המצווה שקיבלנו במצרים

כמה מצוות צריך כדי להביא את המשיח, כל יהודי צריך לקיים לפחות מצווה אחת שמחברת אותו להקב”ה. 

כמות או איכות?

‘רופאים ללא גבולות’ הוא ארגון של רופאים שמגישים סיוע הומניטרי לאזורים מוכי מלחמה. לפני כמה שנים היה דיון בקשר לאותם רופאים שנוסעים להתנדב במדינות העולם השלישי. השאלה הייתה, מה לעשות במקרה שרופא מגיע לכמה ימים וישנם חולים רבים שצריכים את עזרתו, והוא עומד בפני דילמה האם עליו לטפל באותו פציינט שהוא מטפל בו כעת ולרפאות אותו ככל יכולתו ורק אז להתפנות לפציינט הבא, או רק לייצב את החולה הראשון ומיד להמשיך לחולה הבא.

לדוגמה, מגיע רופא שיניים לטפל בילדים. הילד שיושב מולו זקוק לטיפול שורש, אבל אם הוא יעשה את זה, לא יהיה לו זמן לטפל בילדים אחרים. מאידך, אם הוא יעשה לו סתימה, נכון שזה לא הפתרון הטוב ביותר, אבל יותיר לו זמן להגיש עזרה לעוד הרבה ילדים שסובלים מכאבי שיניים.

השאלה הייתה האם ‘שבועת הרופאים’ מחייבת אותו מבחינה מוסרית לטפל בחולה שעומד לפניו עד שיבריא לחלוטין, ואין זה מעניינו לדאוג לחולה הבא שממתין בחוץ וסובל מכאבים, או שעליו לתת לפציינט היושב מולו את המינימום כדי שיוכל לעזור למספר האנשים הגדול ביותר. ובשלוש מילים: כמות או איכות.

גם לאלו שעוסקים בהפצת יהדות ישנה אותה דילמה, כשפוגשים קבוצת יהודים ומקרבים אותם ליהדות: האם להתרכז בקבוצה קטנה שרוצה להתקרב לתורה ולמצוות בשלימות; הם רוצים ללמוד ולהתפלל וכו׳ וכו׳ ואז לא יישאר זמן פנוי לקהלים רחבים יותר, או שמא לפנות לקהלים גדולים יותר ולנסות להשפיע עליהם שיעשו מצווה אחת או שתיים.

בעולם היהודי ישנם היום ארגונים שמטרתם המוצהרת היא לעשות בעלי תשובה, ולעומתם ישנם שמאמינים בכל יהודי, ולא משנה כמה מצוות הוא עושה, ומתוך כך הם דואגים שכל יהודי יקיים לפחות מצווה אחת, ואתם כנראה יודעים למי הכוונה.

שתי מצוות חדשות

את ההכרעה בדילמה הזו אנו מוצאים בפרשת השבוע – בא.

אנו קוראים על ליל הסדר הראשון במצרים. בראש חודש ניסן הקב״ה מצווה את משה: ״בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית… והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים״ (פרק יב).

בפרשתנו הקב״ה מצווה לראשונה את בני ישראל על קרבן פסח. מאז נצטוו ישראל לדורות, שבכל שנה, בזמן שבית המקדש היה קיים, עם ישראל הקריב את קרבן פסח בי״ד בניסן.

אבל מה שמיוחד ושונה בפסח מצרים מפסח דורות, זה שבאותה שנה הקב״ה ציווה לקחת את השה ארבעה ימים לפני השחיטה, דהיינו, כבר בעשירי לחודש ניסן, להכניסו הביתה ולקשור אותו לכרעי המיטה במשך ארבעה ימים. רק בי״ד בניסן שחטו אותו ואכלו את הבשר בליל הסדר במצרים.

נשאלת השאלה, מה עומד מאחורי הציווי הזה. מדוע להקדים בארבעה ימים, בשביל מה צריך את השה החי בבית קשור למיטה? איזו מין חוויה זו עבור השה? מה רע אם היו לוקחים אותו באותו היום ושוחטים אותו? את השאלה הזאת רש״י שואל: ״ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא ציוה כן בפסח דורות״.

ממשיך רש״י ואומר: ״היה רבי מתיא בן חרש אומר: ‘הרי הוא אומר ‘ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים’ הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר ״ואת ערום ועריה,״ ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה שנאמר ״מתבוססת בדמיך״ בשני דמים… ושהיו שטופים באלילים אמר להם משכו וקחו לכם משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצווה'” (בא יב, ו).

כשהנביא יחזקאל מתאר את יציאת מצרים הוא מספר שהקב״ה רצה לגאול את עם ישראל, אבל ״ואת ערום וערי׳״, עם ישראל היו ערומים ממצות. הם התבוללו בתוך החברה המצרית. וכמו שהמדרש אומר, שמדת הדין טענה: ״הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה״. מה ההבדל בין בני ישראל למצרים? כמו המצרים, גם בני ישראל עבדו לאליל המצרי. המצרים היו ערלים, וגם רוב בני ישראל במצרים לא עשו ברית מילה. ואם כן, לא היו להם מצוות שיזכו אותם לצאת מהגלות. לא היה במה להחזיק כדי לסחוב אותם החוצה מהגלות. אומר ר׳ מתיא בן חרש, שלכן הקב״ה נתן להם שתי מצוות, כדי שתהיה להם זכות להיגאל ממצרים.

עזרה ראשונה כדי להיגאל

שואל הרבי (לקו״ש ט״ז עמ׳ 111 ואילך) ממה נפשך: מדוע דווקא שתי מצוות? או שמצווה אחת מספיקה, ואם צריך יותר ממצווה אחת, מדוע דווקא שתיים ולא יותר? מדוע לא ‘עשרת הדברות’ או 316 מצוות?

מסביר הרבי, ששתי המצוות הללו נבחרו במכוון, בגלל שבהן ישנו המרשם לגאולה. המצווה ״משכו וקחו לכם״ לא נאמרה כי הקב״ה דאג שיהיה להם סטייק טוב לאכול בליל פסח לפני יציאתם ממצרים. מאחורי המצווה מסתתרת מטרה חשובה מאוד. השה היה העבודה זרה של מצרים, וכל זמן שהם עובדים עבודה זרה, הם לא שונים מהמצרים ואין להם את הזכות להיגאל. לכן הדבר הראשון שהיה צריך לקרות, זה שבני ישראל יפסיקו לעבוד עבודה זרה. איך? כשהם ייקחו את האליל המצרי וישחטו אותו. זו תהיה ההצהרה הברורה ביותר שהם לא עובדים אותו.

ובשביל שזו תהיה פעולה אמיתית ופנימית, הקב״ה אמר להם לקחת את השה, להחזיק אותו בבית ארבעה ימים, ולהתרגל למחשבה שהולכים לשחוט אותו. אילו הכול היה קורה ביום אחד, ייתכן שפעולת השחיטה לא הייתה פעולה פנימית.

לפעמים אנשים עושים דברים בחיפזון, ולאחר מכן מתחרטים. לכן הקב״ה ציווה שיחזיקו את השה בבית במשך ארבעה ימים, כדי שיהיה להם מספיק זמן להפנים את התהליך. אז זאת תהיה פעולה אמיתית.

כתוצאה ממצוות קרבן פסח, בני ישראל היו צריכים לקיים עוד מצווה לא קלה. בפרשתנו התורה אומרת, שכדי לאכול מבשר הקרבן יהודי חייב להיות מהול: ״זאת חוקת הפסח… וכל ערל לא יאכל בו״ (יב, מג).

המציאות הייתה, שרוב עם ישראל במצרים לא מלו את עצמם, וכדי לקיים את המצווה של אכילת קרבן פסח כל אלו היו צריכים למול את עצמם.

ברית מילה לתינוק בן שמונה ימים איננו דבר כה נורא, וגם לא שואלים אותו… אבל אדם מבוגר שמרצונו החופשי יסכים לעשות ברית מילה, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

מסביר הרבי מדוע נבחרו דווקא שתי המצוות הללו: דוד המלך בספר תהלים אומר: ״סור מרע ועשה טוב״ (לד, טו). כדי להתקשר לקב״ה בני ישראל היו צריכים ל”סור מרע” – לבטל את העבודה זרה שהם עבדו לה, ואז ״עשה טוב״ – להתקשר לקב״ה.

פירוש המילה ‘ברית’ איננה הפעולה הכירורגית – זה נקרא ‘למול’ – ‘ברית’ פירושה קשר שנעשה בין שני אנשים שונים, כמו ברית נישואין, או בין עמים וכו׳. כדי להתקשר לקב״ה הם היו צריכים ״לכרות איתו ברית״, ולכן נבחרו דווקא שתי המצוות הללו.

מה שאנו למדים מכך, זה שכאשר הקב״ה רצה להוציא את עם ישראל ממצרים הוא לא נתן להם את כל 613 המצוות, אלא נתן להם עזרה ראשונה דחופה. כדי שהם לא יהיו במצב של ״עירום ועריה״ הוא הלביש אותם בשני מצוות.

איזו מצווה תביא את הגאולה

זה נכון גם בימינו. כדי להוציא את עם ישראל מהגלות, צריך שלכל יהודי תהיה לפחות מצווה אחת שבזכותה הוא יהיה ראוי להיגאל.

אבל איזו מצווה היא המצווה המתאימה ביותר? נכון שכל מצווה, ולא משנה איזו, ברגע שיהודי מקיים אותה הוא כבר מקושר לקב״ה. אבל ישנה מצווה מיוחדת שהקב״ה ציווה את בני ישראל מיד באותו בוקר לאחר מכת בכורות, עוד בהיותם במצרים, כשהללו עסוקים ב״ונצלתם את מצרים״ – לשאול מהמצרים כלי הכסף וכל זהב ושמלות, והללו עסוקים באפיית המצה, ״ויאפו את הבצק… עוגות מצות״ (יב, לט) וכל השאר עסוקים בלארוז את החפצים. בנוסף לכל זה, המצרים עומדים עליהם ומתחננים שיעזבו את מצרים כמה שיותר מהר: ״ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם״ (יב, לג). באותו בוקר ‘מטורף’ ולחוץ באמצע כל הבלגן הזה, הקב״ה נותן לעם ישראל את מצוות תפילין, כמו שנאמר בפסוק האחרון של הפרשה: ״והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך״ (יג, טז).

ישנם עשרה מבצעי מצוות שהרבי הכריז שצריך לזכות בהם יהודים: מבצע מזוזה, נש״ק, צדקה, כשרות, טהרת המשפחה, בית מלא ספרים, חינוך, תורה, אהבת ישראל ותפילין. אבל ישנו מבצע אחד שהוא מזוהה עם חב״ד יותר מכל מצווה אחרת: מבצע תפילין. איפה שאתה לא הולך, אורב לך חב”דניק עם זוג תפילין: בכותל המערבי, בנמל התעופה או ברחובות מנהטן.

אולי יש לומר, שבנוסף לכל הטעמים שהרבי אומר, הוא בחר במצווה הזאת דווקא כי זאת הייתה המצווה שעם ישראל נצטוו טרם יציאתם ממצרים. את מצוות ברית מילה כולם כבר קיימו, בשביל קרבן פסח צריך בית מקדש, אז מהי המצווה הראשונה ששייכת לכל יהודי שנאמרה לעם ישראל בזמן יציאת מצרים? זוהי מצוות תפילין, וזה קשור גם לנשים, כי כשהגבר מניח תפילין, לאשה יש חלק במצווה הזאת, בדיוק כמו שלגברים יש חלק בהדלקת נרות שבת של הנשים.

כדי שנזכה לגאולה השלימה ולביאת המשיח, צריך שלכל יהודי תהיה לפחות מצווה אחת. באמת כל מצווה מתאימה, אבל תפילין זה משהו מיוחד, את זה קיבלנו עוד במצרים.