חכמי ישראל חששו שמא תשתרש תפיסה שעשרת הדיברות חשובים משאר חלקי התורה, ולכן ביטלו את אמירתם היומית. אולם עשרת הדיברות היו יקרים כל-כך לעם ישראל, עד שמצאו את דרכם חזרה לסידור התפילה, שכן הלב היהודי נמשך אל היסוד המוכיח את האמונה היהודית.
החשש שביטל תקנה
“פפירוס נאש” הוא כינוי לארבעה קטעי פפירוס שהתגלו בשנת 1898 במצרים וחוברו יחדיו על ידי הארכיאולוג וולטר נאש. על הפפירוס, שכתוב בכתב עברי מרובע בסגנון של סוף ימי בית שני, מופיע נוסח של עשרת הדברות, ואחריו מופיעה תחילתה של פרשת ‘שמע ישראל’. חוקרים מתארכים את הפפירוס לסביבות המאה השניה לפני הספירה.
התגלית הזאת מאששת את המנהג שמובא במשנה במסכת תמיד, שבבית המקדש היו נוהגים בכל יום לומר בתפילה לפני קריאת שמע את עשרת הדיברות: “אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת… קראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמוע ויאמר… ברכת כהנים” (תמיד ה, א).
בנוסף לכך, במגילות שהתגלו במערות קומראן שבמדבר יהודה בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, מצאו תפילין של ראש שכללו בתוכן גם את עשרת הדברות. עד היום לא ברור מי היו הכותבים של אותן מגילות ותפילין.
יש הסבורים שאלו היו בני כת האיסיים, ולא היהודים שומרי וממשיכי המסורת. היסטוריונים כותבים שלקהילת פוססט שליד קהיר הייתה מגילה מיוחדת בארון הקודש שנקראה ‘ספר אל שיר’, אותה היו מוציאים בכל בוקר אחרי התפילה, וקוראים מתוכה את עשרת הדברות.
מהגמרא משמע שהיו קהילות בארץ ישראל ובבבל שרצו להוסיף את עשרת הדיברות לתפילה: “אמר רב יהודה אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינים”. הגמרא מביאה מעשה בעניין זה, שניסו לתקן את התוספת הזו גם בחו”ל: “רבה בר בר חנה סבר למקבעינהו בסורא… ואמימר סבר למקביענהו בנהרדעא”.
אמוראי בבל ניסו לשלב את עשרת הדיברות בנוסח התפילה, אבל נמנעו “מפני תרעומת המינין” (ברכות יב, א).
היו בעם ישראל כאלה שראו באמירה יומית של עשרת הדיברות הוכחה לכך שרק עשרת הדיברות באו מהקב”ה, ובלשונו של רש”י: “שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקב”ה ושמעו מפיו בסיני”.
מי הם אותם ‘מינים’ שניסו להכניס ספק בלב העם, שחלילה התורה איננה אמת? אומר רש”י, “עכו”ם”, ויש גירסא אחרת “תלמידי ישו”. זאת אומרת, הנוצרים הראשונים שערערו על מסורת קבלת התורה מן השמים, סברו שרק עשרת הדברות באו מהקב”ה, ו”ואין שאר התורה אמת”.
לכן החליטו חכמים שמוטב לעקור את מנהג אמירת עשרת הדברות בכל יום, העיקר שלא תשתרש אמונה, שרק אלו מן השמים וכל השאר “בדה משה מלבו” חלילה.
לעמוד או לשבת
אבל הסיפור לא נגמר שם.
עשרת הדיברות היו כה יקרים לעם היהודי, שהם מצאו את דרכם בחזרה לסידורי התפילה. למשל, בעל הטורים, רבנו יעקב בן אשר, כותב שכל אחד יאמר בכל יום את עשרת הדיברות ביחידות.
גם רבי יוסף קארו, מחבר השלחן ערוך, כותב שחכמים רק אסרו לומר אותם בציבור, אבל נכון לומר ביחידות בכל יום אחרי התפילה. ואכן, בהרבה סידורים מופיעים עשרת הדיברות אחרי התפילה.
אבל הוויכוח נמשך. עם ישראל, על אף שהפסיק לומר את עשרת הדיברות כחלק מהתפילה, בכל זאת רצה לכבד ולתת הדגשה מיוחדת לעשרת הדברות כשקוראים אותם בתורה בבית הכנסת שלוש פעמים בשנה – בחג השבועות, בפרשת ואתחנן, ובפרשתנו.
בשנת תרצ”ד התפרסם קובץ תשובות של הרמב”ם. באחת התשובות, השואלים מספרים לרמב”ם שבבית הכנסת שלהם היה המנהג לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות. לפני כמה דורות בא לעירם רב גדול בתורה וביטל את המנהג בטענה של “תרעומת המינים”. מאז הם הורגלו לשבת בזמן קריאת עשרת הדברות. לאחרונה נתמנה אצלם רב חדש שבא מעיר שבה עומדים בעשרת הדברות, ורצה להנהיג את המנהג גם בקהילתם בטענה שבקריאת עשרת הדברות צריך לקיים את הנאמר “ויתייצבו בתחתית ההר” (יתרו יט, יז). כמובן שנוצרה מחלוקת בבית הכנסת; חלק עומדים וחלק יושבים, והם שואלים את הרמב”ם מה עליהם לעשות.
הרמב”ם צידד במנהגו של הרב הקודם מאותה סיבה שכתוב בגמרא, והוא כותב “שבכל מקום שמנהיגים לעמוד צריך למנעם בגלל מה שמגיע בזה מן ההפסד באמונה שיש בתורה מדרגות ומקצתה מעולה ממקצתה וזה רע עד מאוד”. מוסיף הרמב”ם: “ומה שטען החכם האחר שבגאדד ומקצת ערים עושים זאת אין זה ראיה בשום פנים לפי שאם נמצא אנשים חולים, לא נחליא הבריא מאנשיהם כדי שיהיו שווים אלא נשתדל לנתח כל חולה שנוכל” (תשובות הרמב”ם סימן מו).
מסופר על קהילה יהודית שבכל שבת הייתה מריבה בביהכנ”ס: אלו עומדים בקריאת התורה, ואלו יושבים. כדי לעשות סוף למחלוקת הם שלחו משלחת לרב הראשי. “כבוד הרב”, שאלו אותו, “האם המנהג הוא לעמוד בקרה”ת?”. “לא”, ענה הרב. הם שוב שאלו: “אז המנהג הוא לשבת בקרה”ת?”. שוב ענה הרב “לא”. אז הם מתחננים אל הרב, “כבודו, אצלנו בבית הכנסת כל שבת רבים על זה”. “כן”, אמר הרב, “זהו המנהג”…
למרות מלחמתו של הרמב”ם, אפילו בקהילתו במצרים היו נוהגים לעמוד בשעת קריאת עשרת הדיברות. מגלים פה תופעה מופלאה, שלמרות המאמצים של התנאים בתקופת המשנה והאמוראים בתקופת הגמרא והראשונים כמו הרמב”ם, שניסו לאסור כל מנהג שיראה כבוד מיוחד לעשרת הדיברות אם בתפילה או בקריאת התורה, בכל זאת עם ישראל מצא דרכים להחזיר את זה גם לסידור התפילה וגם לקריאת התורה.
הלל אומר: “הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן” (פסחים סו, א). זאת אומרת, שכאשר שיהודים נמשכים לאיזה מנהג, סימן שזה ניצוץ של נבואה.
היסוד לאמונה היהודית
מה שמייחד את עשרת הדיברות זה שהוא הבסיס לאמונה היהודית, כמו שהרמב”ם כותב, שכל עוד שהאמונה בה’ הייתה מבוססת על עשר המכות וקריעת ים סוף, על אותות ומופתים, אז זו אמונה שיש בה “דופי” – פקפוק וספק, כי כל שרלטן מספר שהוא עושה מופתים וטוען שהוא מדבר בשם השם.
מה שאין כן בעשרת הדיברות, “עינינו ראו ולא זר אזנינו שמעו ולא אחר האש הקולות והלפידים והוא ניגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים… ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בה דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם” (רמב”ם יסוה”ת ח, א).
כל היסוד של היהדות שאנו בטוחים שרק היא אמת וכל שאר הדתות הן שקר, הוא שבמעמד הר סיני כל העם כולו, שישים ריבוא מישראל גברים נשים ילדים ותינוקות שמעו כולם את עשרת הדיברות. התגלות של הקב”ה לציבור כולו קרתה פעם אחת בלבד בהיסטוריה האנושית, ורק לעם ישראל. זהו היסוד ש”משה אמת ותורתו אמת” (ראה לקו”ש חי”ט ע’ 481).
בחב”ד, אף שבסידור לא נדפסו עשרת הדיברות, כן נוהגים לעמוד בשעת קריאתם עם הפנים לספר תורה (היום יום כ”ד שבט).
This post is also available in: English