הרעשן – לא משחק ילדים

דווקא הרעש של פורים הוא התשובה היהודית לאי־הוודאות ולפחד.

תהיה התקפה על איראן או לא תהיה — העולם כולו יושב כבר שבועות על קצה הכיסא. בכל בוקר קמים עם השאלה הזו, וכל יום שעובר בלי הכרעה רק מעלה את מפלס המתח.

זה כבר מגיע למצב שאנשים אומרים: הלוואי שכבר יקרה משהו — העיקר שתיגמר ההמתנה. ההמתנה עצמה שוחקת עצבים. במיוחד תושבי ארץ הקודש שחיים את המציאות הזו יום־יום. 

אבל לא רק הם. אני מכיר אישית לפחות שני מקרים שממחישים עד כמה אי־הוודאות הזו חודרת לכל מקום.

משפחה אחת שגרה בחו״ל, עומדת לחתן את אחד הילדים שלהם בישראל אחרי פורים. מצד אחד, ביהדות לא דוחים חתונה. מצד שני, אם תפרוץ מלחמה והשמיים ייסגרו, הם עלולים לא להיות מסוגלים לטוס. האם לקנות כרטיסים עכשיו? להמתין? תהיה חתונה? לא תהיה חתונה? מי יודע.

ומקרה נוסף: משפחה אחרת, גם הם גרים בחו״ל, ויש להם ילד שלומד בישראל. אחרי פורים הוא אמור לעבור טיפול רפואי. ההורים תכננו לנסוע יחד כדי להיות איתו, אבל עכשיו הם חוששים, מה יקרה אם יישארו תקועים בארץ, מי יהיה עם הילדים שנשארו בחו”ל ? כעת הם חושבים אולי רק אחד יטוס, וכשהוא יחזור הביתה אז ההורה השני יחליף אותו. 

לא מזמן, במלחמת 12 הימים נגד איראן, משפחה מהקהילה שלנו שטסה לחתן את הבן שלהם בישראל נתקעה שם לשבועות ארוכים. כל התוכניות שלהם השתבשו.

וכל זה קורה בזמן שבהשגחה פרטית אנו הולכים וקרבים לחג הפורים, החג שמסמל את הניצחון של היהודים והיהדות על פרס (איראן של ימינו)

אחד המנהגים המזוהים ביותר עם חג הפורים הוא מנהג “הכאת המן” בעת קריאת מגילת אסתר. הילדים אוחזים ברעשנים, המבוגרים רוקעים ברגליהם, ולעיתים מצטרפים גם מחיאות כפיים וקולות נפץ. אך מאין הגיע המנהג? 

במאה ה־13 כותב בעל שבלי הלקט,בשם רש”י: “יש מקומות שאומרים אחר הברכה פיוט נאה כגון אשר הניא, ואומר ברוך מרדכי ברוכה אסתר ארור המן ארורה זרש. ומכין ברגליהן או אבן על אבן ומשברין קדירות כשמעם שבר המן וזרש.” אנו למדים מזה שכבר לפני יותר משבע מאות שנה כששמעו את שמו של המן הרעישו ושברו קדירות! 

רבי דוד אבודרהם (המאה ה־14) מביא בשם רבי אברהם בן נתן הירחי שחי יותר ממאה שנה לפניו: “שנוהגין בצרפת ובפרובנציא התינוקות לוקחים אבנים חלקים לכתוב עליהם המן, וכשמזכיר הקורא את המגילה המן הם מקישים זה על זה למחוק את שמו, משום שנאמר ‘שם רשעים ירקב’.” במאה ה14המנהג הזה כבר מתקדם. לא רק שמרעישים כששומעים את שמו, אלא כותבים את שמו של המן על אבנים ואז מקישים אותם אחד לשני כדי למחות את שמו. 

מאות שנים מאוחר יותר הרמ”א (או”ח תר”צ, י”ז) מתאר את זה בפרוט יותר: “נהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם ‘המן’ עליהם ולהכותם זה על זה כדי שימחה שמו, על דרך ‘מחה תמחה את זכר עמלק’, ו’שם רשעים ירקב’.”

הרי שהמנהג היה מושרש היטב בקהילות ישראל כבר קרוב לאלף שנים.

השופט העליון של רודוס

לאורך הדורות ניסו חכמים בקהילות שונות לבטל או לצמצם את המנהג, בעיקר מהטעם שהרעש מפריע לשמיעת קריאת המגילה ובכך עלול לפגוע בקיום המצווה.

אחד הסיפורים המרתקים בנושא מובא על ידי הרב רחמים חיים יהודה ישראל, רב העיר רודוס שביוון. (נפטר בשנת 1893), בספרו בן ימין (סימן א’). הוא מספר כיצד פעלו לבטל מנהגי שנאה של נוצרים כלפי יהודים, ובתוך הדברים התעוררה גם ביקורת על מנהג הכאת המן:

“ובָנו היה מעשה, זה שנתיים ימים שחלינו פני הדיס’פוט אפנדי [שופט עליון] לבטל מנהגם, שהיו נוהגים לעשות צורת יהודי ביום אידם ולעשות בו משפטי נקמות על מה שתלו לנביאם. וגם שבאותם הימים היו דורשים בבית תפלתם שינטרו בלבם איבה ושנאה עם היהודים, וירדפו אחריהם להכותם ולקללם. ועל ידי זה לא היו יכולים היהודים ללכת באותן הימים ברחובותיהם ובשווקים מאימת הערלים המסקלים אותם באבנים. ועל הכל ביקשנו מאתו, והוא אזר כגבר חלציו לבטל המנהגים האלו מקרב עמו באמור להם: אם אבותם חטאו ואינם, מה לנו עם בניהם? ומאז והלאה לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.”

אבל אותו שופט הפנה אצבע מאשימה גם כלפי היהודים:  “אך גם הוא נתרעם עלינו בימים ההם על המנהג הזה של פורים, וכה אמר לנו: שלכם רעה משלנו… אך אתם עשיתם באויביכם המן ובניו כאות נפשכם, והוא לא חטא עמכם אלא במחשבה לבד, שזמם לעשות ולא עשה, ואם כן על מה תכו עוד תוסיפו סרה. ומה כל החרדה הזאת לכם. וכהנה דיבר דברים המכאיבים לבות שומעיהם, ולא מצאנו ידינו ורגלינו די השיב לו וכדי בזיון… שישלח דברו הטוב בכל תוקף לי לשמי להנתן דת שכן ראוי לעשות לבטל המנהג הזה מכל ואז ישמח לבי גם אני הפעם אודה את ה’ שאזכה להרים חרפה וקלון מאומתנו העברייה.”

הסיפור מלמד כי גם מבפנים וגם מבחוץ היו קולות שביקשו לצמצם את המנהג, לפועל לא רק שהוא לא התבטל אלא אדרבא.

הרבי היה מכה ברגלו, בכל “המן”. אלא שברובם היתה זו ההכאה קלה. יתרה מזו באחת ההתוועדויות הרבי מתייחס לאלה שטוענים שזה מפריע להם בשמיעת המגילה וזל”ק “האחרונים חששו לבלבול שהקטנים גורמים בשעת קריאת המגילה (מג”א תרפט, יא), אבל אפילו אם הם אמנם מבלבלים (ואין זה נורא אם גם אצל הקטנים תהי’ השמחה “עד דלא ידע”…), אפשר להמתין עד שהקטנים יסיימו “להכות את המן” בפשיטות ובתמימות של ילדי ישראל, ואחר כך להמשיך בקריאת המגילה מבלי להחסיר אף מילה. ואם יטענו בעלי “מרה שחורה” שאעפ”כ נגרם בלבול.. הרי כבר אמרו רז”ל על הפסוק “ודגלו עלי אהבה” (שה”ש רבה ב,ד), מפני שזה נובע מפשיטות ותמימות”(שיחת ש”פ שקלים תשל”ח).

ישנם הטוענים שהמנהג שמרעישים נגד משהו או מישהו מגיע ממקור לא יהודי. ובמיוחד הרעשן שהוא ככל הנראה מגיע מיוון העתיקה. נהוג לחשוב שבימי הביניים הוא שימש לקרוא ולקבץ את הנוצרים אל הכנסיות בשעות התפילה. במאות ה-18 וה-19, עוד לפני המצאת המשרוקית, שימש הרעשן את שוטרי אנגליה כדי לזמן עזרה, ומצורעים אף השתמשו בו כדי להרחיק את הבריאים של ידבקו ממחלתם. שימוש נוסף ומפתיע לרעשן נחשף במלחמת העולם השנייה, במהלכה, השתמשו החיילים בכלי המוזיקלי כדי להזהיר מקיומו של גז רעיל באוויר.

דידן נצח 

ישנו מדרש שהרבי הביא (בשיחת אור לי”ב טבת ה’תשמ”ז) על סיפור שקרה לפני קרוב לאלפיים שנה המלמד על השימוש ברעש לגירוש רוח רעה.

בויקרא רבה (כ”ד ג). מסופר: מעשה היה באבא יוסי אית ציתור שהיה יושב ושונה על פתח מעין, התגלתה אליו רוח אחת שהייתה שוכנת על מעיין. ואמר לו:

“רבי, אתם ידעתם כמה שנים שאני שורה ושוכן פה: ובאתם ויצאתם אתם ונשיכם בערב וצהרים ואין אתם נזוקין: וכעת תדעו שהרוח רעה באה עכשיו ממקום אחר ומבקש להזיק את הבריות.”

שאל רבי יוסי: “ומה נעשה?” אמר לו: לך והתרה בבני העיר ואמור להם מי שיש לו מכוש ומי שיש לו מגריפה יצא לכאן מחר כשהיום מתחיל להאיר ויהיו מסתכלין על פני המים. וכאשר תראו ערבוב על פני המים הכו בברזלי הכלים זה בזה להשמיע קול ואמרו: “דידן נצח”. ולא יצאו מכאן עד שיראו חרדה של דם על פני המים שהוא סימן לנפילת הרוח והריגתו, 

אבא יוסי עשה בדיוק כך, הוא הלך והזהיר את בני העיר שלמחר עם שחר יצאו עם המכושים והמגריפות לעבר הנהר, הם הסתכלו לעבר המים וכשראו ערבוב על פני המים, הם הקישו בברזלים וצעקו “דידן נצח דידן נצח”. ולא עזבו את המקום עד שראו כמין טיפת דם על פני המים”. הרי לנו שההנהגה הזאת מקורה דווקא מהתורה. 

ואוי”ל שהרעש בפורים איננו רק מחיית שמו של המן ההיסטורי מלפני כ־2500 שנה. הוא ביטוי לסילוק כוחות הרוע שבכל דור.

המן איננו רק דמות היסטורית. בכל דור יש “המן” אחר, עמלק אחר, המבקש להזיק לישראל. הרעש מבטא את הדחייה הפעילה של אותו כוח. כפי שבמדרש הבריחו את הרוח הרעה באמצעות קול והכאה — כך בפורים אנו משמיעים קול כדי להבריח את הרוחות הרעות של דורנו.

ולכן, למרות הוויכוחים ההלכתיים ולמרות הניסיונות לבטלו, הוא נשאר חלק בלתי נפרד מחג הפורים. כי לפעמים, כדי לגרש את החושך — צריך להרעים עליו בקול רעש גדול, ובקרוב ממש בבנין בית המקדש נזכה ל”ונשמע קולו בבואו אל הקודש” בביאת משיח צדקנו, אמן.