היהדות איננה שייכת לאליטה מצומצמת אלא פתוחה ונגישה לכל יהודי. לכן חכמינו מרחיבים את ההגדרות של חוכמה, גבורה ועשירות כך שכל אחד יוכל להיות חלק מהן. כמו בשולחן הסדר, שסביבו מסבים כולם יחד וממשיכים את המסורת מדור לדור.
“בן זומא” על שום מה?
אתמול כשקראנו את ההגדה עוד כמעט בהתחלה נתקלנו בשם ‘בן זומא’.
השם של התנא הזה הוא מוזר. בדרך כלל קוראים לתנאים בשמות שלהם, רבי עקיבא, רבי יהושע וכו’. מה פתאום התנא הזה נקרא על שם אביו בן זומא, מדוע לא קוראים לו בשמו הפרטי?
יש על כך שלושה הסברים: [א] רש”י בפירושו למסכת אבות אומר שהסיבה היא בגלל שהוא נפטר בגיל צעיר עוד לפני שהוא הספיק להיות רב בזכות עצמו, ולכן הוא נקרא על שם אביו. [ב] הסבר אופטימי יותר: היו שני תלמידים בישיבה בשם שמעון, האחד היה “שמעון בן עזאי “והשני “שמעון בן זומא”, וכדי שלא יתבלבלו ביניהם הם נקראו על שם אביהם. [ג] מסביר המהר”ל מפראג שבן זומא היה תלמיד חכם מגיל צעיר ביותר וכאשר הוא ישב בין החכמים עדיין קראו לו על שם אביו כי הוא היה עדיין ילד, והשם הזה “נדבק” אליו לתמיד גם כאשר הוא גדל והפך לרב בזכות עצמו. בתלמוד יש אכן מקום אחד שהוא מכונה בשם “רבי שמעון בן זומא”.
הפוטנציאל של כל אחד
כך או כך, בן זומא אומר בפרקי אבות משהו מעניין ביותר. הוא שואל “איזהו חכם”. אם אנחנו היינו שואלים את השאלה מי נחשב חכם, התשובה הפשוטה שהיתה עולה על דעתנו זה אדם כמו אלברט איינשטיין או לפחות כל מי שיש לו PhD וכיו”ב, או כמובן מי שהוא רב חשוב ועילוי. אבל זהו דבר ששייך לקבוצה מצומצמת מאד בעלת אייקיו גבוה מאד. בא בן זומא ומשיב על השאלה הזאת: “איזהו חכם – הלומד מכל אדם”. אדם שמצליח ללמוד מכל אדם – הוא חכם. האדם שמבין שיש לו מה ללמוד מכל אחד הוא נחשב חכם. בן זומא למעשה פתח את ההגדרה של “חכם” ואפשר לכל אדם להיות חלק מה”קלוב” של החכמים. לא צריך להיות גאון מרקיע שחקים או למדן ועילוי, אלא כל אחד יכול להיקרא חכם.
בן זומא ממשיך שם בפרקי אבות לשאול: “איזהו גיבור”. למושג “גיבור” בעברית יש שני פירושים: גיבור הוא אדם חזק מאד שיש לו שרירים חזקים, או גיבור במובן שהוא עשה מעשה הרואי, הציל מישהו מבית בוער ל”ע, או מטביעה בנהר ל”ע וכיו”ב. רוב האנשים בדרך כלל לא שייכים למושגים כאלו, רוב בני האדם הם לא גיבורים. למעט מאד אנשים יש בכלל את ההזדמנות להפוך לגיבורים, כי רק לעתים נדירות אנשים נדרשים למעשי גבורה .
בא בן זומא ומשיב על השאלה הזאת: “איזהו גיבור – הכובש את יצרו”. הוא שוב בא והרחיב את ההגדרה של “גיבור” ואומר שזו תכונה שכל אדם יכול לשאוף אליה ולהשיג אותה. אין צורך בשרירים אלא מדובר באדם ששולט ברוחו ומצליח להשתלט על הרגשות והתחושות שלו ,וזהו הגיבור האמיתי. אדם שמתרגז ובכל זאת מצליח לשלוט על רגשותיו ולא מבטא את הרוגז שלו – הוא גיבור. אדם שרואה חתיכת שוקולד מולו ומתעורר בו חשק גדול לאכול אותה, ובכל זאת הוא שולט על עצמו ומוותר, הוא גיבור. ל”קלוב” הזה כל אחד יכול להצטרף.
ממשיך בן זומא לשאול – איזהו עשיר? אם היינו נדרשים להשיב על כך היינו משיבים מן הסתם שביל גייטס הוא אדם עשיר. אם נשאל אדם עשיר הוא יטען שהוא לא כל כך עשיר כמו שהסביבה שלו חושבת. יש לו קצת כסף, אבל הוא עדיין לא עשיר. בכל מקרה מדובר על קבוצה מאד מצומצמת, למשל בארה”ב הקבוצה שמרוויחה יותר מ-300 אלף דולר בשנה היא קבוצה קטנה של פחות משלושה אחוז מכלל התושבים בארה”ב.
בא בן זומא ואומר: “איזהו עשיר – השמח בחלקו”. עשיר לא נמדד לפי חשבון הבנק שלו.
עשיר הוא אדם שמרוצה מהחיים שלו, הוא שמח בחלקו ולא מקנא במה שיש לשני. לפתע המושג “עשיר” הפך מדבר ששייך רק ל”עילית” המצומצמת של עתירי הון, לדבר ששייך לכל אדם.
בן זומא מלמד אותנו שבכל דבר צריך לשתף כמה שיותר אנשים, לא להגביל את זה לקבוצת עילית קטנה ומצומצמת.
החג שפותח את השערים לכולם
למעשה, זה מה שקורה בליל הסדר. יותר מכל חג אחר, ליל הסדר הוא החג שמאחד וכולל את כולם. בשולחן הסדר לא יושב רק החכם, אלא מזמינים גם את הרשע, וגם את התם ואפילו את אותו אחד שאינו יודע לשאול. בחגים אחרים הנושא הזה לא כל כך מודגש, אפילו ביום הכיפורים שבו אנחנו מכריזים לפני תפילת כל נדרי “אנו מתירים להתפלל עם העבריינים”, אבל למעשה לא כל העבריינים יודעים להתפלל. אבל לאכול כולם יודעים וכולם שייכים לסדר של פסח. גם בקושיות של “מה נשתנה” ששואלים, הסדר הוא שהילד הקטן שואל ראשון ,משום שכאשר מזמינים את התינוק שבקושי מצליח לגמגם כמה מילים והוא הראשון שפותח, כולם כבר מרגישים נעים ונוח יותר, ולא משנה כמה הם יודעים או לא.
סוד ההצלחה של היהדות לשמר את המסורת הוא בגלל שלא שמרו את זה ל”עילית” מסויימת, אלא הפכו את היהדות שהיא תהיה נחלת כולם ושייכת לכל אחד. כל יהודי יושב ליד שולחן ליל הסדר והוא חלק מהמסורת.
זוהי ההצלחה הגדולה של תנועת החסידות. עד לפני 300 שנה במזרח אירופה התורה היתה שייכת לקבוצה קטנה, לעילית של למדנים. רוב העם היהודי לא ידע לקרוא ובוודאי לא היתה להם הזדמנות ללמוד תורה, והם הרגישו אפוא מחוץ לתמונה. ואז הופיעה תנועת החסידות ואמרה שכדי לחוש קירבה לה’ לא חייבים להיות למדנים גדולים, אלא כל אחד שפונה אל הקב”ה – הוא שומע אותו. גם ילד שצועק קוקוריקו מתוך כוונה אמיתית, יכול לקרוע גזירות רעות מעם ישראל.
החסידות לימדה ש”רחמנא ליבא בעי” ולזה כל אחד יכול להגיע ולהיות שותף בזה. החסידות פתחה את השורות והכלילה את כולם, “כולם אהובים כולם ברורים כולם קדושים”, ולכן בתוך חמישים שנה תנועת החסידות כבשה בסערה את מזרח אירופה.
הרבי – שהשבוע חגגנו את יום ההולדת ה124 שלו – עם “עשרת המבצעים” פתח את השורות לכל יהודי באשר הוא. אם פעם אחת יהודי מניח תפילין או שם כמה מטבעות בקופת צדקה, הוא כבר מתחבר לקב”ה
המסר הוא, שכאשר אנחנו מקיימים מצוה או ענין יהודי אחר, נשתדל לשתף בזה כמה שיותר יהודים ביחד איתנו, משום שככל שיותר אנשים יהיו שותפים לחוויה הזאת יש סיכוי שזה ימשיך לדורות הבאים.
This post is also available in: