ברכת כהנים – כל אחד יכול

ברכת כהנים אינה שייכת לכהנים בלבד אלא היא כוח שניתן לכל יהודי לברך ולהשפיע טוב ואור לסביבתו, ומתוך כך נעשה צינור לברכתו של הקב”ה בעולם.

כך נולדה ברכת הכהנים ההמונית בכותל

לאנורד נימוי היה שחקן קולנוע יהודי שנפטר לא-מכבר, שסימן ההיכר שלו היה תנועת יד לשלום ייחודית. הוא נהג לפרוש את אצבעותיו כפי שעושים הכוהנים בעת  נשיאת כפיים (ברכת כהנים).

ביהדות יש מצוות שהיהודים מקיימים בשמחה (שבת ק”ל, א), למשל: מצוות במילה. אף שהיא מצווה כואבת, בכל זאת אנו מארגנים מסיבה גדולה, אליה מגיעים בני המשפחה וידידים, והכול  שרים ושמחים. אפשר לומר שמצוות ברכת כהנים היא אחת המצוות האהובות בקרב יהודים.

בשנת 1970, ישב יהודי ירושלמי על ספסל בכותל המערבי. אלה היו ימי מלחמת ההתשה, וראשו של הלה היה מלא במחשבות פסימיות על המצב הקשה של עם ישראל בארץ ישראל. עלה במחשבתו מאמר חז”ל ידוע: “מיום שנחרב בית-המקדש, אין יום שאין בו קללה”.

אבל אז הוא נזכר בהמשך דברי המדרש: “אמר רבי אחא, אם כן, בזכות מי אנו עומדים? בזכות ברכת כהנים” (מדרש תהלים מזמור ז’). הדברים הללו עוררו בו לפתע תקווה. ברגע של הארה הוא חשב לעצמו, שאם לברכת כהנים יש כוח עצום כל-כך, אז מדוע לא לנצל זאת? מה גם שמסופר בתנ”ך, שחזקיהו המלך, שחי לפני 2,600 שנה בערך בארץ ישראל, ערך טקס בירושלים שבו בירכו הכהנים את העם וברכתם התקבלה בשמים. מסופר שם: “ויקומו הכהנים הלוים, ויברכו את העם, וישמע בקולם, ותבוא תפילתם למעון קדשו בשמים” (דברי הימים ב, ל בסופו).

היהודי הירושלמי חשב בליבו, שאם ה’פטנט’ הוכיח את עצמו בימי חזקיהו, למה שלא יעבוד גם  היום? הוא האמין שברכת כהנים המונית תזיז משהו למעלה לטובת עם ישראל.

האיש החל לגלגל את הרעיון, והדביק אנשים רבים בהתלהבותו, עד שנמצאה עדות לכך ב’ספר חסידים’. שם כתוב, שלפני למעלה מאלף שנים, בימי הגאונים, הנהיג רב האי גאון תהלוכת כוהנים סביב הר הזיתים בירושלים במטרה להביא את המשיח. בספר הרוקח כתוב, ש”אם היו שלוש מאות כהנים עומדים בהר הזיתים, היה בא המשיח”.

ליותר מזה הוא לא היה זקוק. האיש החליט לארגן ברכת כהנים המונית בכותל המערבי (סמוך ונראה להר הזיתים), ולהביא לשם שלוש-מאות כהנים. אם משיח לא יבוא, לפחות יפעל משהו חיובי למען עם ישראל.

התאריך נקבע ליום שלישי, ג’ בכסלו תשל”א. בעוד שהוא עצמו חשש ששלוש-מאות זה מספר יומרני מידי, הרי שבפועל הגיעו מאות כהנים, והמונים נהרו להתברך. ההתרגשות הציבורית הייתה עצומה.

מאז התפתחה המסורת, פעמיים בשנה, בחול-המועד פסח ובחול-המועד סוכות, מתארגנת ברכת כהנים המונית ואלפים באים –  כהנים וישראלים – לברך ולהתברך במעמד המיוחד.

כשהשכינה מציצה לעברנו

מצוות ברכת כהנים מופיעה בחומש בספר במדבר, פרשת נשא, וגם נאמרת בכל בוקר בברכות השחר. הקב”ה ציווה את משה שיאמר לאהרון אחיו: “כה תברכו את בני ישראל”, והכתיב להם את המילים שבהן יברכו את העם, בשלושה פסוקים: “יברכך, יאר, ישא” (במדבר ו, כב-כז.) איך בדיוק, ובאיזו צורה, מעניקים את הברכה הזו? על כך אנו למדים בחומש ויקרא בפרשת שמיני, שבה מסופר על ‘חנוכת המשכן’. התורה מספרת: “וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם “(ויקרא ט”ו, כ”ב). ורש”י מיד מוסיף שהוא בירך אותם ב”ברכת כהנים”, ומכאן אנו למדים שהכהן צריך לברך את העם “בנשיאת כפיים”: כהנים עומדים ופניהם כלפי העם. תמיד שליח הציבור, החזן, עומד כשפניו לארון הקודש כי הוא מתפלל בשם העם לקב”ה, אבל בברכת כהנים, הללו מברכים את העם בשמו של הקב”ה, וזה צריך להיעשות “פנים בפנים”. הם פורשים את  ידיהם כלפי העם, ומברכים.

הושטת הידיים כלפי העם מופיעה בתורה. מה שלא כתוב במפורש, זו הצורה שבה הכהנים פורסים את אצבעותיהם, דהיינו הצורה שבה הם מְפַסקים את האצבעות. הטכניקה הזו לא כתובה לא בתורה ולא בתלמוד, אלא מנהג שעבר אצל הכוהנים מדור לדור, מאב לבן. הראשון שכותב על כך הוא הרא”ש, שחי בספרד לפני 750 שנה, והוא גם מביא את הסיבה לכך. הוא כותב: “ומה שחולקין אצבעותיהן, זהו לפי המדרש ‘מציץ מן החרכים’, ששכינה למעלה מראשיהן ומציץ מבין חרכי אצבעותיהם, ומכוונים לעשות ה’ אווירים בין שתי אצבעות לשתי אצבעות… לקיים מציץ מן ה’ חרכים” (רא”ש מגילה פ”ג, סימן כ”א.)

הרא”ש אומר שזה מיוסד על המדרש שעוסק בפסוק בשיר-השירים “מציץ מן החרכים”, שכאשר הכהנים מברכים את ישראל, השכינה נמצאת מעל ראשיהם ו’מציצה’ לעברם מבין לאצבעות  המפוסקות של הכהנים שמסמלות את החרכים שדרכם השכינה מציצה.

לאונרד נימוי

לפני כמה שנים התראיין השחקן לאונרד נימוי, ונשאל מדוע בחר בסימן הזה ומה ההיסטוריה שעומדת מאחוריו. הוא סיפר שנולד למשפחה אורתודוקסית, והלך לבית-הכנסת יחד עם אביו, סבו ואחיו. ואז הוא ראה חמישה או שישה אנשים עולים על הבימה, כשפניהם לקהל והטלית מוטלת מעל פניהם ומכסה אותם כליל, והם התחילו לזמר ניגון כלשהו. אביו הזהיר אותו שלא יביט לעברם. כל המתפללים כיסו את פניהם, והנה הוא שמע את הניגון המוזר מתנגן בקצב לא- אחיד, כאילו כל אחד שר לעצמו.

לפתע החזן הכריז: “יברכך!”. קבוצת הכוהנים ענתה אחריו. “השם!” – ושוב כמו הד שיננו הכוהנים את המילה. “וישמרך!” – “וישמרך”. כילד, הטקס הזה הפחיד אותו מאוד. הוא הבין שמשהו רציני קורה כאן וסקרנות גאתה בליבו. הוא לא הצליח להתאפק, והעז להסיט את הטלית של אביו שכיסתה גם את פניו, והביט לעבר הכוהנים. ואז הוא ראה את ידי הכהנים מושטות לעבר המתפללים, ואצבעותיהם פרושות בצורה מיוחדת. המחזה נחרט בליבו.

בראיון המשיך נימוי להסביר את משמעות התנועה הזו, המזכירה את האות ש’, והיא גם האות הראשונה של שם השם ש.ד.י שמופיעה על גב המזוזה. זו גם האות הפותחת של המילה שכינה, המציצה מבין החרכים, וגם של המילה שלום, החותמת את ברכת כהנים.

כל אחד יכול לברך

שנים רבות חלפו, והוא למד מדוע אביו אסר עליו להסתכל על הכוהנים. השכינה, כך הבין, שורה על הכהנים בשעת הברכה, ולכן אין להביט לעברם. דבר דומה אנו מוצאים בסיפור משה והסנה. כאשר הקב”ה התגלה אל משה בסנה, כתוב בתורה: “ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים” (שמות ג, ו.)

נוסף על כך, רש”י כותב במסכת מגילה: “המסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן, עיניו כהות, לפי שהשכינה שורה על ידיהן” (מגילה כ”ד, ב – רש”י.)

הרבי אומר שלא צריך להיות כוהן כדי לברך את עם ישראל, אלא כל יהודי יכול וצריך לברך יהודי אחר, ואם הוא רוצה לברך את חברו, אין הוא צריך לחכות עד שילמד לפסק את אצבעותיו כדרך הכהנים אלא הוא יכול לומר את אותה הברכה שהכהנים אומרים כשהם על הדוכן, ובשכר זה הקב”ה יברך אותו “ואני אברכם” (התוועדויות תשד”מ ח”א, עמ’ 317).

וכמו שאותו שחקן לימד את כל העולם שצריך לברך אחד את השני, וכשהוא היה יוצר את הצורה  הזאת באצבעותיו הוא היה מאחל:

“תאריך ימים ותשגשג =Live long and prosper ”