מהירח ועד פרשת שמיני מתגלה אותו יסוד: לא לברוח מהעולם אלא להישאר בתוכו ולבנות בו קדושה אמיתית.
החללית אוריון שעליה דובר השבוע היא במסגרת משימת ארטמיס 2, מדובר בטיסה המאוישת הראשונה לכיוון הירח מאז 1972 (!) האסטרונאוטים כבר שברו שיא מרחק מבני אדם מכדור הארץ, הם הגיעו ליותר מ־460,000 ק״מ מהכדור. בקיצור: זה צעד ענק בדרך לחזרה של האנושות לירח אחרי יותר מ־50 שנה.
וכאן נשאלת השאלה שהרבה אנשים שואלים אותה: “אם כבר היינו על הירח, למה זה כזה ביג דיל עכשיו?”
התשובה היא שמה שקורה היום שונה לגמרי ממה שהיה בתקופת תוכנית אפולו. בשנות ה־60–70: אז המטרה הייתה להגיע ראשונים לפני ברית המועצות (מלחמה קרה), נחתו על הירח כמה פעמים וזהו. זה היה ביקור קצר לא נשארו שם, אחרי זה פשוט הפסיקו כי זה היה יקר מאוד. זה היה הישג אדיר, אבל לא משהו שנבנה להמשך.
תוכנית ארטמיס, היא סיפור אחר לגמרי: רוצים להקים בסיס קבוע על הירח שהאסטרונאוטים יחיו שם שבועות ואפילו חודשים. הירח הוא שלב בדרך למשימות למאדים. זה לא “עוד פעם אותו דבר” — זה שינוי גישה, בפעם הקודמת זה היה “הגענו, ניצחנו, חזרנו”. היום “רוצים להישאר, לבנות, ולהמשיך הלאה” זה לא ביקור חד פעמי אלא תחילתו של תקופה חדשה של חיים מחוץ לכדור הארץ.
הקושי הגדול ביותר הוא לא להגיע לירח אלא לחיות שם. על הירח אין אוויר, אין מים זמינים ואין אוכל. לכן צריך ליצור מערכת שממחזרת הכול. מים, אוויר צריכים לחזור לשימוש שוב ושוב. הבעיה היא שאם משהו מתקלקל, אין דרך קלה לתקן. הכול מחובר אחד לשני. אם אין מים, אין צמחים. אם אין צמחים, אין חמצן. ולכן זה מאוד מורכב.
הגיעו לירח כבר לפני יותר מחמישים שנה. אך היכולת לחיות שם לאורך זמן, ולהפוך את החלל למקום שבו בני אדם יכולים לחיות בו בדרך קבע, הוא האתגר האמיתי שעומד בפניהם כיום.
נדב ואביהו
השבוע בפרשת שמיני אנו קוראים על הקמת המשכן, המקום שבו תשרה השכינה בתוך העם. זה היה רגע מיוחד שלא היה כמותו. כל עם ישראל אחרי בניה והמתנה של כמעט שישה חודשים ציפה לראות האם אכן תתגלה נוכחות אלוקית במקום.
אהרן הכהן ובניו התחילו את העבודה הראשונה במשכן. הם הקריבו קורבנות, עשו את כל מה שנצטוו, ואז הגיע הרגע הגדול. אש ירדה מן השמים ואכלה את הקורבן שעל המזבח. העם כולו נפל על פניו מרוב יראה ושמחה. זו הייתה הוכחה ברורה שהשכינה שורה בישראל.
בתוך האווירה הזו עמדו שני בני אהרן, נדב ואביהוא. שהיו אנשים קדושים שנמצאים במדרגה רוחנית גבוהה. ההתגלות האלוקית הייתה כל כך חזקה, שהם הרגישו משיכה פנימית עצומה להתקרב עוד יותר. הם רצו להידבק באלוקות בצורה מלאה. מתוך אותה התלהבות, הם לקחו מחתות, שמו בהן אש וקטורת, והקריבו “אש זרה אשר לא ציווה ה׳”.
נדב ואביהוא התלהבו כל כך מהקרבה לקדוש ברוך הוא, עד שנוצר אצלם מה שנקרא “כלות הנפש”. הם הרגישו משיכה חזקה כל כך להתאחד עם הקדוש ברוך הוא, עד שהעולם הזה כבר לא דיבר אליהם. שום דבר גשמי כבר לא עניין אותם. הם רצו רק דבר אחד: להיות דבוקים באלוקות.
וכפי שהרבי אומר בשיחה “הנה ידוע ביאור האור החיים הקדוש בענין זה, שמבאר דברים ארוכים ורחבים ועמוקים ונפלאים, באופן דנפלא שבנפלא, ותוכן הדברים – שמתו מפני גודל תשוקתם להתקרב לקב”ה “לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם” (תו”מ ה’תשד”מ ח”ב ע’ 1367).
אבל כאן נמצאת הנקודה העמוקה. זה לא מה שהקדוש ברוך הוא רוצה. האדם לא נברא כדי “לברוח” מהעולם, אלא כדי לחיות בתוכו ולשנות אותו. התפקיד של יהודי הוא לקחת עולם גשמי, עם כל הקשיים והאתגרים שלו, ולהפוך אותו למקום קדוש יותר.
במילים פשוטות, בני אהרון התייחסו לעולם כמו מבקרים. כמו אדם שמגיע למקום לזמן קצר, וברגע שיש לו הזדמנות לעלות למקום גבוה יותר, הוא עוזב. אבל זו לא השליחות האמיתית.
שליחות לתמיד
אפשר לראות את ההבדל הזה גם בחיי היום יום. ישנם אנשים שבאים למקום מסוים לזמן קצר, לעזור, לתרום, ואז חוזרים הביתה. זה חשוב מאוד, אבל זה עדיין סוג של ביקור. לעומת זאת, השלוחים של הרבי נשלחים למקומות רחוקים, לא לשנה ולא לשנתיים, אלא כדי להתיישב שם באמת. הם חיים עם האנשים, מתמודדים עם הקשיים, ובונים משהו קבוע שמשנה את המקום.
השליח הרב ליפא קורצוויל ע”ה פעל כמנהל צא”ח בנחלת הר חב״ד ובקריית מלאכי במסירות שאין לה גבול. ימים ולילות, הוא ארגן פעילויות, דאג ליהודים, והכניס חיות בכל הסביבה.
אבל לא הכול היה פשוט. העבודה הייתה קשה מאוד. לא היו משאבים, והייתה גם ביקורת מסביב. והכול יחד התחיל להכביד. הוא התיישב וכתב מכתב לרבי עם עשר סיבות למה הוא צריך לעזוב את העסקנות הציבורית, את השליחות.
הוא מסר את המכתב במזכירות. זה היה כמה דקות לפני תפילת מנחה. אבל באופן חריג, התפילה התעכבה. עברו דקות. נאמר לו שיש תשובה עבורו. הרבי חתך את כל הקטע בו נכתבו עשר הסיבות. ובמקום זה כתב: “התעסק בזה כמה זמן והצליח למעלה מן המשוער וההכרח בעסקנות זו הולך וגדל ופשוט דימשיך ויוסיף ויצליח” ועל המילים “והסיבות הן” כתב: “והעיקרית – פיתוי היצר-הרע זקן וכסיל…”
ברגע אחד, כל התמונה התהפכה. כל מה שנראה לו כמו סיבות מוצדקות לעזוב הרבי לא ראה בזה סיבה בכלל. להפך, הרבי אמר לו: אתה מצליח. צריך אותך. והקושי שאתה מרגיש — זה לא סימן לעזוב, אלא ניסיון להפסיק אותך. וכמובן שהוא המשיך בשליחות כל ימי חייו.
וישנם סיפורים דומים על שלוחים שרצו לעזוב את מקום שליחותם מסיבות שונות קשיים אישיים או פיננסיים אבל הרבי הורה להם להמשיך ולפעול שם בעקשנות ובמסירות, ובסופו של דבר הם הצליחו באופן של למעלה מדרך הטבע.
וזה בדיוק ההבדל בין משימות החלל. בתוכנית אפולו הגיעו לירח לביקור קצר. נחתו, עשו מה שצריך וחזרו. אבל בתוכנית ארטמיס רוצים להגיע כדי להישאר, לבנות, להתמודד ולהפוך את המקום למשהו חדש.
וזו גם ההוראה מפרשת שמיני. לא להיות “תיירים” בעולם הזה, אפילו לא מתוך קדושה. אלא להיות אנשים שבאים להישאר, להתמודד עם המציאות, ודווקא מתוך זה לגלות את הקדושה שבתוך העולם.
כי המטרה האמיתית היא לא לברוח מהעולם, אלא להפוך אותו לדירה לו יתברך.
This post is also available in: