כשקשורים למעלה מצליחים

שלושה סיפורים מראשית השליחות בקליבלנד של הרב לייבל אלבסקי.

השבוע נפטר חמי, הרב יהודה לייב אלעווסקי ע”ה שליח הרבי לקליבלנד ומזרח אוהיו. הרב אלעווסקי הגיע לקליבלנד לפני למעלה מחמישים שנה.

הגעתו הייתה בעקבות הזמנה של חמיו וחמותו, הרב זלמן והרבנית שולע קייזן, שכבר פעלו בעיר. הוא נהג להגיע בחודשי הקיץ ולעסוק עם צעירים – עבודה שבה הצליח מאוד.

באותה תקופה, מר אירווינג סטון בעל חברת “אמריקן גריטינגס” ואחד הפילונטרופים הגדולים בעיר פנה אליו וביקש שיפתח בית חב״ד. חמי השיב לו: “אם אתה מוכן לקחת על עצמך את כל האחריות הכלכלית – נביא לכאן שליח.” סטון ענה: “אני מוכן לממן – אבל בתנאי שזה יהיה אתה שתבוא.”

כך התחיל הכל. הוקם ועד מיוחד (“קומיטי”) שמטרתו הייתה להביא את חמי וחמותי, הרב והרבנית אלעווסקי לפתוח בית חב״ד בקליבלנד.

אחד מחברי הוועד היה ראביי ארמנד כהן, הוא היה הראביי של בית הכנסת הקונסרבטיבי הגדול “פארק סינגוג”. (שהיה אחד מבתי הכנסת הגדולים ביותר של התנועה הקונסרבטיבית בארה”ב) הוא האמין שיש צורך בחיזוק רוחני בקרב הצעירים, ולכן תמך בהבאת שליח חב״ד.

(כשאני באתי בשנת 1991 בשליחות לפתוח בית חב”ד בסולון , קיבלתי ממנו מכתב שבו כתב “אני שמח מאוד שבאת. תדע לך שאני הייתי חלק מהוועד שהביא את חותנך וחמותך לעיר, ואני גאה בכך.”)

שמחת תורה אצל הרבי

בשנה הראשונה או השנייה בעיר הם התעסקו רבות עם בני נוער – נערים ונערות מפארק סינגוג. הם ארגנו אוטובוס שייקח את הצעירים לניו יורק, כדי לחגוג את שמחת תורה אצל הרבי. שמחת תורה בקראון הייטס אינה דומה לשום דבר אחר – זו חוויה עוצמתית כזו שנשארת עם האדם לכל החיים.

ואכן, אחת מהנערות שהייתה באותו אוטובוס סיפרה לנו שנים לאחר מכן כיצד התארחו אצל משפחות במהלך החג, חוו את השמחה הגדולה, וספגו אווירה מיוחדת במינה. 

כאשר חזרו לקליבלנד – משהו השתנה. חלק מהצעירים החלו לתבוע מהוריהם שהם רוצים לאכול רק כשר ולכן שההורים  יכשירו את המטבחים בבית. הדבר עורר סערה גדולה בקרב ההורים. הם חששו שמנסים “להחזיר את הילדים בתשובה”, והדבר יצר התנגדות חריפה.

כתוצאה מכך, העבודה עם בני הנוער בפארק סינגוג נעשתה קשה הרבה יותר.

בשנה הראשונה לשהותו בעיר הוא קיבל החלטה נועזת: להקים מנורת חנוכה ציבורית בלב העיר, בפאבליק סקוור. מדובר היה בצעד לא שגרתי באותם ימים. הצבת סמל דתי במרחב ציבורי עוררה התנגדות חריפה מצד הפדרציה היהודית המקומית, שראתה בכך בעיה עקרונית.

זמן קצר לאחר מכן, קיבל הרב אלבסקי שיחת טלפון ממר אירווינג סטון, שסיפר לו שהפדרציה מאוד לא מרוצה מהיוזמה. באותם ימים, יהודים רבים בארצות הברית האמינו כי שמירה קפדנית על עקרון הפרדת דת ומדינה תבטיח שגם הרוב הנוצרי ינהג באותה דרך. לכן, לטענתם, אין מקום להצגת סממנים דתיים בשטח ציבורי.

הוא ביקש מהרב אלעווסקי לשקול להעביר את המנורה לשטח פרטי. הרב אלעווסקי השיב, “לפני כל החלטה אני שואל את הרבי.”

הוא פנה למזכירות ודיבר עם הרב חודקוב ע״ה, וסיפר על הלחץ הכבד שמופעל מצד הפדרציה, במיוחד על מר סטון עצמו, שנמצא במצב לא פשוט כתומך המרכזי של חב״ד בעיר. הרב חודקוב הקשיב ואמר שיחזור עם תשובה. 

כאשר חזר, המסר היה חד וברור:  “בשום אופן ניט.” אין על מה לדבר. יתרה מזו הוא ביקש מהרב אלבסקי להסביר למר סטון מדוע דווקא זהו הצעד הנכון. הלחצים היו כבדים, הרוחות סערו, אך בסופו של דבר המנורה הוצבה, והודלקה, במרכז העיר.

סיפור נוסף שממחיש את מצב היהדות בקליבלנד כאשר חמי הגיע, קשור לפעילות הענפה שלו עם סטודנטים.

הוא מסר שיעורים קבועים לעשרות צעירים – לעיתים חמישים, שישים סטודנטים היו מגיעים לשמוע אותו. הם היו יושבים על הרצפה, מרותקים לדבריו, מקשיבים שעות ארוכות.

הייחוד שלו היה לא רק בתוכן, אלא גם בסגנון:  היו לו סיפורים מרתקים, חוש הומור מפותח מאוד, ויכולת יוצאת דופן לנהל דיונים וויכוחים. הוא אהב את האתגר, והצעירים אהבו להתווכח איתו כי הם קיבלו תשובות עמוקות ומשכנעות. לא פעם, השיעורים היו נמשכים עד שעות הלילה המאוחרות.

לאט לאט התחילו לראות תוצאות. סטודנט אחד התחזק, אחריו עוד אחד ועוד אחד. כך, צעד אחר צעד, נוצר שינוי אמיתי. אבל לא כולם ראו זאת בעין יפה.

בין המשתתפים בשיעורים היה גם בנו החורג של ראביי מבית כנסת רפורמי גדול מאוד בקליבלנד, מהגדולים בארצות הברית. חמי סיפר שפעם, במהלך שבת, אותו צעיר נשאר אצלו זמן ממושך. בבית חיפשו אותו, ולפתע הופיע הראביי עצמו בדלת. הוא דפק ושאל: “האם הבן שלי נמצא כאן?” חמי השיב לו בנחת: “כן. אתה יכול לקחת אותו.”

האירוע הזה כנראה עורר אצלו כעס גדול. זמן קצר לאחר מכן, הוא פרסם כתבה בעיתון היהודי המקומי, ובה טען תחת כותרת בולטת שחב״ד היא “כת”.

באותם ימים, המילה הזו הייתה טעונה במיוחד. זו הייתה תקופה שבה צעירים רבים בארצות הברית – ובפרט צעירים יהודים – נמשכו לכתות שונות, נסעו למזרח הרחוק וחיפשו משמעות רוחנית בדרכים קיצוניות. ההורים חששו מאוד מתופעת הכתות. וכאשר חב״ד תויגה כ“כת” הדבר יצר פחד גדול והקשה מאוד על הפעילות.

כך הפכה עבודת הפצת היהדות לאתגר מורכב הרבה יותר.

אני מספר את שלושת הסיפורים האלה כדי להבין עד כמה היה קשה בהתחלה להזיז דברים. זה לא היה פשוט בכלל. הייתה התנגדות, היו לחצים, והיה צריך הרבה מסירות נפש כדי להגיע לכל התקדמות קטנה.

וכשמסתכלים היום, אחרי יותר מ־50 שנה מבינים איזה דרך ארוכה עברו. מבינים כמה מאמץ והשקעה היו צריכים כדי לבנות משהו מאפס. ההצלחה של חב״ד היום בקליבלנד ובכל מקום לא באה בקלות. היא באה מתוך עבודה קשה, התמדה, ואמונה שלא מוותרים.

יש היום הרבה ארגונים ואנשים שאומרים: בוא נלמד מחב״ד. בוא נעשה מה שהם עושים.הם עושים ארוחות שבת אז גם אנחנו נעשה. נעשה תהלוכות ל״ג בעומר, פיקניקים, מסיבות – וגם אצלנו זה יעבוד.

צריך להבין שבחב”ד זה מיוסד על אהבת ישראל לכל יהודי. בפרשת קדושים נאמר הציווי המפורסם “ואהבת לרעך כמוך” בהתוועדות י”ט כסלו תשל”ה הרבי הסביר מה עומד מאחורי הציווי הזה.

רבינו הזקן מבהיר שאהבת ישראל  קשורה לאהבת התורה ואהבת ה’. “כיון שיודע את היוקר של התורה, שהיא חיינו ואורך ימינו ויקרה היא מפנינים ..מובן שאם אכן יש לו אהבה אמיתית ליהודי נוסף , הנה אם הוא עוזר לו בנותנו לו פרוטה הרי על אחת כמה וכמה שצריך למסור את נפשו ליתן לו ענין יקר כמו פנינים” (תו”מ חלק ע”ח ע’ 306)

הרבי מסביר בשיחה נקודה חשובה על אהבת ישראל. אהבת ישראל אמיתית היא לא רק לעזור בגשמיות לא רק לתת כסף, או עזרה גשמית אחרת. זה חשוב מאוד אבל זה לא הכול. אם אני באמת אוהב יהודי אחר, אני צריך לתת לו את הדבר הכי יקר שיש לי. מהו הדבר הכי יקר ליהודי? – התורה.

אם התורה היא הדבר הכי יקר לי, אז מתוך אהבה אמיתית אני רוצה לחלוק אותה גם עם השני. לא להשאיר אותה לעצמי. אהבה אמיתית פירושה, לרצות שלשני יהיה את הטוב הכי גדול שיש לי.

הצבא של הרבי

אבל האמת היא שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק. הרבי בעצם בנה “צבא”.  ובצבא לא שואלים שאלות, כשיש הוראה יודעים שזה הדבר הנכון, והולכים עם זה עד הסוף. כך גם כאן: כשחסיד יודע שזה מה שהרבי רוצה הוא עושה את זה. וכשהדבר מגיע ממקום אמיתי ה’ עוזר, ואז גם מצליחים.

ובלשונו של הרבי “כשם שביוצאי-צבא למלחמה בגשמיות, הסדר הוא שתחלה בוחנים אותו אם הוא ראוי לשירות – או אינו ראוי, כן הוא ביוצאי-צבא היוצאים למלחמה ברוחניות, שתחלה עליו להיות ראוי לשירות” (תו”מ חלק כ”ב ע’ 291)

הרבי הסביר את זה עם סיפור מההאריז״ל מצפת. פעם, לפני קבלת שבת, הוא אמר לתלמידים שלו: “בואו נלך לירושלים לקבל שבת.” התלמידים הבינו מיד שזה לא מרחק פשוט. זה לא משהו טבעי. אבל חלק מהם אמרו: “אנחנו צריכים להודיע בבית, לשאול את האישה…”

כשהאריז״ל שמע את זה הוא עצר הכול.  ואמר: אם היו הולכים מיד, בלי היסוס היו יכולים להביא את המשיח.

ברור שעל פי ההלכה צריך אחריות להודיע בבית. אבל האריז״ל רצה לראות עד כמה הם מוכנים ללכת עד הסוף.
וכשהוא ראה שיש היסוס הבין שעם גישה כזו אי אפשר לפרוץ גבולות, אי אפשר להביא את המשיח. 

הרבי הביא את הסיפור הזה כדי ללמד עיקרון: כדי לשנות עולם – צריך מסירות אמיתית.

באותה שיחה הרבי גם סיפר על הצדיק רבי מאיר מפרמישלאן, בעירו של ר’ מאיר מפרמישלאן היו בתי הטבילה מתחת להר גדול, וכשההר היה חלקלק היו מוכרחים ללכת מסביב. והרה”צ ר’ מאיר הלך דרך ההר גם בתקופה שהיה מחליק, פעם הגיעו אברכים אחדים שלא אחזו ממופתים, ורצו להראות שגם הם יכולים ללכת בדרך החלקלקה, והלכו דרך ההר, וכשעלו ניזוקו, אח”כ שאלו את ר’ מאיר, מדוע אף אחד לא יכול ללכת בדרך החלקלקה והוא הולך תמיד דרך ההר? השיב להם ר’ מאיר: כשקשורים למעלה לא נופלים למטה.

 זה היסוד של ההצלחה בשליחות. כשקשורים למעלה יש כוח ללכת וגם להצליח.