יראה שנובעת מהאהבה

“עננים שחורים באים על העיר נעוועל”

הרב יהושע תנחום קסטל  נולד בשנת תרע”ג וגדל בעיר ליד מינסק שבה אביו כיהן כרב, אמו היתה ילידת מינסק מבית ליטאי מובהק. כילד הוא למד בחדר, אבל הוא לא אהב את הלימודים שם. והוא ברח מהחדר כי הרגיש שזה לא המקום בשבילו. אביו היה צריך לחפש אותו ולהחזיר אותו, עד שלבסוף הבטיח לו שכאשר יגיע לגיל בר מצווה ימצא לו מקום אחר ללמוד בו תורה.

זו הייתה תקופה קשה מאוד, בדיוק בתקופת המהפכה הקומוניסטית ברוסיה. היהדות נרדפה, מוסדות נסגרו, וכל פעילות יהודית נעשתה במחתרת. אביו לא ידע היכן יוכל למצוא מקום מתאים לשלוח אליו את בנו ללמוד תורה.

יום אחד אביו קורא בעיתון קומוניסטי כתבה חריפה במיוחד. הכותרת הייתה “עננים שחורים באים על העיר נעוועל”. בתוך הכתבה תיארו בזעם כי בעיר נעוועל קיימת קהילה יהודית דתית. כתבו שאנשים הולכים למקווה, שיש שם יהודים עם זקנים ארוכים, ושאפילו יש חדר שבו מלמדים ילדים תורה. מבחינת השלטון זה היה דבר חמור מאוד, והעיתון קרא לסגור את המקום מיד.

דווקא הכתבה הזו, שנועדה להרתיע, גילתה לאב היכן ניתן למצוא מקום של תורה. הוא הבין שבנעוועל יש יהודים שמוסרים נפשם כדי ללמד תורה לילדים.

הוא לקח את בנו ונסע לשם לבדוק. מהוא פגש שם חסידי חב”ד, שפעלו במחתרת במסירות נפש. שלימדו תורה למרות הסכנה הגדולה. כל מלמד שנתפס היה עלול להישלח מיד לכלא, ובכל זאת הם לא הפסיקו. כך, מתוך החושך והרדיפות, מצא הרב קסטל את דרכו לחב”ד.

שנים אחר כך נכדו הרב כתריאל קסטל מניו יורק פגש את החסיד הדגול הרב מענדל פוטרפאס, הוא ניגש אליו ושאל אם יוכל לספר לו על אותם ימים בנעוועל האם הוא הכיר את סבו.

בהתחלה  ר’ מענדל כלל לא רצה לדבר איתו. שנים של פחד מהשלטון הקומוניסטי השאירו את חותמן, והוא לא ידע מי עומד מולו. אולי מדובר במישהו מטעם השלטונות, אולי סוכן. הוא העדיף לשתוק.

אבל לאחר שנה או שנתיים, כשהכיר אותו יותר לעומק וראה שמדובר בחסיד, נפתח ליבו והוא הסכים לספר. הוא אמר שהוא לא היה שם זמן רב, אבל דבר אחד הוא זוכר היטב. פעם הגיע לשם יהודי עם ילד צעיר. ואביו רצה להכניס אותו לישיבה.

האב שאל את המלמדים: מה לומדים כאן? השיבו לו: לומדים חסידות. האב הרב יאשע בער שכבר זכה להיות אצל הרבי רש”ב נ”ע שמח לשמוע והשאיר האב את בנו במקום. וזה היה הרגע ששינה את הכל.

מה שתפס אותי במיוחד, הוא עניין ההשגחה הפרטית. תארו לעצמכם את החסידים בנעוועל. קוראים בעיתון הקומוניסטי כתבה חריפה נגדם, כתבה שמאשימה אותם בפעילות “אסורה” של תורה, מקווה וחינוך יהודי. בוודאי הם רעדו מפחד. מי יודע מה יקרה עכשיו. אולי יבואו לעצור אותם, אולי יסגרו את המקום, הנה באותו רגע ממש, במינסק יושב יהודי שהבן שלו רוצה ללמוד תורה, אבל לא מוצא את מקומו. הכל במחתרת, הכול סודי. ואין דרך לדעת לאן לפנות.

ואז הגיעה אותה כתבה. מה שנראה כמו סכנה, כמו דבר רע — מתגלה כהפך הגמור. דווקא הכתבה הזאת מגלה לו את הכתובת. היא מובילה אותו אל המקום שבו לומדים תורה, אל אותם חסידים שמוסרים את נפשם.

לפעמים אדם רואה מציאות שנראית קשה, מפחידה או שלילית, אבל מאחורי הקלעים הקב”ה מכין בזה את הטובה הגדולה ביותר.

בין עשרה “מאמרות” לעשרת “הדברות”

מה בעצם שונה בחינוך של חב״ד מהמקום שבו אותו ילד למד קודם? נראה שאפשר ללמוד זאת מפרשת השבוע — פרשת אמור. הפרשה פותחת בפסוק: “אמור אל הכהנים בני אהרן”, והשם שלה הוא “אמור”. 

כשזה מגיע לדיבור מוצאים בתורה מופיעים שני לשונות — “אמירה” ו”דיבור”. חז״ל כבר עומדים על ההבדל בין שתי הלשונות. במעמד מתן תורה, שם נאמר למשה: “כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל”. רש”י מסביר “בית יעקב” — אלו הנשים.  “בני ישראל” — אלו הזכרים.

ולמה שתי לשונות שונות? “אמירה” היא לשון רכה, לשון של קירוב, והסברה נעימה. לעומת זאת, “דיבור” הוא לשון קשה יותר הצגה ברורה של חוקים, גבולות ודינים.

וכאן טמון ההבדל הגדול. יש דרך ללמד תורה בצורה של “דיבור” בלבד — חוקים, דרישות, מסגרת נוקשה. אבל יש דרך אחרת — דרך של “אמירה”: להאיר, לקרב, להסביר, לגלות את המתיקות של התורה. וזה מה שאותו ילד מצא.

 ובלשונו של הרבי “שם הפרשה הוא “אמור”. והענין ד”אמור” מובן על פי מה שכתוב בנוגע למתן תורה: “כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל”, ומפרש רש”י: “לבית יעקב אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה, ותגיד לבני ישראל .. דברים הקשין כגידין” – שמזה מובן שהענין ד”אמור” הוא לשון רכה. וזוהי ההוראה משם הפרשה “אמור”, לשון רכה שצריך להדגיש את ענין האהבה דוקא, 

ועל פי האמור בנוגע ללשון “אמור”, לשון רכה, שדוקא באופן כזה יכול להתקבל בעולם, יש לבאר דבר פלא – שבנוגע לעולם הלשון הוא “עשרה מאמרות”, ואילו בנוגע לתורה הלשון הוא “עשרת הדברות”.

ובהקדים – שאף שהלשון “עשרת הדברות” הוא בהתאם למה שכתוב “וידבר אלקים את כל הדברים האלה”, הרי: (א) הא גופא צריך להבין מדוע נאמר הלשון “וידבר”, (ב) בהמשך הכתוב ישנו גם לשון אמירה “לאמר”, ואף על פי כן נקראים “עשרת הדברות”, ולא כמו בנוגע לעולם “עשרה מאמרות”.

ויובן על פי האמור לעיל שאמירה היא לשון רכה ודיבור הוא לשון קשה, ולכן, בנוגע לתורה נאמר “עשרת הדברות” שהוא לשון קשה, ואילו בנוגע לעולם נאמר “עשרה מאמרות” שהוא לשון רכה, כי, אף על פי שגם הם באים בכח התורה, כדאיתא בזהר על הפסוק “עשרה עשרה הכף”, שעשרה המאמרות קשורים עם עשרת הדברות (כפי שהובא ונתבאר בקונטרס ומעין), הנה כדי שיוכל להתקבל בעולם הרי זה צריך להיות באופן של מאמרות, לשון רכה דוקא.

הרבי מסביר פה דבר נפלא ישנם  שני ביטויים מפורסמים מאוד ביהדות: “עשרת הדיברות”. “עשרה מאמרות ” שניהם קשורים ל”דיבור” של הקב״ה, אבל הלשון שונה לגמרי. עשרת הדיברות לשון “דיבור”, לשון תקיפה, ברורה.  לעומת זאת, העולם נברא בעשרה מאמרות — לשון רכה יותר, לשון של אמירה.

למה? ההבדל הוא למי מדברים. כאשר הקב״ה נותן תורה לעם ישראל — עם שכבר עומד במעמד של קבלת התורה, עם שמוכן ומחויב — שם יש מקום ללשון חזקה, ברורה, מחייבת. “דיברות”. אבל כאשר פונים אל העולם, אל מי שעוד לא בפנים, אל מי שעוד לא מחובר — שם אי אפשר להתחיל בדרישות. שם צריך “מאמרות” — לשון רכה, ומקרבת. 

“בחביבותא תליא מילתא”

אנחנו עומדים ימים ספורים לפני ל״ג בעומר — יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. רבי שמעון בר יוחאי מגלה לנו דרך חדשה בעבודת ה’. הנביאים דיברו הרבה בשפה של יראה — פחד מהקב״ה, אחריות, דין. ואכן, גם כשאנחנו מתקרבים לחג השבועות, אנו פוגשים את היראה: קולות, ברקים, הרגשה של רוממות ופחד. 

רבי שמעון בר יוחאי מחדש יסוד אחר לגמרי. בספר הזוהר הוא מדגיש שהקשר האמיתי והעמוק ביותר עם הקב״ה הוא דווקא דרך אהבה. 

וכפי שהרבי ממשיך באותה שיחה “רשב”י אומר שעד עכשיו היה ענין היראה, כמה שכתוב (בהפטרת יום ב’ דחג השבועות, זמן מתן תורה של נגלה דתורה) “ה’ שמעתי שמעך יראתי” – כפי שאמר חבקוק הנביא, והרי עניין הנבואה הוא באופן ש”רוח ה’ דיבר בי ומלתו על לשוני”; ואף על פי כן אומר רשב”י (אף שהיה לאחרי שפסקה נבואה מישראל, אם כי “חכם עדיף מנביא”) “אנן – בחביבותא תליא מילתא”, שהוא ענין האהבה דוקא.

ומביא על זה ג’ פסוקים: “דכתיב ואהבת את ה’ אלקיך, וכתיב מאהבת ה’ אתכם, וכתיב אהבתי אתכם וגו'”, ובפשטות – קאי ג’ הפסוקים על ג’ אהבות, אהבת ה’, אהבת ישראל ואהבת התורה, שהם כולא חד: 

וזוהי ההוראה משם הפרשה “אמור”, לשון רכה שצריך להדגיש את ענין האהבה דוקא, כדברי רשב”י אנן חביבותא תליא מילתא”. ובכחו של כל אחד מישראל לפעול באופן העבודה של רשב”י, ודוקא באופן כזה יכול להתקבל בעולם”   (משיחת ש”פ אמור, י”ט אייר, תו”מ ה’תשל”ז חוברת ע’ 10.)

בשיחה אחרת הרבי שואל שאלה יסודית: מצד אחד אנחנו יודעים שהתורה ניתנה באימה, ביראה, ברתת ובזיע — במעמד מתן תורה. מכאן לומדים שכל פעם שיהודי לומד תורה, עליו ללמוד באותה תחושה של יראה. ומצד שני, רבי שמעון בר יוחאי מלמד אותנו יסוד אחר: “אנן בחביבותא תליא מילתא” — הכול תלוי באהבה.

ובלשונו של הרבי,  “במתן-תורה נאמר “וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק”, דהיינו שבני-ישראל עמדו בתנועה של יראה. ובנוגע לדורות – איתא בגמרא “מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע”, דהיינו, שהעניין דמתן-תורה שישנו באופן תמידי – כפי שאנו אומרים “נותן התורה”, לשון הווה, כיוון שמתן-תורה ישנו בכל יום ויום, צריך להיות מתוך יראה דווקא. והנה, בזוהר איתא להיפך – “התם (במתן תורה) יאות הוה למהוי דחיל, אנן בחביבותא תליא מילתא”, דהיינו שצריך-להיות התנועה דאהבה, היפך היראה.

וביאור העניין: כדי לבוא לידי יראה – ישנם שני אופנים: אפשר לבוא לידי יראה על-ידי התבוננות השייכת ליראה, ואפשר לבוא לידי יראה על-ידי אהבה, וזהו מה שכתוב בזוהר “אנן בחביבותא תליא מילתא” – שהיראה דמתן-תורה צריכה להיות יראה שמצד אהבה.

כאשר ניגשים למתן-תורה מתוך תנועה של יראה – הרי זה פועל שנבהלים ונעמדים מרחוק וכפי שהיה בשעת מתן-תורה – “וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק” ואילו הגישה הטובה והנעימה יותר היא – היראה הבאה מצד אהבה”.( התקשרות גליון ,513  תו”מ חלק י”ב ע’ 25-43 ) 

הרבי מסביר שיש שני סוגים של יראה, יש יראה שבאה מפחד — פחד מעונש, אבל יש יראה עמוקה יותר, יראה שנובעת מאהבה.

כאשר אדם אוהב מישהו באמת, הוא גם מפחד — לא פחד חיצוני, אלא פחד פנימי: הוא מפחד לאבד את הקשר, מפחד לאכזב, מפחד לפגוע בקשר היקר שיש לו. זה פחד מסוג אחר לגמרי — זה פחד שמגיע מאהבה גדולה.

כך גם בעבודת ה’. כשאדם אוהב את הקב״ה, אוהב את התורה, מרגיש קשר חי ואמיתי אז מתעוררת בו יראה: לא יראה של איום, אלא יראה של קשר. הוא לא רוצה חלילה לפגום בקשר הזה, לא רוצה לאבד את הקרבה. זו יראה בריאה, פנימית.

זו בדיוק הדרך של החסידות לא לבטל את היראה, אלא להעלות אותה למקום גבוה יותר: יראה שנולדת מתוך אהבה. וכשיראה באה מתוך אהבה היא לא מכבידה, אלא להפך:  היא מחזקת את הקשר, מעמיקה אותו, וגורמת לאדם לרצות להתקרב עוד יותר.

ביום שלישי, ל״ג בעומר, נתכנס יחד כדי לחגוג את דרכו של רבי שמעון בר יוחאי הדרך של אהבה, של קירוב, של חיבור פנימי. כפי שהוא מבטא “אנן בחביבותא תליא מילתא”.