לא מרכזים בה זבל למקום אחד, לא מזהמים את האוויר שלה ולא נוטעים בה פרדסים. אלו הלכות מיוחדות שנאמרו רק על ירושלים. ומה המשמעות הפנימית שלהן בירושלים הפרטי שבכל אחד?
תקיעת שופר בכותל
השבוע מציינים 59 שנים למלחמת ששת הימים. האלוף הרב שלמה גורן שכיהן כרב ראשי לצה”ל שהה באותם ימים באוסטרליה, כאשר הוא שמע שהמצב בין ישראל למדינות ערב נעשה מתוח, הוא חזר מיד לארץ.
עם בואו ארצה, הרמטכ”ל דאז יצחק רבין קרא ואמר לו שהסיבה שעדיין לא יוצאים למלחמה היא מפני ששני השרים הדתיים ממפלגת המפד”ל בממשלה מתנגדים להתקפה. רבין ביקש ממנו שהוא ישכנע אותם לתמוך בהתקפה. הוא אכן נפגש עם השרים הדתיים ולבסוף גם הם תמכו ביציאה להתקפה.
ביום השני למלחמה, הוא הגיע לירושלים, שם הוא פגש את מוטה גור שהיה האלוף שפיקד על הלוחמה בירושלים. האלוף אמר לו שבינתיים הם נלחמים בירושלים המזרחית, אבל לא בעיר העתיקה, שכן הממשלה לא מעוניינת לכבוש את העיר העתיקה כדי שלא להרגיז את הנוצרים. הוא נחרד לשמע הדברים וניסה לשכנע את האלוף לעשות זאת. “בזכות כיבוש העיר העתיקה אתה תזכה להיכנס לספרי ההיסטוריה כמי שבזכותו חזרו היהודים לשלוט בירושלים אחרי אלפיים שנה. עליך להפר פקודה ולכבוש את ירושלים העתיקה. אם תשב בכלא בגלל הפרת פקודה, אני אצטרף אליך”. אבל מוטה גור לא השתכנע מדבריו בטענה שהוא חייל ועליו למלא את הפקודות במדויק.
הוא נסע להיפגש עם המזכיר המדיני של ראש הממשלה דאז מר לוי אשכול ושכנע אותו להשפיע על אשכול לשנות את דעתו. למחרת בבוקר נערכה ישיבת ממשלה שבה החליטו לכבוש את העיר העתיקה. הוא מיהר להצטרף לחיילים הראשונים שפרצו לעיר העתיקה, הוא רץ לתוך האש עם שופר בידו.
בתורה כתוב שכאשר יוצאים למלחמה “והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה’ אלוקיכם ונושעתם מאויבכם” (במדבר י, ט). גורן האמין שתקיעת השופר תסייע להביא לנצחון. המפקד הבחין בו רץ לכיוון שער האריות של העיר העתיקה וצעק לעברו: “עוד יהרגו אותך, תבוא אלינו ותיצמד לקיר”. אבל הוא המשיך לרוץ במהירות. המפקד הורה לאחד החיילים לגשת אליו ולהצמיד אותו בכוח אל הקיר, אבל הוא צעק לעבר המפקד “אני כאן בעל הדרגה הגבוהה ביותר, אף אחד לא יעצור אותי”.
הוא המשיך לרוץ והגיע להר הבית, שם הוא מצא שני צנחנים שהראו לו את הדרך לכותל המערבי, הם ירדו במדרגות והגיעו לשביל שמוביל אל הכותל. אולם שער הכניסה לכותל היה נעול, כולם יחד דחפו ופרצו את השער. הם ירדו לרחבת הכותל, הוא קרא בקול פרק תהילים ותקע בשופר. התמונה שלו תוקע בשופר בכותל הופצה והתפרסמה בעולם כולו, והיא הפכה לחלק מההיסטוריה של מלחמת ששת הימים.
הלכות ירושלים
הגמרא במסכת בבא קמא (פב, ב) אומרת “עשרה דברים נאמרו בירושלים”, כלומר, ישנם עשר הלכות שהן מיוחדות לירושלים. בערים אחרות אפשר לעשות אותם, אבל לירושלים זה לא מתאים. אנחנו נמנה כאן כמה מהם.
“אין עושין בה אשפתות” – בכל עיר יש מקום מיוחד שבו מרכזים את הזבל. כך זה גם בימינו וגם בימים ההם, אבל בירושלים אסור לרכז את הזבל למקום אחד, אלא צריך להוציאו אל מחוץ לחומות.
“אין עושין בה כבשונות” – בירושלים לא עושים משרפות, לא מייצרים לבנים או כל דבר אחר שצריך בשבילו להדליק כבשן, שכן זה מייצר עשן שחור ומזהם את האויר של ירושלים. היום כבר כולם מדברים על הרעיון הזה שצריך להוריד את רמת הזיהום ועוסקים ביצירת “אנרגיה ירוקה” או “טכנולוגיות נקיות” שמזהמים פחות את הסביבה, את הרעיון הזה יישמו כבר בירושלים לפני קרוב לשלושת אלפים שנה.
“אין עושין בה גנות ופרדסות” – לא נוטעים גנים בירושלים. אחת הסיבות לכך היא משום שיש צורך לזבל את הגנים והזבל הוא הרי מסריח, ואילו העיר הקדושה זקוקה לריח נעים. אך כמו תמיד לכל כלל יש יוצא מן הכלל: הדבר היחידי שהיה מותר לגדל בירושלים זה את העשבים שמהם יצרו את הקטורת עבור השימוש בבית המקדש.
“אין מלינין בה את המת” – זוהי הלכה מאד מעניינת. ראשית, בירושלים בין החומות אין בית קברות. לא קוברים אנשים בירושלים, הר הזיתים שהוא בית הקברות הקרוב ביותר להר הבית – ממוקם מחוץ לעיר. בזמן מלחמת השחרור נקברו כמה יהודים בתוך העיר העתיקה ואחרי מלחמת ששת הימים העבירו אותם אל מחוץ לעיר. גם כאן מצאנו יוצאים מן הכלל: קברו של דוד המלך ושל חולדה הנביאה.
אבל הגמרא אומרת יתרה מזו: אסור בכלל להלין את המת בירושלים. אם אדם נפטר ל”ע לפני השקיעה – עוד באותו יום קוברים אותו. וכל כך למה? משום שהחיים מסמלים את הקשר לה’ – “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כולכם היום” (דברים ד, ד). ואילו המוות מסמל את הניתוק מהקב”ה שהוא מקור החיים, ולכן ירושלים, שהיא מקור חיותנו, לא יכולה לסבול דבר שאין בו חיות.
ירושלים שבלב
הרבי מדגיש פעמים רבות שירושלים אינה רק מקום גיאוגרפי גרידא, אלא מלשון “יראה-שלם” שזוהי שלימות היראה. כלומר, שכל יהודי צריך לעשות מד’ אמותיו ירושלים, מהבית שלו, מחייו האישיים והפרטיים, הוא צריך לעשות ירושלים. ולפיכך אותן ההלכות שנאמרו לגבי ירושלים של מטה, מתאימות גם ל’ירושלים’ האישי של כל אחד ואחד.
“אין עושין בה אשפתות” – אדם צריך לדאוג שבביתו, וכמובן גם בראשו, לא יהיה מקום לזבל רוחני. לפעמים אנחנו שומעים יותר מידי חדשות נגטיביות, כל מיני צרות שמתרחשות בצד השני של העולם, דברים שלא נוגעים אלינו ואין לנו את האפשרות לשנות אותם. החדשות הללו גורמות לנו לחץ וחרדה. כל אדם צריך לדאוג שבראשו ובליבו לא יהיה מקום לזבל כזה.
“אין עושין בה כבשונות” – טבעו של אדם שהרבה פעמים הוא חושב על דברים שמכעיסים אותו, הוא מתרגז עד כדי כך ש”יוצא לו עשן מהאף”, כפי שרש”י אומר: “על ידי כעס, הגוף מתחמם והעשן יוצא מן האף” (דברים כט, יט). אומרת לנו הגמרא שמי שרוצה לבנות בתוך לבו ירושלים – חייב לוודא שלא יהיו בליבו כבשונות, בלי כעסים ובלי רוגז, אלא צריך שיהיה “מוח שליט על הלב”.
“אין עושין בה גנות ופרדסות” – מדוע? משום שצריך לזבל אותם וזה מביא ריח רע. יהודי צריך להבטיח ולוודא שהוא ידיף תמיד ריח טוב ונעים. כלומר, שאנשים סביבתו ירגישו נוח בחברתו. ישנם הרבה סוגי בושם שאנשים מתיזים על עצמם כדי שהם יפיצו ריח טוב, וישנו גם בושם רוחני, פשוט להיות נחמד לשני וגם לחלוק עמו את הריח שהתורה והמצוות מפיצים.
“אין מלינין בה את המת” – הרבי מסביר בהתוועדות שמחת-תורה תשל”ו (‘שיחת קודש’ כרך א עמ’ 123): מה זה מוות? חוסר חיות. ירושלים לא יכולה לסבול חוסר חיות. לפעמים אדם נכנס לדיכאון, לעצבות ולייאוש – כל הדברים הללו מסמלים חוסר חיות, ייתכן שהאדם הזה עדיין מהלך על רגליו, אבל בעצם הוא “מת מהלך”.
אומרת לנו הגמרא, שאין מלינין את המת בירושלים. אם מתגנבת לאדם מחשבת ייאוש – אסור לו להשהות את המחשבה הזאת אפילו לילה אחד. עוד לפני שהוא הולך לישון עליו להתפטר לחלוטין מן המחשבה הזאת, הוא מוכרח למהר להחזיר לעצמו את המבט האופטימי והחיובי על החיים וללכת לישון מתוך מצב רוח טוב וחיובי.
כמו שכל מומחי הנישואין אומרים שאסור לזוג ללכת לישון מתוך ריב ומדון, אסור להם לעבור את הלילה מתוך מריבה. כך גם בנושא הזה של עצבות ודכאון שהם מסמלים את המוות הרוחני, אסור “להלין את המת בירושלים” אלא לסגל לעצמו מבט אופטימי וחיובי.
This post is also available in: