שבת: לזכור את הטבע ולצפות לנס 

בין זכור לשמור מסתתר יסוד גדול: לא לקחת את הטבע כמובן מאליו, ולא להפסיק להאמין בניסים שגם היום יכולים להתרחש בכל רגע.

נס בקליבלנד

הקבלירס ניצחו את הקבוצה דטרויט פיסטונס ועלו לפלייאוף. איך אני יודע שזה נס? כי ביום ראשון, לפני המשחק, שאלתי את כל המומחים בעניני ספורט  האם מישהו מוכן להמר על כך שקליבלנד תנצח. היום הרי אפשר לעשות הימורים באינטרנט על כל משחק, איזו קבוצה תנצח ואיזו תפסיד, וזה קורה כל הזמן. שאלתי אם מישהו מוכן לשים אפילו דולר אחד על הקבלירס, אף אחד לא קם.

הבנתי מזה שהמצב של קליבלנד קשה מאוד, שכולם כבר אבדו תקווה, אף אחד כבר לא מאמין שיש להם סיכוי. ובכל זאת הנס קרה. הם ניצחו את הקבוצה מדטרויט, קבוצה שבשנה האחרונה היו לה כל הסיכויים לנצח, ובכל זאת, הקבלירס ניצחו. 

ההוכחה הכי טובה שזה היה נס היא מה שקרה יומיים אחר כך. אחרי שקליבלנד קאבלירס ניצחו ניצחון בלתי יאומן, הם עלו לשחק מול ניו־יורק ניקס וספגו הפסד צורב. זה הראה שהניצחון הקודם לא היה רק עניין של יכולת טבעית, אלא משהו לא רגיל לגמרי. 

העולם שבו אנו חיים עובד בשני מישורים. מישור אחד הוא הטבע, והמישור השני הוא הנס. מה שאנחנו מכירים בדרך כלל זה את הטבע. כל בוקר השמש זורחת ובערב היא שוקעת. אנשים נולדים ואחרים, חלילה, מתים. וכך בכל דבר ועניין אנחנו מצפים שזה מה שיקרה. אנחנו קמים בבוקר ורואים את השמש זורחת ואף אחד לא צועק “נס, אלוקים, נס”. זה דבר שנראה טבעי. 

לצד זה יש ניסים ששוברים את מסגרת הטבע.

האתגר הכפול

אבל במצב הזה יש לנו אתגר כפול. הטבע הוא כל כך טבעי, שאנחנו שוכחים שבורא עולם מנהל אותו. אף אחד לא חושב שהוא צריך לקום בבוקר ולהתפלל שהשמש תזרח. אנחנו פשוט לוקחים את זה כמובן מאליו.

וזה נכון גם בחיים האישיים. הרבה פעמים אנשים אומרים לי בתקופת החגים, בימי ראש השנה ויום כיפור:
“כבוד הרב, אני לא רוצה להתפלל ולבקש מהקדוש ברוך הוא. ברוך השם יש לי מספיק. שהשם ימלא את הבקשות של אנשים אחרים אני בסדר.”

מאיפה זה מגיע? זה מגיע מהמקום שבו האדם חושב שמה שיש לו כבר שלו. זה מובן מאליו. את זה כבר אי אפשר לקחת ממנו. הבריאות שלו “בבנק”, הכסף שלו “בבנק”, הילדים שלו “בבנק”. הוא לא חושב איך פתאום חלילה דברים יכולים להסתבך, ואדם יכול, חלילה, לאבד את החסכונות שלו או את מה שיש לו. לכן הוא לא דואג, הוא לא מתפלל, הוא לא מבקש עוד.

הוא לא מבין שגם על מה שיש לו צריך להתפלל. שגם זה מגיע מהקדוש ברוך הוא. שכל דבר שיש לו, כל נשימה ונשימה, צריך להתפלל עליה.

ולעומת זאת, הבעיה עם ניסים היא שאף אחד לא מצפה להם. רוב האנשים חושבים שאם הם הולכים לרופא, או מנסים לעשות עסקים, או כל דבר אחר הם צריכים לנסות בדרך הטבע. ואם זה לא הולך, אז מתייאשים. זה אבוד, אין מה לעשות יותר.

הקדוש ברוך הוא יכול לעשות ניסים, אבל אף אחד לא חושב ככה. נכון, הוא למד בתורה שהיו ניסים שהשם הוציא את עם ישראל ממצרים, עשר מכות, קריעת ים סוף, הוריד מן מן השמים הכול טוב ויפה, אבל זה היה פעם. עכשיו, האדם חושב שמה שיש זה רק מה שאפשר לספור, אין ניסים.

ולכן אף אחד לא מתפלל ולא מצפה לנס. וזה נובע מאותה בעיה: שוכחים את הקדוש ברוך הוא. שוכחים שיש מישהו שמנהל את הכל גם את הטבע וגם את הנס. הוא מנהל את הטבע, והוא גם יכול לשבור את הטבע.

לכן הקדוש ברוך הוא נתן לנו בתורתו הקדושה שני סוגי מצוות. יש סוגי מצוות שמזכירים לנו שהטבע מתנהל על ידי הקדוש ברוך הוא, ויש סוגי מצוות שמזכירים לנו שהקדוש ברוך הוא עושה ניסים.

מצוות לטבע ומצוות לנס 

לדוגמה, פעם בתחילת כל חודש בלוח היהודי אנחנו יוצאים תחת כיפת השמיים ועושים “קידוש לבנה”, זוהי ברכה מיוחדת על הירח. לכאורה, מה יש לעשות תפילה ומה יש לברך? הרי הירח מופיע גם בלי התפילה שלך. הירח כבר אלפי שנים מופיע בכל חודש מחדש, זורח, מתגבר עד שנהיה ירח מלא, ואז שוב מתחיל להיעלם. עם התפילה שלנו ובלי התפילה שלנו זה יקרה אותו דבר.

כך גם יש ברכה שעושים פעם ב־26 שנה, “ברכת החמה”. השמש הרי תזרח כל יום, כולם יודעים את זה. אז למה צריך לברך? כדי לזכור שהשמש והירח וכל גרמי השמים, וכל מה שעובד כמו מכונה מסודרת, יש מישהו שמפעיל את המכונה הזאת. בורא עולם, שהוא מפעיל את הכל. והוא מחליט שזה ימשיך בדרך טבעית ומסודרת. 

כעת סיימנו את מצוות ספירת העומר. ולכאורה, למה צריך לספור ימים? הרי הימים עוברים גם בלי שנספור אותם. אלא שהמצווה מזכירה לנו שכל יום הוא מתנה מהקדוש ברוך הוא. יום שעובר לא יחזור עוד, ולכן צריך לנצל כל יום לתורה, למצוות ולמעשים טובים. 

או כשאדם מברך לפני אכילתו “המוציא לחם מן הארץ”. למה? כי הוא צריך לזכור שהלחם הזה לא בא מעצמו. נכון, זורעים באדמה וגדלה חיטה ומהחיטה עושים לחם, אבל אנחנו יודעים שזה לא תמיד כך. יש תקופות של רעב, של בצורת חלילה. לכן כשיש לאדם לחם על השולחן, הוא צריך להודות לקדוש ברוך הוא ולזכור שזה בא מבורא עולם.

ויש עוד מצוות רבות שכל התפקיד שלהן הוא להזכיר לנו שהטבע נברא ומנוהל על ידי הקדוש ברוך הוא. 

ומצד שני יש מצוות שמזכירות לנו ניסים, שהקדוש ברוך הוא יכול לשנות את הטבע ולעשות משהו שהוא למעלה מדרך הטבע. זה נס. 

חג הפסח לדוגמה, הוא זכר ליציאת מצרים. היינו עבדים במצרים 210 שנים, ולא היה נראה באופק שיהודי יצא אי פעם ממצרים. ופתאום משה הופיע והוציא את עם ישראל ממצרים. נס עצום. וזה לא רק ביציאת מצרים. היה לנו את נס חנוכה ואת נס פורים. ניסים לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי. ואם אדם מתבונן גם בחיים האישיים שלו, הוא רואה ניסים. והמצוות האלה מזכירות לנו את זה.

היום, חג השבועות, שבו אנו קוראים את עשרת הדיברות. עשרת הדיברות כתובים פעמיים בתורה. פעם אחת בחומש שמות, בפרשת יתרו, ופעם שנייה בחומש דברים, בפרשת ואתחנן. רוב הדיברות כתובים בשני מקומות אותו דבר, אבל דווקא בדיברה של שבת יש שינויים בין הפעם הראשונה לפעם השנייה.

בפעם הראשונה, בפרשת יתרו, התורה אומרת: “זכור את יום השבת לקדשו”. הפירוש של “זכור” הוא לזכור את יום השבת ולכבד אותו על ידי נרות שבת, קידוש, תפילות, בגדים מיוחדים לשבת וכל ענייני כבוד ועונג שבת.

ולמה צריך לזכור את יום השבת? “כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ… וביום השביעי שבת וינפש”. (יתרו ל”א י”ז). שבת אמורה להזכיר לנו שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי. כל מחזור החיים של העולם עובד בסדר של שבעה ימים. אחרי יום שבת מתחיל שוב יום ראשון, יום שני, יום שלישי. הטבע חוזר על עצמו שוב ושוב.

שבת באה להזכיר לנו שאת הטבע ברא הקדוש ברוך הוא. הוא מנהל אותו והוא מחיה אותו בכל רגע. לא שחלילה השם ברא את העולם ועזב אותו, אלא הוא נותן לו חיות וקיום בכל שנייה.

לעומת זאת, בחומש דברים, בפרשת ואתחנן, התורה אומרת: “שמור את יום השבת לקדשו”. “שמור” פירושו לשמור על השבת, לא לחלל אותה, לשמור את קדושת השבת. ושם התורה נותנת טעם אחר לשבת. לא בריאת העולם, אלא יציאת מצרים: “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה׳ אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציווך ה׳ אלוקיך לעשות את יום השבת.” (ואתחנן ה’ ט”ו).

כאן השבת מזכירה לנו את החלק של הנס, שהקדוש ברוך הוא לפעמים משנה את חוקי הטבע, או יותר נכון שובר את חוקי הטבע כדי לעשות נס.

אומר הרבי דבר מעניין מה שמיוחד במצוות שבת הוא שרוב המצוות או שמזכירות לנו את הטבע או שמזכירות לנו נס. אבל במצווה הזאת כלולים שני הדברים יחד. יש בה גם את הטבע וגם את הנס.

מצוות שבת מזכירה לנו שהטבע עצמו מתנהל על ידי הקדוש ברוך הוא, ולכן אל תתרגל אליו ואל תיקח אותו כמובן מאליו. אבל מצד שני, אל תתייאש, כי ההקב”ה גם עושה ניסים. גם לך, בחיים האישיים שלך, יכולים לקרות ניסים. את שני הדברים האלה אנחנו מקבלים ממצוות שבת. זאת המיוחדות של המצווה הזאת.

לכן אנו מוצאים בקידוש של ליל שבת את שני המוטיבים. אנחנו אומרים: “זיכרון למעשה בראשית”, ואחר כך ממשיכים: “תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים”.

בשבת יש גם את הזיכרון למעשה בראשית וגם את הזיכרון ליציאת מצרים. שני הדברים יחד, שניהם שלובים זה בזה. מי שמנהל את הטבע הוא זה שעושה את הנס, ומי שעושה את הנס הוא זה שעושה גם את הטבע.

מהו המסר שאנו למדים מכך אומר הרבי “מחד גיסא, צריך יום השבת להחדיר אצל יהודי את התודעה וההכרה – שיהיה חדור בה גם בימות החול – שגם הנהגת העולם בדרך הטבע היא לאמיתו של דבר השגחה פרטית של הקב”ה, שבורא ומהוה תמיד את העולם בכל פרטיו; ומאידך גיסא, צריך יום השבת להחדיר אצל יהודי את הזכרון התמידי והמוכרחי, שלא רק ביציאת מצרים הראה הקב”ה נסים, ואילו עכשיו הננו עבדים חס ושלום לסביבה, … יום השבת צריך לשמש בתור זכרון והוראה יום-יומיים, שכאשר יהודי פוגש מצב של ניגוד בין דרישת העולם לציווי התורה בשולחן ערוך – אזי …רק בעלותו של הקב”ה שולטת על יהודי; והנהגתו של הקב”ה עם בני ישראל היא תמיד למעלה מהטבע, הנהגה נסית מופלאה” (תו”מ חלק מ”ו ע’ 409).

טבעם של אנשים הוא שמתפעלים מניסים, וזה נכון. הנס נעשה כדי לעורר אנשים שיזכרו שהשם מנהל את העולם, כי הטבע מרדים אותנו. אבל באמת, כל בוקר שהשמש זורחת זה נס. כל יום שאנחנו נושמים זה נס. כל בוקר כשאנחנו מתעוררים ויכולים לעבוד את השם כיהודים, זה נס.

ועל דבר אחד אין ויכוח: הקיום של העם היהודי הוא נס אחד ענק, שנמשך כבר 3338 שנים, ויימשך עד שנזכה לנס הכי גדול, הגאולה האמיתית והשלמה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.