השגחה פרטית בכל פרק

ממסע חייה המופלא של אישה אחת ועד למסר של תשעה באב – לגלות את יד ה’ בחיינו האישיים ובהיסטוריה היהודית.

השבוע התארחה בבית חב”ד הגב’ טימי רובין מאוסטרליה. היא נולדה וגדלה במלבורן, בשנות השבעים היא החלה במסע חיפוש אחר משמעות, יהדות וחיים של תוכן.

היא שיתפה את הנשים בסיפור חייה המרתק: כיצד פגשה במלבורן את הרב זלמן סרברנסקי ע”ה, שהחל ללמוד עמה ספר התניא. אותו שיעור ראשון היה תחילתו של מסע שהוביל אותה בהמשך למכון חנה בניו יורק, ומשם לחיים שלמים של תורה, מצוות ושליחות.

דבר אחד בלט לאורך כל סיפורה: התחושה העמוקה שכל צעד במסע חייה היה מלווה בהשגחה פרטית. יש אנשים שמספרים על רגעים מיוחדים של השגחה פרטית; אצלה, נדמה שכל פרק בחיים, כל מפגש וכל תפנית היו חוליה נוספת בשרשרת מופלאה של יד ה’ המכוונת את דרכה.

בין הדברים סיפרה גם על עיסוקה כיום. היא משמשת כבלנית במקווה הגדול של חב”ד במלבורן, תפקיד שהיא ממלאת במסירות ובאהבה. יש לה כישרון מיוחד לגרום לכל אישה שנכנסת למקווה להרגיש נינוחה. לצד זאת, היא ניחנה בחוש הומור יוצא דופן, שמסייע לה ליצור קשר חם וטבעי עם כל אחת.

אך פעילותה אינה מסתיימת שם. במשך שנים רבות היא ביקרה בבתי כלא לנשים באזור מלבורן. היא הייתה מבקרת אסירות יהודיות, מחזקת את רוחן ומעניקה להן תחושה שלא שכחו אותן.

– זהו נושא שהרבי דיבר עליו כמ”פ, על האחריות המיוחדת שלנו לאסירים. בהקשר זה הרבי ציטט את דברי המדרש על הפסוק: “וְהָאֱלֹקִים יְבַקֵּשׁ אֶת הַנִּרְדָּף” “אפי’ צדיק רודף רשע…מ”מ האלקים יבקש את נרדף”. (ויק”ר כ”ז ה’)  כיון שנמצא במעמד ומצב של נרדף הנה האלקים יבקש את הנרדף”. (תו”מ חלק פ”ג ע’ 239)

לפני שנים נודע לה שבבית הכלא נמצאת צעירה יהודייה בת 21. לפני כן היא עברה בין בתי ספר יהודיים ובתי ספר ציבוריים, אך לא הצליחה להשתלב בשום מקום. בהמשך הידרדרה לחברה לא טובה, התמכרה לסמים, ועל גופה היו קעקועים רבים. באחד המקרים היא רצחה סוחר סמים, ובעקבות כך נדונה לשנים רבות בכלא. בסופו של דבר היא ישבה בכלא במשך 17 השנים.

כאשר טימי ניסתה ליצור איתה קשר, היא לא הייתה מוכנה בשום אופן לשמוע ממנה. במשך שנים היא דחתה כל ניסיון להתקרב אליה.

אך לאט לאט משהו השתנה. היא החלה להיפתח, הסכימה לפגוש אותה, וטימי הייתה ממשיכה להגיע לבקר אותה בקביעות. פעם בשבוע הייתה נוסעת במיוחד שעה לכל כיוון כדי לשבת איתה ולעודד אותה. השנים חלפו. שבע־עשרה שנות המאסר הסתיימו, ולפני כמה חודשים היא השתחררה סוף סוף מהכלא.

לאחר שהשתחררה, טימי פגשה אותה באחת המסעדות במלבורן. הצעירה ניגשה אליה ואמרה: “טימי, אני אבודה. אני כבר לא יודעת איך להסתדר מחוץ לכלא. אני צריכה עבודה, אני צריכה כסף, אני צריכה להתחיל חיים חדשים, אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל.”

טימי החליטה לעזור. היא פנתה לאחד מחסידי חב”ד במלבורן, שבבעלותו מפעל גדול בשם Melbourne Office Supplies. היא ניסתה להשיג אותו בטלפון, אך הוא לא היה בעיר. במקום זאת היא דברה עם אחד ממנהלי העבודה, שגם הוא חסיד חב”ד, ואמרה לו: “יש לי בחורה יהודייה שזקוקה לעבודה.”

המנהל שאל: “יש לה קורות חיים?” טימי חייכה ואמרה: “קורות חיים אין לה… אבל היא צריכה עבודה.”

הוא השיב שהוא מוכן לתת לה הזדמנות. טימי הוסיפה: “רק שתדע, יש לה קעקועים רבים, היא הייתה מכורה לסמים, והיא לא נראית כמו בחורה רגילה.”

המנהל לא נרתע. הוא אמר: “אם היא בחורה יהודייה, אני מוכן לתת לה צ’אנס. בתנאי אחד, היא תסכים לעבור בדיקות סמים באופן קבוע. אם תעמוד בכך, ניתן לה תקופת ניסיון של שלושה חודשים, ואם הכל ילך כשורה היא תוכל להמשיך לעבוד כאן.”

הבחורה התחילה לעבוד. בתחילה היא עבדה רק כמה ימים בשבוע, ובהדרגה הוסיפו לה עוד ועוד ימים, עד שלבסוף השתלבה בעבודה מלאה והגיעה בכל יום.

כעבור כמה חודשים הגיעה למפעל נציגה של ממשלת אוסטרליה. הממשלה מעניקה מענקים ותמריצים לעסקים שונים כדי לעודד את התפתחותם, וגם המפעל הזה הגיש בקשה לקבל סיוע.

הנציגה ערכה סיור במפעל, התרשמה מהיקף הפעילות, מהייצור ומהניהול, אך בסוף שאלה: “למה שאעניק לכם את המענק יותר מאשר לעסק אחר? האם אתם גם עושים משהו למען הקהילה? האם אתם מחזירים משהו לחברה?”

בעל המפעל השיב: “דווקא יש לנו דוגמה לכך. יש אצלנו עובדת שישבה 17 שנה בכלא. כשהשתחררה היא לא הצליחה למצוא עבודה, ואנחנו החלטנו לתת לה הזדמנות כדי לעזור לה להתחיל מחדש.”

הנציגה שאלה: “איך קוראים לה?” בתחילה הוא היסס, משום שלא רצה לפגוע בפרטיותה, אך לבסוף אמר את שמה. הנציגה נדהמה. “לא ייאמן,” אמרה. “אני מכירה אותה! למדתי איתה במשך שנה או שנתיים באחד מבתי הספר התיכוניים. אני זוכרת איך היא עברה מבית ספר לבית ספר.” בסופו של דבר, המפעל קיבל את המענק מהממשלה.

כששומעים את הסיפור הזה, קשה שלא לראות בו דוגמה מופלאה להשגחה פרטית – כיצד על ידי נתינת הזדמנות לאדם אחד, הביא בסופו של דבר ברכה עבור מי שבחר לעשות זאת.

אנו עומדים כמה ימים לפני תשעה באב, המשנה במסכת תענית ד, ו אומרת: “חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּתִשְׁעָה בְאָב – נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.”

המשנה מונה חמישה אסונות שאירעו בתשעה באב:

1. נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, לאחר חטא המרגלים, כאשר בני ישראל בכו בליל תשעה באב וסירבו להיכנס לארץ ישראל, גזר הקב”ה שכל דור יוצאי מצרים (מגיל עשרים ומעלה) ימות במדבר ולא יזכה להיכנס לארץ (במדבר י”ד).

2. בית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך נחרב, על ידי נבוכדנצר מלך בבל. החורבן בא בעקבות עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

3. בית המקדש השני נחרב בשנת 70 לספירה על ידי הרומאים בראשות טיטוס. חז”ל מלמדים שהחורבן בא בגלל שנאת חינם.

4. נלכדה ביתר, ביתר הייתה העיר המרכזית של מרד בר כוכבא. לאחר מצור קשה היא נפלה בידי הרומאים, ורבבות יהודים נהרגו. נפילת ביתר סימנה את קץ התקווה לעצמאות יהודית באותה תקופה.

5. נחרשה העיר, לאחר החורבן חרשו הרומאים את ירושלים, כדי לסמל את חורבנה המוחלט ולמחוק את זכרה כעיר יהודית. על חורבותיה הוקמה בהמשך העיר האלילית איליה קפיטולינה, ונאסרה כניסת יהודים אליה.

אם זה לא הספיק, הרי שבמהלך הדורות אירעו בתשעה באב עוד אסונות רבים, אחד מהם הוא גירוש יהודי אנגליה: בשנת 1290 הורה המלך אדוארד הראשון על גירוש כל יהודי אנגליה. המועד האחרון שנקבע ליהודים לעזוב את אנגליה היה תשעה באב של אותה שנה. 

כ־2,000–3,000 יהודים נאלצו לעזוב את בתיהם ורכושם, והקהילה היהודית באנגליה חדלה להתקיים במשך יותר מ־350 שנה, עד שהתאפשר ליהודים לשוב באמצע המאה ה־17.

גירוש יהודי ספרד בשנת רנ”ב (1492), שבו המועד האחרון לעזיבה חל יום לפני תשעה באב. 

מלחמת העולם הראשונה פרצה אף היא בתשעה באב, ושרשרת האירועים שבאה בעקבותיה הביאה בסופו של דבר גם לשואה.

נשאלת שאלה פשוטה: מדוע המשנה טורחת למנות חמישה אסונות שאירעו דווקא בתשעה באב? מה היא רוצה לומר לנו בכך? האם מטרתה לדכא אותנו ולהזכיר: גם זה קרה, וגם זה קרה? לכאורה, די היה לומר שתשעה באב הוא יום שמועד לפורענות. לשם מה הרשימה המפורטת?

אולי אפשר לומר שהמשנה מבקשת ללמד אותנו מסר עמוק הרבה יותר. כשאירוע אחד קורה בתשעה באב, אפשר לומר שזה מקרה. אבל כששוב ושוב, לאורך יותר מאלף שנים, אירועים שונים לחלוטין מתרחשים דווקא באותו יום – חטא המרגלים, חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, נפילת ביתר, חורבן ירושלים, כבר אי אפשר לומר שזה צירוף מקרים.

המשמעות היחידה היא שיש יד אחת שמכוונת את ההיסטוריה. זה לא נבוכדנצר שהחליט, ולא טיטוס, ולא מלך אחר. הם היו השליחים, אבל מי שמנהל את העולם הוא הקב”ה.

המשנה אינה באה חלילה להכניס יהודים לדיכאון, אלא דווקא להפך. היא באה לחזק אותנו שהעולם אינו הפקר. יש בעל הבית לבירה. יש השגחה פרטית. ויתרה מזו המשנה רוצה לומר שאין לראות את חמשת המאורעות כאירועים נפרדים אלא כמהלך אחד של הגלות שהוא מביא לגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.