מדוע התורה מכנה את המן “עינוי”, ומדוע ראש הישיבה דיבר אל תלמידו בשפה חריפה? בשני המקרים המטרה הייתה ללמד אותנו שיעור עמוק יותר באמונה, בהידור מצווה וביטחון בה’.
אני רוצה לחלוק אתכם סיפור מעניין על יהודי שסיפרתי עליו לא מזמן. הרב צבי רוטנברג הגיע לישראל עם הוריו אחרי מלחמת העולם השנייה ותקופה קצרה לאחרי זה התקרב לחסידות חב”ד. ואז התקבל כתלמיד בישיבת חב”ד בלוד, כשהוא הגיע לישיבה הייתה ברשותו מתנה יקרה במיוחד – זוג התפילין של סבו, שנפטר כמה שנים קודם לכן. בעיניו לא היו אלו רק תפילין, אלא ירושה קדושה שחיברה אותו לסבו ולשרשרת הדורות. בכל בוקר, כשהניח אותן, הרגיש שהוא מתקשר אל הקב”ה ואל מסורת משפחתו.
יום אחד ביקש ראש הישיבה, הרב מיילך קפלן ע”ה, לראות את התפילין. הוא בחן אותן בקפידה, ולאחר זמן קצר הודיע לצבי שהן פסולות לחלוטין. הבשורה הכתה בו קשות. הוא התקשה להאמין שהתפילין של סבו אינן כשרות, והזדעזע מהמחשבה שבמשך תקופה ארוכה הניח תפילין פסולות ובירך עליהן.
אך הרב קפלן לא הסתפק בהודעה על הפסול. הוא רצה להמחיש לתלמידו עד כמה חשובה כשרות התפילין. לכן אמר לו: “מחר בבוקר לך למטבח, בקש שני תפוחי אדמה וחוטים. קשור תפוח אדמה אחד על זרועך ואת השני על מצחך. כך לפחות לא תברך ברכה לבטלה…”
כשראה את התלמיד המום, הוא הסביר לו את כוונתו: “להניח תפילין פסולות – זה בדיוק אותו דבר. בלי הפרשיות הכשרות שבתוכן, אלו אינם תפילין; זה רק עור וגידים.”
לאחר שגילה שהתפילין שלו פסולות, הוא קיבל החלטה יוצאת דופן. למרות שהיה בחור צעיר, החליט לעשות צעד שנראה כמעט כחוצפה של יתום. הוא ניגש אל מנהל הישיבה הרב אפרים וולף ז”ל, וסיפר לו בכנות על התפילין הפסולות, על הזעזוע שחווה ועל רצונו לרכוש תפילין חדשות ומהודרות.
ואז ביקש בקשה חריגה: הישיבה היתה נותנת לכל בחור חצי לירה דמי כיס בכל חודש, צבי ביקש לקבל מראש את דמי הכיס של שנה שלמה. הרב וולף, שהכיר אותו היטב והבין את גודל הרצון שלו להדר במצווה, הוציא את הסכום המבוקש שש לירות, שהיו דמי הכיס של שנה שלמה – ומסר לו אותם.
מאותו יום הוא חי במשך 365 ימים באיפוק מוחלט. הוא לא הוציא אפילו גרוש אחד. בעוד חבריו קנו מדי פעם ממתקים, הוא ויתר על כל הוצאה כדי לשמור את כספו למטרה החשובה. שש הלירות היו עבורו רק תחילת הדרך והבסיס לרכישת התפילין.
כשהכסף בידו נסע לירושלים ביחד עם חברו הקרוב הרב נחמן סודאק ע”ה כדי לחפש תפילין מהודרות. הם הסתובבו בין סופרי הסת”ם בירושלים, חיפשו בקפדנות את התפילין המהודרות ביותר.
אולם כשהגיעו לשלב הרכישה התברר ששש הלירות שחסך במשך שנה שלמה אינן מספיקות. כדי להשלים את הסכום הדרוש, שהיה עשרים וארבע לירות, סכום עצום באותם ימים היה עליו להשיג עוד שמונה עשרה לירות.
באותו רגע נכנסה לתמונה אמו, חנה עליה השלום. הוא סיפר לה את כל הסיפורעל התפילין הפסולות, על הבושה שחש ועל מאמציו הגדולים לחסוך במשך שנה שלמה כדי לקנות תפילין חדשות.
אמו לא היססה לרגע. למרות מצבה הכלכלי הקשה, היא הוציאה מחסכונותיה כסף ששמרה ליום סגריר שמונה־עשרה לירות, סכום שהיה יכול לכלכל את המשפחה במשך תקופה ארוכה. ומסרה לו את הכסף באהבה, כדי שיוכל להשלים את רכישת התפילין. בזכות מסירות הנפש של אמו ועזרתו של הרב אפרים וולף, הוא זכה לקנות תפילין משלו.
לימים, במסיבות בר המצווה של נכדיו, הפך הסיפור למסורת משפחתית. הוא היה מספר להם על משל “תפוחי האדמה”, על ההלוואה שקיבל מהרב אפרים וולף ועל שמונה־עשרה הלירות שנתנה לו אמו. באמצעות הסיפור ביקש להנחיל להם את החשיבות של מצוות תפילין.
כשסיפרתי את הסיפור הזה לאחרונה, היו כמה אנשים שהרימו גבה. הם שאלו: כך מדברים לילד? ילד שכל כך שמח שהוא התחיל להניח תפילין – במקום לעודד אותו, לנחם אותו, לומר לו “זה בסדר, זו לא אשמתך, לא התכוונת” – נוזפים בו ומדברים אליו בשפה כל כך קשה?
תחושה של חסרון
אותה שאלה נשאלת גם בפרשת השבוע עקב.
בכל התורה סיפור המן מופיע שלוש פעמים, וכל אחת מהפעמים מדגישה היבט אחר.
בפעם הראשונה הוא מופיע בפרשת בשלח, שם התורה מספרת לראשונה על ירידת המן מדי יום ועל הנס הגדול שבו הקב”ה פרנס את עם ישראל במדבר. בפעם השנייה הוא מופיע בפרשת בהעלותך, בהקשר של תלונות העם על המן ותיאור מעלותיו ואופני הכנתו. בפעם השלישית הוא מופיע בפרשת עקב, בפרשתנו. עצם העובדה שהתורה חוזרת שלוש פעמים על סיפור המן מלמדת עד כמה הוא יסודי וחשוב.
אלא שבפרשת עקב יש חידוש שלא נאמר בשתי הפעמים הקודמות. משה רבנו אומר לעם ישראל: “וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה’ אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר” – תזכרו את כל הניסים, את כל החסדים שהקב”ה עשה עמכם. אבל מיד אחר כך הוא ממשיך: “ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת.”
לכאורה, הפסוק היה צריך לומר: האכיל אותך מן. למה הוא פותח במילים “ויענך” – לשון עינוי, כמו שנאמר ביום הכיפורים: “ועיניתם את נפשותיכם”? ועוד יותר קשה: מה פירוש “וירעיבך”? הרי הקב”ה האכיל אותם במן! איך אפשר לומר שהוא הרעיב אותם? הרבי מביא את דברי המדרש, שהמן היה “מאכל של רעבון”.(תו”מ חלק ל”ז ע’ 187)
אבל הדבר דורש ביאור. בפעמים הקודמות כשהתורה מספרת על המן היא מדברת בשבחו. דווקא כאן, בפרשת עקב שבספר דברים, התורה מתארת אותו בלשון של עינוי ורעב.
המפרשים מסבירים שהמן על אף שהוא סיפק את כל צורכי הגוף, האכילה שלו לא הייתה כמו אכילה רגילה. האדם היה אוכל, אך לא היה מרגיש את תחושת השובע המלאה כפי שמרגישים לאחר אכילת לחם. הוא קיבל את כל מה שהיה צריך כדי לחיות, אבל התחושה הפנימית של שובע לא הייתה באותה צורה. לכן נקרא המן “מאכל של רעבון” – לא מפני שחסר בו מזון, אלא מפני שחוויית האכילה הייתה שונה מאכילה טבעית.
אלא שאז מתעוררת השאלה: אם המן היה מזון מושלם, מדוע הקב”ה נתן לעם ישראל דווקא אוכל כזה שאינו מעניק תחושת שובע מלאה? מדוע להאכיל אותם ב”מאכל של רעבון”?
אחד ההסברים המובאים בחסידות הוא, שהקב”ה רצה להזכיר להם בכל רגע ורגע שהחיים שלהם אינם תלויים בטבע. אדם שאוכל לחם רגיל עלול לחשוב שהלחם הוא שמשביע אותו וממנו הוא חי. אבל במן היה ברור לכולם שלא האוכל הוא המקור לחיים, אלא הקב”ה.
לכן המן לא נתן את תחושת השובע הרגילה. הוא הזכיר לאדם שוב ושוב שהשביעה אינה באה מהמזון עצמו, אלא מרצון ה’. כפי שמסיים הפסוק: “למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם.”
במילים אחרות, הקב”ה רצה לגרום לעם ישראל להרגיש שהפרנסה, הכוח והחיים אינם תוצאה של מה שנמצא על הצלחת, אלא של הברכה האלוקית שמחיה את הכול.
הרבי מוסיף שהעינוי הזה נועד לגלות רובד עמוק יותר בקשר שבין האדם לקב”ה. כאשר לאדם אין על מה להישען מלבד הקב”ה, הוא מגלה שהקב”ה אינו רק מי שנותן את הפרנסה, אלא שהוא עצמו מקור החיים. לכן מסיים הפסוק: “למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם.”
וזה גם מחזיר אותנו לסיפור שבו פתחנו. לכאורה, היה אפשר לנחם את הילד ולומר לו: “אל תדאג, זו לא אשמתך” אבל לפעמים דווקא תחושת החיסרון מייצרת את השאיפה שלא להתפשר, לחפש את הטוב ביותר בעבודת ה’.
This post is also available in: