סיפור ששמעתי שנים קודם לכן הפך למקור הכוח שהייתי זקוק לו בדיוק ברגע הנכון. פרשת ראה מלמדת אותנו שאין דבר שאנו רואים או שומעים שהוא במקרה.
לפני כשלושים שנה פגשתי קרוב משפחה מארץ ישראל ב770. תוך כדי שיחה הוא אמר לי: “אני רוצה לספר לך משהו שקרה עם הבת שלנו. עד היום, כשאני נזכר בזה, אני מתרגש מחדש.”
הוא החל לספר את הסיפור באריכות, הוא לא החסיר שום פרט… וכך הוא סיפר: לפני זמן מה לקחו את בתם, ילדה כבת שתים-עשרה, לבדיקת עיניים שגרתית. זו הייתה בדיקה רגילה לחלוטין. היא ישבה מול לוח האותיות, קראה את השורות – “יותר גדול… יותר קטן…” – והרופא סיים את בדיקת הראייה.
כמו בכל בדיקה יסודית, הוא טפטף טיפות להרחבת האישונים והחל להביט אל תוך העין באמצעות המכשיר המיוחד שבו בודקים את קרקעית העין . לפתע הבעת פניו השתנתה. הוא שתק לרגע, הביט שוב, ואז ביקש מההורים להיכנס לחדר.
“אני רואה משהו בתוך העין,” אמר בקול רציני. “אני לא יכול לומר בוודאות במה מדובר, אבל אני חושש שזה עלול להיות גידול. אתם צריכים להגיע בהקדם למחלקת העיניים בבית רפואה גדול.”
ברגע אחד העולם שלהם התהפך. תוך ימים ספורים הם הגיעו למחלקת העיניים בבית הרפואה. מומחה נוסף בדק אותה, וגם הוא ראה את אותו כתם כהה. הוא הסביר שאי אפשר להסיק מסקנות לפני שיבוצעו כל הבדיקות הנדרשות.
מכאן החל מסע ארוך, הם חזרו שוב ושוב לבית הרפואה. בכל ביקור עברה הילדה בדיקה נוספת, הרחבת אישונים, צילומי קרקעית העין, אולטרסאונד של העין, ובדיקות הדמיה נוספות. כל תוצאה הובילה לעוד בדיקה, וכל בדיקה חייבה המתנה נוספת.
השבועות חלפו באיטיות. בכל פעם שהטלפון צלצל, הלב של ההורים החסיר פעימה. לבסוף הגיעו החדשות הטובות. הרופא אמר להם שזה אינו גידול ממאיר. מדובר בממצא מולד, בשפה הרפואית זה נקרא ‘דרוזן בדיסקת עצב הראייה’ שנמצא אצל אנשים מסוימים מלידה. הוא אינו מסכן את הראייה, אינו דורש טיפול, ורק צריך לעקוב אחריו מדי פעם.
במשך שבועות הם חיו בפחד ובחרדה, וכעת התברר שכל מה שראו הרופאים היה דבר שהיה שם מאז שנולדה לא מחלה שהתפתחה, אלא ממצא מולד, חסר כל משמעות מסוכנת.
המעגל נסגר
עברו שבע או שמונה שנים. באותו קיץ נסעתי עם בתי לארץ הקודש כדי לבקר את הורי ע”ה. היא הייתה אז בת שתים־עשרה ורציתי שתראה קצת את הארץ, בחרנו לנסוע לבקר בראש הנקרה.
אני זוכר שעמדנו על המרפסת המשקיפה אל הים. המים הכחולים נפרשו עד האופק, והמראה היה נפלא. ואז הטלפון צלצל. זו הייתה אשתי מארצות הברית. בקול נסער היא סיפרה שלקחה את הבן שלנו בן השלוש עשרה לבדיקת עיניים שגרתית אצל רופא עיניים מהקהילה, ידיד קרוב שלנו. אחרי בדיקת הראייה הוא הביט לתוך העין, ופתאום היא ראתה את פניו משתנות.
הוא אמר לה: “אני לא רוצה שתלכי הביתה. אני מבקש שתסעי מיד לבית הרפואה. אני רואה משהו כהה מאחורי העין. אני לא יודע מה זה, אבל אני מודאג מאוד. צריך לבדוק את זה בדחיפות.”
והוא מיד סידר תור לבדיקת mri והם נסעו ממשרדו של הרופא לבית הרפואה כדי לעשות את הבדיקה. ועכשיו נשאר רק להמתין לתוצאות.
הרופא, שהוא ידיד אמת, היה מודאג מאוד. דווקא משום שהיה אכפת לו, אפשר היה לראות את הדאגה על פניו. ואשתי… התקשרה לשתף אותי במה שעובר עליה. כששמעתי את הדברים, המחשבה הראשונה שעלתה לי הייתה: אני כבר פעם אחת מפרגן לעצמי טיול…
אבל באותו רגע נזכרתי בסיפור ששמעתי שנים קודם מאותו קרוב משפחה. אז, כשסיפר לי לא הבנתי למה, עכשיו זה בא לשימוש.
אמרתי לאשתי: “יש לי תחושה שזה שום דבר. אני חושב שבעזרת ה’, הכל יהיה בסדר. הוא ילד בריא. לא נראה לי שיש כאן משהו.” היא שאלה: “איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?” אמרתי לה: “אני לא יודע להסביר. יש לי פשוט הרגשה שהכל יסתדר.”
לא היה שייך לספר לה את כל הסיפור כשאני עומד בשמש הקופחת על המרפסת בראש הנקרה. רק אמרתי לה ה’ יעזור והכל יהיה בסדר. ואכן, אחרי עוד סדרת בדיקות, הגיעו התוצאות. התברר שזה בדיוק אותו הסיפור ששמעתי שנים קודם לכן. היה מדובר בממצא מולד. יש ילדים שנולדים עם כתם כזה בתוך העין. וזה אינו דורש שום טיפול. ברוך ה’, הבן שלנו בריא לחלוטין.
באותו רגע הבנתי למה הקב”ה זימן לי, שנים קודם לכן, לשמוע את אותו סיפור באריכות, עם כל הפרטים. בזמנו לא הבנתי לשם מה אני צריך את כל המידע הזה. אבל כשהגיע הטלפון לראש הנקרה, אותו סיפור נתן לי את מנוחת הנפש שנזקקתי לו יותר מכל.
אז הפנמתי את אחד היסודות הגדולים שלימד הבעל שם טוב, יסוד שהרבי חזר עליו פעמים רבות: כל מה שאדם רואה או שומע אינו במקרה. אם הקב”ה זימן לאדם לראות דבר מסוים או לשמוע סיפור מסוים, הרי שזהו מסר עבורו. יתכן שהוא עדיין אינו מבין למה, אבל יבוא היום והוא יזדקק לו בחייו, בעבודת ה’, או כדי לעזור ליהודי אחר.
לפעמים זה לא באותו יום. לא למחרת. אולי רק בעוד שנה, עשר שנים או אפילו עשרים שנה. אבל אם הקב”ה הפגיש אותך עם אדם מסוים, ושמעת את אותו סיפור, אין זה צירוף מקרים. הכל מכוון בהשגחה פרטית.
משמיעה לראיה
וזה מוביל אותנו לפרשת השבוע, “ראה אנכי נותן לפניכם היום” – שואל הרבי “דלכאורה אינו מובן, הלא משה לא נתן להם מאומה, שהרי הברכה וקללה …אינו דבר הניתן מיד ליד שנאמר אשר משה הוצרך לתת אותן …ומבואר בלקו”ת3 שהטעם שמשה רצה ליכנס לארץ ישראל הוא לפי שאז הי’ ממשיך בבני ישראל בחינת הראי’ באלקות,
…אמרו רז”ל6 אינה דומה שמיעה לראי’, דבשמיעה…תיתכן מציאות של קושיות ותירוצים, דגם אם משיג את הדבר לאשורו ומונח אצלו היטב, מכל מקום, אפשר לסתור את ההשגה על ידי קושיא; משא”כ כשאדם רואה את הדבר, גם קושיא היותר גדולה שבעולם לא תוכל לסתור את ההתאמתות של הדבר הנראה, ואף לא תחלוש אותה.
והנה, אע”פ שמשה לא נכנס לארץ, אבל זה גופא שהקב”ה הראה לו את הארץ מרחוק, פעל עכ”פ שיהי’ בבני ישראל מעין ענין הראי’ באלקות7, דהיינו שהעבודה לא תהי’ מצד השגה בלבד, אלא שבההשגה יהי’ גם מעין ענין ההתאמתות שמצד ראי’8. ועפ”ז יש לפרש את הכתוב “ראה אנכי נותן לפניכם היום” – שמשה רבינו נתן להם את ה”ראה“, דרגת הראי’ באלקות, ע”י שהוא בעצמו ראה את הארץ מרחוק9. (תו”מ ח”ט ע’ 143 )
הרבי מבאר, שיש הבדל יסודי בין שמיעה לראייה. שמיעה משאירה מקום לספק; אדם יכול לשמוע דבר ועדיין להתלבט אם הוא נכון. אבל דבר שאדם ראה בעיניו, נעשה אצלו מציאות ברורה שאי אפשר לערער עליה. לכן משה רבנו אינו מסתפק בכך שבני ישראל ישמעו שיש השגחה אלוקית ושיש ברכה. הוא דורש מהם להגיע למצב של “ראה” שהאלוקות וההשגחה יהיו מוחשיים אצלם כאילו הם רואים אותם בעיניים.
זה מה שקרה כאן , מה שלפני שנים היה נראה סיפור חסר משמעות, התברר כמידע מאוד חשוב. מה שהיה פעם רק “שמועה” הפך למציאות מוחשית. פתאום “ראיתי” איך הקב”ה הכין לי מראש את הכוחות ואת הרוגע לרגע שבו אזדקק להם.
היום, לפני ארבעים שנה
אני רוצה לחלוק אתכם דברים ששמעתי מהרבי היום, לפני ארבעים שנה, בשבת פרשת ראה תשמ”ו. אני זוכר את הרבי מסביר בהתוועדות שהמילה “ראה” אינה רק תוכן הפסוק, אלא דרך בעבודת ה’. כלומר: אדם יכול ללמוד ב”קונטרס”, ב”לקוטי שיחות”, לקרוא הוראה של הרבי ולהבין אותה היטב. אבל עדיין חסר העיקר.
העבודה צריכה להיות באופן של “ראה אנכי נותן לפניכם היום” כאילו הרבי עומד עכשיו מולו, מביט בו, ונותן לו ברגע זה את השליחות. כלומר, כאשר לומדים תורה מהרבי, אין להרגיש כאילו קוראים ספר שנכתב לפני שנים רבות. צריך לחוש כאילו בעל המאמר עומד מולך ומדבר אליך עכשיו.
ומוסיף שהסתכלות בתמונה של הרבי יכולה לעזור לאדם לצייר לעצמו שהרבי עומד לפניו ומוסר לו את השליחות. וכאשר אדם מרגיש שהרבי עומד מולו ומטיל עליו שליחות, כל המניעות והעיכובים נופלים מאליהם. לכן מסיים הרבי: “אזי העבודה היא באופן אחר לגמרי, וכמובן וגם פשוט.” (תו”מ ה’תשמ”ו ח”ד ע’ 311).
כלומר, ההבדל בין שמיעה לראייה אינו רק הבדל בכמות הידע, אלא באיכות המחויבות. כשאדם שומע הוראה, היא עלולה להישאר תיאוריה. אבל כשהוא מרגיש כאילו הוא עומד מול המשלח ושומע ממנו את השליחות פנים אל פנים, אז העבודה נעשית מתוך חיות גדולה ובשמחה וטוב לבב.
This post is also available in: