החוב שלא נשכח

יש הבטחות שעוברות מדור לדור. מצוות מעשר מגלה לנו שלפעמים אנחנו לא רק מקיימים מצווה, אנחנו משלימים חוב שהתחיל לפני מאות שנים.

אחת המצוות המוכרות ביותר בתורה היא מצוות מעשר — לתת עשרה אחוזים מההכנסות או מהתוצרת לצדקה. זו מצווה כל כך מוכרת ופופולרית, שאפילו ישנם גם לא יהודים שמקיימים אותה. בפרשת השבוע  זוהי הפעם האחרונה שבה מצוות מעשר מופיעה בחמשת חומשי תורה.

מצוות מעשר היא הפרשת עשירית מהתוצרת שגידלנו במהלך השנה. חלק אנחנו נותנים ללוי, חלק לעניים, ובשנים מסוימות אנחנו מביאים אותו לירושלים ואוכלים אותו שם בעצמנו.

וידוי מעשר

כבר למדנו על המצווה של הפרשת מעשרות מוקדם יותר בתורה. אבל בפרשת כי תבוא אנחנו למדים על מצווה הקשורה למעשרות, שנקראת וידוי מעשר, הצהרת המעשרות. לא מספיק שבכל שנה אתה מפריש את המעשרות שלך. יש גם טקס מיוחד בסוף השנה השלישית, שבו אתה למעשה עושה מעין חשבון נפש ובודק את עצמך כדי לוודא שעשית הכל כמו שצריך. 

אבל לא מספיק רק לעשות את הבדיקה הזאת לעצמך. אתה צריך לבוא לבית המקדש, לעמוד לפני הקב”ה ולהכריז: עשיתי את זה. הוצאתי את המעשר מהבית שלי. נתתי אותו לעניים. הבאתי אותו לירושלים. לא עברתי על מצוותיך, ולא שכחתי.

מעבר למצוות המעשר עצמה, יש כאן גם הכרזה בפני הקב”ה, “רק רציתי לעדכן, נתתי את המעשר בדיוק כמו שביקשת.” נשאלת השאלה למה לא מספיק פשוט לתת את המעשר? למה המצווה מגיעה יחד עם ההצהרה הדרמטית הזאת?

תחשבו על זה בהקשר של מצוות אחרות. התורה מצווה עליי שלא לעבוד בשבת. אז כשנכנסת השבת, אני מפסיק את שיפוץ המטבח שלי. האם אני גם צריך לשאת נאום? “אלוקים. רק רציתי לעדכן אותך שהנחתי בצד את כלי העבודה שלי במיוחד בשבילך. אני מקיים את המצווה של שמירת שבת.”

או בכל פעם שאני אוכל משהו כשר: “אלוקים. רק שתדע הרגע אכלתי גלידה כשרה. אני מקיים את המצוות שלך.” אז למה במצוות מעשר התורה דורשת מאיתנו את ההצהרה הזאת?

ושבתי בשלום

ישנו סיפור בספר בראשית על יעקב אבינו שקשור למעשר, אני חושב שהסיפור הזה עשוי לעזור לנו להבין מדוע כל כך חשוב שאנחנו אומרים את ההצהרה הגדולה הזאת ומכריזים שקיימנו את מצוות מעשר.

הסיפור מתחיל בבראשית, פרק כ”ח. יעקב לקח את הברכות שהיו מיועדות לאחיו עשו, ועשו רצה להרוג אותו. לכן יעקב נאלץ לברוח. באותו לילה ראשון, כאשר יעקב עוצר לנוח, הקב”ה מתגלה אליו בחלום ומבטיח לו שישמור עליו. כאשר יעקב מתעורר, הוא פונה אל הקב”ה ואומר:

“אלוקים, אם אתה באמת תעשה עבורי את הדברים האלה אם תהיה עמדי, ואם תשמור עליי בדרך הזאת אשר אני הולך בה, ואם אחזור בשלום לבית אבי, אז, אלוקים, אני אעשה משהו עבורך.”

וכאן אנחנו מגיעים למעשר: “וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.” כל מה שתיתן לי אני אפריש ממנו מעשר. יעקב יודע שלהישאר בבית זו כרגע לא אפשרות. הוא יוצא אל הלא נודע, הוא מפחד. ולכן הוא מבטיח שאם הוא יחזור בשלום הוא יפריש מעשר. מאות שנים לפני שהקב”ה מצווה אותנו על דיני המעשרות, יעקב אבינו, מיוזמתו, מציע לתת מעשר לה’.

אבל כאן נשאלת השאלה האם יעקב באמת עמד בהבטחתו, כשמעיינים בחומש לא מוצאים בשום מקום שהוא אכן נתן מעשר,  

השאלה הזאת  כבר מובאת במדרש (ב”ר ע, ז.)  “כּוּתִי אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי מֵאִיר אָמַר לוֹ אֵין אַתֶּם אוֹמְרִים יַעֲקֹב אֲמִתִּי, דִּכְתִיב (מיכה ז, כ): תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, אָמַר לוֹ הֵן. אָמַר לוֹ וְלֹא כָךְ אָמַר: וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵֹּׂר אֲעַשְֹּׂרֶנּוּ לָךְ, אָמַר לוֹ הֵן. אָמַר לוֹ הִפְרִישׁ שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי אֶחָד מֵעֲשָׂרָה,” המדרש מתרץ שזה שהוא הקדיש את לוי לשרת את הקב”ה זהו המעשר של ליעקב אבינו.

בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל”ז) מובא שזה שהוא נתן את הדורון לעשיו זה היה המעשר שלו, אבל המפרשים דנים האם כל זה אכן נחשב למעשר.   

ישנם כאלו שמנסים לומר שהסיבה שיעקב לא נתן מעשר זה כי הוא מעולם לא חזר לשלום שאליו הוא התפלל בהליכתו לחרן.  כשהוא חזר לביתו הוא לא מצא שלום וכמו שרש”י בפרשת מקץ (מ”ג י”ד). מביא מהמדרש  “מי שאמר לעולם די יאמר די לצרותי שלא שקטתי מנעורי צרת לבן צרת עשו צרת רחל צרת דינה צרת יוסף צרת שמעון צרת בנימין ” דהיינו יעקב מעולם לא זכה לשלום שאליו הוא ייחל.

מאות שנים מאוחר יותר צאצאי יעקב זכו לראות את היום הזה. ועל זה פרשתנו מדברת, “כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה” כאשר ה’ אלוקיך נותן לך את הארץ ואתה נכנס אליה. אבל לא רק כאשר אתה נכנס לארץ. “וִירִשְׁתָּהּ” ואתה יורש אותה, “וְיָשַׁבְתָּ בָהּ”. רק לאחרי “שבע שכבשו ושבע שחלקו” אז אתה חייב במעשר.

למה דיני המעשר לא מתחילים לחול מיד ברגע שאנחנו נכנסים לארץ? למה רק אחרי שגירשנו את אויבינו והתחלנו להכות שורשים בארץ? כי זה הרגע שבו התנאים של נדר יעקב סוף סוף מתקיימים.

זה הרגע שבו משפחת יעקב חוזרת סוף סוף לבית אביו ושרויה בשלום, ובכך מתקיימים דבריו: “וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי.” ואפילו יש כאן רמז קטן בתוך הביטוי האחרון: “וְיָשַׁבְתָּ בָהּ” — ואתה מתיישב בה. כאילו התורה קורצת לנו ואומרת: אתם יודעים מתי תביאו את המעשר הזה? כאשר התנאים של נדר יעקב סוף סוף יתקיימו.כאשר תחזרו לארץ אבותיו של יעקב ותתיישבו בה בשלום. רק אז תוכלו סוף סוף לקיים את הבטחתו של יעקב.

המעשר הזה במובן מסוים הוא נראה כמו המשך של המעשר שיעקב נדר מאות שנים קודם לכן.

וזוהי גם תשובה לשאלה המקורית שלנו: למה אנחנו צריכים לעשות את כל ההצהרה הדרמטית הזאת על המעשר?

אפשר להסביר את זה באמצעות משל. נניח שלפני מאתיים שנה, סבתא־רבתא־רבתא שלך הייתה צריכה אלף דולר, והיא לוותה אותם מהשכן שלה. היא בהחלט התכוונה להחזיר אותם מיד. אבל אתם יודעים איך החיים מתגלגלים. והיא לא הצליחה להחזיר את הכסף אחרי שבוע, ולא אחרי שנה, ואפילו לא במהלך כל חייה.

במשך הדורות,מסיבה זו או אחרת.  החוב לא שולם, או שלא היה לכם את הכסף, או שלא הצלחתם למצוא את הילדים או הנכדים של אותו שכן. אבל הסיפור נשאר במשפחה. יום אחד, כשנוכל סוף סוף לעשות את זה, נחזיר את הכסף.

ועכשיו עברו מאתיים שנה. ואז אתם מוצאים את עצמכם גרים באותו רחוב, כמה בתים מהצאצאים של אותו מלווה. הכסף נמצא בידכם. האם אתם פשוט ניגשים אליהם ואומרים: “הנה לכם”, ואז מסתובבים והולכים?

לא. בוודאי שלא.יש כאן כל כך הרבה היסטוריה. יש כל כך הרבה שעומד מאחורי אותו צ’ק קטן. זו האחריות שלכם להראות לשכן שלכם, להראות למשפחה שלכם, ולהראות לסבתא רבתא שלכם, שלמרות כל השנים שעברו לא שכחתם.

זה דורש הצהרה. אולי אתם מתקשרים לעיתון המקומי. אולי אתם עורכים מסיבה לשתי המשפחות. אבל אתם עושים משהו. אתם מראים לשכן שלכם: זה דבר גדול. סוף סוף אנחנו עושים את זה. 

וזה בדיוק מה שקורה כאן עם מצוות המעשר. רוב המצוות לא זקוקות לכל הטקסיות והפאר הזה. אבל המעשר שונה. זו אמנם מצווה מאת הקב”ה, אבל זו גם מצווה עם היסטוריה עשירה, שחוזרת מאות שנים לאחור כל הדרך עד יעקב אבינו. יעקב נדר נדר, אבל הוא לא הצליח לקיים אותו. וגם כל כך הרבה דורות שבאו אחריו לא יכלו לקיים אותו.

והנדר הזה יכול היה פשוט ללכת לאיבוד חלילה, אבל זה לא קרה. מאות שנים מאוחר יותר, כאשר ניכנס לארץ, כאשר יהיה לנו שלום, סוף סוף נוכל להביא את המעשר של יעקב. וכאשר נעשה זאת, זה ידרוש יותר מסתם מסירה של הכסף. יותר מאשר לומר: “הנה לכם”, ולהסתובב וללכת. זה ידרוש הצהרה גדולה, משום שזהו מעשה גדול. “לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי.” (AlphaBeta)

המשפחה המוסלמית מסרייבו

ישנו סיפור דומה (אבל לא ממש) שקרה בשנת 1941. בזמן השואה, משפחה מוסלמית בסרייבו מוסטפא וזיינבה הרדאגה הסתירה בביתם משפחה יהודית, משפחת קביליו. הם ידעו שאם הנאצים ובעלי בריתם יגלו אותם, גם המצילים עלולים לשלם בחייהם. הם בכל זאת אמרו ליהודים: אתם אחים שלנו, והילדים שלכם הם כמו הילדים שלנו. משפחת קביליו ניצלה ועלתה בסופו של דבר לישראל.

ואז מגיע החלק המדהים: חמישים שנה מאוחר יותר, בשנת 1992, סרייבו שוב הייתה תחת מצור הפעם במלחמת בוסניה. זיינבה הרדאגה, שכבר הייתה אישה מבוגרת, מצאה את עצמה שוב בסכנת חיים.

משפחת קביליו, שישבה בישראל וצפתה בחדשות, שמעה שהיא עדיין בסרייבו. הם לא שכחו את מה שעשתה עבורם לפני חמישים שנה. הם פנו ליד ושם, ואף הגיעו עד ראש הממשלה יצחק רבין, כדי לבקש שישראל תעזור להציל את האישה שהצילה אותם. ב־1994 הצליחו להוציא את זיינבה ומשפחתה מסרייבו ולהביא אותם לישראל. 

למעשה, המשפחה היהודית שהייתה ניצודה ב־1941 הפכה, חמישים שנה לאחר מכן, למשפחה שהצילה את האישה שהצילה אותה. זיינבה הוכרה על ידי יד ושם כחסידת אומות העולם. היא נפטרה בישראל כשנה לאחר שהגיעה לשם. חסד אמיתי לא מת. לפעמים הוא רק מחכה חמישים שנה עד שתגיע ההזדמנות להחזיר אותו.

הרבי חזר ואמר שאנו הדור האחרון של הגלות והדור הראשון לגאולה, ולכן עלינו להשלים את כל מה שהדורות הראשונים התחילו, ובזה נזרז את ביאת המשיח בקרוב ממש.