מצד אחד זה יום רציני בו נקבעת השנה כולה ומצד שני אנו שמחים בסעודה ובשירה. השמחה החסידית נובעת מהאמונה והביטחון שהקב”ה ייתן לנו שנה טובה ומתוקה.
איך נראה חסיד?
תלמיד בהיי סקול אמר לי לא מזמן שהוא לומד בתור שפה שניה את “שפת הסימנים” שבה משתמשים כדי לדבר עם חרשים. שאלתי אותו אם-כן כיצד אומרים יהודי בשפת הידיים? כיצד אתם הייתם עושים אילו הייתם צריכים להגדיר ‘יהודי’ באמצעות סימני ידיים? איזה סימן הייתם נותנים? (שאלה לקהל).
הוא השיב לי שעושים סימן לאדם שיש לו זקן – זהו הסימן של יהודי! יהודי זה אדם עם זקן.
שאלתי אותו ואיך מסמנים, להבדיל, ערבי? איש-שיחי הראה לי שעושים סימן עגול מסביב לראש, וזה מסמל את הכפייה שהערבים חובשים על ראשם.
באותם רגעים חשבתי לעצמי, אם זקן הוא סימן מובהק של יהודי, כיצד מגדירים ‘חסיד’ בשפת הסימנים?
מה לשמחה ביום הדין?
מהו החג של ראש השנה? איזה מין חג זה? פסח, למשל, אנחנו יודעים היטב מה מהותו, זהו חג של שמחה שבו כל המשפחה נפגשת ביחד, אוכלים מצה באלס ושרים חד גדיא, בקיצור מדובר בחג “שמח”. יום הכיפורים לעומת זאת, הוא חג רציני מאוד: צמים בו ומבקשים ביום הזה סליחה ומחילה מאת הקב”ה. אבל מה זה ראש השנה? מצד אחד אנחנו יודעים שזהו יום הדין, שהיום שבו נשפטים כל יושבי תבל ונכתבים לשנה טובה וזהו כמובן דבר רציני מאד. מאידך אנחנו חוגגים את היום הזה בשמחה כמעט כמו פסח. כל המשפחה מתאספת וחוץ מהמצה שאינה נראית על השולחן – זה נראה כמעט כמו ליל הסדר…
השאלה הזאת – כיצד אמורים לחגוג את ראש השנה – היא למעשה שאלה עתיקה ביותר. היו תקופות בעם ישראל (תקופת גאוני בבל) שהיו צמים בראש השנה, למרות שבדרך כלל אסור לצום בשבת ובחג, אבל בראש השנה הם התירו לצום למי שרוצה לעשות תשובה ביום הזה. מצד שני, אנחנו מוצאים שעזרא אומר לעם ישראל “אכלו משמנים ושתו ממתקים” (נחמיה ח).
גם השופר שאנו תוקעים בו בראש השנה יש לו מסר כפול: מצד אחד הנביא עמוס אומר “אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו” (עמוס ג, ו) וכלשון הרמב”ם הידוע בהל’ תשובה “עורו ישנים משנתכם” תתעוררו מהבלי העולם ותעשו תשובה שזהו דבר רציני; מצד שני אנו קוראים בתורה ואומרים זאת בתפילה של ראש השנה “וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות” (במדבר י, י). רואים אפוא שביום של שמחה תוקעים בשופר. אז מהו באמת החג הזה של ראש השנה?
לאמיתו של דבר, לראש השנה אכן יש את שני הצדדים הללו ותלוי לאיזה בית כנסת אתה נכנס… ישנם בתי כנסיות שניכנס אליהם בראש השנה ואפשר לחשוב שזה ממש עיצומו של יום כיפור. כולם רציניים, מתפללים בכוונה ומנגבים דמעה וכו’. זהו יום הדין ועובדה זו מדאיגה אותם וזה לגיטימי. לעומת זאת אם תיכנס לבית כנסת של חסידים בראש השנה אתה תגלה חסידים רוקדים, לא רק שרים כמו שאנו עושים אצלינו בבית הכנסת, אלא פשוט רוקדים, זה נראה יותר כמו שמחת תורה מאשר ראש השנה…
נשאלת אפוא השאלה, לשמחה זו מה עושה? מה פתאום רוקדים בראש השנה?
שריפה משמחת
מסופר על חסיד בשם ר’ שמואל מונקעס שפעם אחזה אש בביתו, והוא היה באותה שעה בבית הכנסת. רצו מהר לקרוא לו הביתה והוא אכן מיהר לביתו וגילה שכל בני משפחתו הצליחו לצאת מבעוד מועד בריאים ושלמים, אבל הבית כולו אחוז להבות.
לפתע ר’ שמואל התחיל לרקוד… הסובבים אותו חשבו שמרוב צער ועגמת נפש הוא חטף “משבר עצבים” ונסתתרה בינתו…
– היום זה לא פלא, אני מכיר אנשים רבים שהיו פוצחים בשירה ובריקוד אם הבית שלהם היה נשרף, כי הביטוח ממילא משלם. בפרט במידה שקשה למכור את הבית… אבל אז לא היה ביטוח על הבתים ולכן הם שאלו אותו: ר’ שמואל, מה אתה רוקד? לשמחה זו מה עושה?
והוא ענה להם: ישנם אנשים שכשהבית שלהם נשרף גם האלוקים שלהם נשרף ביחד עם הבית, פעם זה היה הפסלים והצלמים שאנשים עבדו אותם, ובימינו זה הכסף שהוא האלוקים של אנשים רבים. אבל אצלי – סיים ר’ שמואל – הבית אכן נשרף, אבל האלוקים שלי קיים ועל זה אני רוקד!
יהודי אומר כל בוקר כשהוא מתעורר משנתו “מודה אני לפניך” – הוא מודה להקב”ה לא רק על כך שהוא התעורר, אלא יתרה מזו: הוא מודה לה’ שהחזיר לו את הנשמה האלוקית שלו, וזו לבד סיבה לשמוח.
כשדוד רקד ברחוב
חיפשתי בתנ”ך מי היו הראשונים שרקדו. בפעם הראשונה שאנו מוצאים ריקודים בתנ”ך זה בשעת קריעת ים סוף, בראותם את הנס הגברים אמרו שירה והנשים רקדו: “ותצא מרים וכל הנשים אחריה בתופים ובמחולות”, בריקודים. כמו תמיד הנשים היו הראשונות שהבינו שיש סיבה טובה לא רק לשיר אלא יותר מזה – לרקוד.
מאוחר יותר אנו קוראים על דוד המלך כשהוא הביא את ארון ברית ה’ לירושלים, הוא עשה את זה במצעד גדול בהשתתפות כל בית ישראל, ואז אנו קוראים ש”המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'”. דוד המלך לא סתם רקד, אלא ‘יצא מהכלים’ לכבוד הקב”ה. אשתו מיכל עמדה בחלון והביטה על כל הנעשה וזה לא מצא חן בעיניה…
כשדוד המלך בא הביתה אחרי המסיבה, אז כמו כל אשה טובה היא “נתנה לו על הראש”: אתה לא מתבייש? מה זאת ה’השתוללות’ הזאת לפני כולם בחוצות העיר “כאחד הריקים”? ככה לא מתנהג מלך! אני גדלתי בבית של מלך – היא אמרה לו – אבי שאול המלך היה איש צנוע והתנהג תמיד בכבוד ובדרך ארץ ומעולם לא התנהג בצורה כזאת.
דוד המלך לא נשאר חייב והוא השיב לה: אביך היה אכן אדם שהתנהג בכבוד, אבל הוא שמר על כבוד עצמו. אני לא חושב על כבודי אלא על כבודו של הקב”ה. כאשר הביאו את ארון הברית עם הלוחות לירושלים היתה לי שמחה כזאת עד כדי כך שלא היה באפשרותי לכלוא את רגשותיי ורקדתי בכל עוז ותעצומות.
כיצד מגדירים חסיד? התשובה היא פשוטה: חסיד זה אחד שרוקד. פעם יהודים כל היום נאנחו ואמרו “אוי”, תמיד היו “קוועטשערס” והיו מתלוננים כל היום… באה החסידות והפכה את ה”אוי” לתנועה של שמחה וריקוד.
בחסידות מבואר שראש השנה פירושו שהוא משפיע על כל השנה. ההתנהגות שלנו בראש השנה משפיעה על כל מה שיתרחש במשך השנה הבאה עלינו לטובה. ולכן כאשר רוקדים בראש השנה הקב”ה יתן לנו סיבות טובות לרקוד כל השנה.
This post is also available in: