בתפילות יום הכיפורים אנו פונים אל ה’ כ’אבינו’ וכ’מלכנו’, ומבקשים שיגזור דיננו לחיים טובים. קשר המבוסס על אהבה בלבד אינו מספיק, כדי לקיים את כל מצוות ה’, ובפרט אלו שאינן מובנות לשכל האנושי, נדרש מימד של יראה וקבלת עול.
התפילה שהורידה גשם
בארץ ישראל כמעט תמיד יש מחסור במים. שנים רבות יש בצורת של ממש. בתלמוד ישנם הרבה סיפורים על חכמים שהתאספו יחדיו והתפללו לגשם. מסופר בתלמוד (תענית כ”ה, ב): “מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה”. עדיין לא ירד גשם. “ירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו למענך רחם עלינו, וירדו גשמים”.
כאשר ראו חכמים כמה אפקטיבית תפילת “אבינו מלכנו”, הוסיפו לה עוד בקשות ותיקנו שיאמרו אותה בימי הסליחות, ראש-השנה ויום-הכיפורים.
נשאלת השאלה, מהו הסוד של התפילה הזאת, שדווקא היא הצליחה לפתוח את אוצרות הגשמים? מה יש בקומבינציה הזאת שמצליחה לפעול מה שתפילות אחרות לא הצליחו?
כשאבא עוזר
לפני שנים יצא בישראל סרט שנקרא ‘אושפיזין’, שפירושו בארמית ‘אורחים’. זה סיפור על זוג בעלי תשובה בשם משה ומלי בלנגה שחיים בעניות נוראה בשכונה חרדית בירושלים, ומעל הכול מרחף הצער על כך שאין להם ילדים.
בערב חג הסוכות משה חוזר הביתה מהכולל שבו היה אמור לקבל מלגה, בידיים ריקות. בבית אין כלום. המקרר ריק. אין להם לא סוכה ולא אתרוג ושום דבר לחג. הוא יושב מדוכא בבית, פתאום אשתו מתעוררת וצועקת עליו: “לך תתפלל! כנראה לא התפללת מספיק! לכן אין לנו ברכה”. כל אישה אחרת הייתה צועקת על בעלה “לך לעבוד”. היא צועקת על בעלה “לך תתפלל”.
בצר לו הוא עוזב את הבית ורץ להתפלל. איפה יהודי בדרך כלל הולך להתפלל? בבית כנסת. אבל משה, שנמצא כל היום בבית הכנסת, בחר להתפלל במרחבים הריקים בחיק הטבע. שם, בין העצים, איפה שאף אחד לא נמצא. והוא לא מתפלל מתוך הסידור אלא מנהל שיחה אישית עם בורא העולם. מתלונן על הצרות שלו, ועוד יותר על כך שאשתו סובלת. מסכנה, מה היא אשמה… ואז הוא נכנס לאקסטזה ומבקש נס. רק נס הוא צריך.
הוא לא מוכן להתפשר על פחות מזה.
ואז, באותם רגעים, מישהו מאיזשהו ארגון חסד בירושלים בוחר לדחוף לו מתחת לדלת מעטפה עם אלף שקל.
כשמשה חוזר הביתה אשתו מוסרת לו את המעטפה עם הכסף. הוא נכנס לשמחה גדולה, שהנה ה’ שמע את תפלתו ועזר לו. מה עושה אדם שאין לו אוכל בבית ומקבל לפתע כסף? רץ לקנות אוכל.
אבל משה נהג אחרת. דבר ראשון הוא רץ לתת מעשר. עשר אחוז מהכסף לצדקה. משם מיהר לקנות אתרוג יקר לסוכות, וכמובן אוכל הביתה. אבל אז הוא קנה עוד דבר חשוב מאוד. על-פי ההלכה, לכבוד החג הבעל צריך לקנות לאשתו בגדים או תכשיטים כדי לשמח אותה בחג. משה קנה לאשתו זוג עגילים. בינתיים מישהו השיג להם סוכה, והעניינים מתחילים להסתדר. יש חג!
האורחים והסגולה
בליל החג מופיעים לפתע שני אורחים. אלה חברים של משה מהעבר הפלילי שלו, לפני שחזר בתשובה. הם מחפשים מקום להתארח בחג. מאוחר יותר מתברר שהם עבריינים שברחו מהכלא ומתחבאים מהמשטרה שמחפשת אותם.
משה ומלי מקבלים אותם בספר פנים יפות לא רק בגלל שסוכות זה החג של ‘אושפיזין’ – אורחים, אלא יותר מכך, בגלל שמובא בשם הבעש”ט, שהכנסת אורחים זו סגולה לילדים. ולכן, היות שהם כל-כך ציפו לילדים, הם הרגישו שזאת הזדמנות לקיים את המצווה עם אורחים לא כל-כך סימפטיים.
ואכן התברר שהאורחים גרמו להם הרבה עוגמת נפש וביזיונות בשכונה החרדית עד כדי כך שמלי ברחה מהבית והוא נשאר לבדו עם שני הטיפוסים המפוקפקים האלו. המצב החמיר כשבאחד מימי החג הוא לא היה בבית והם עשו לעצמם סלט ישראלי וחיפשו לימון לסחוט… כשהוא הגיע הביתה היא גילה שהם סחטו את האתרוג לתוך הסלט.
הוא הרגיש שהגיעו מים עד נפש, הוא ברח מהבית ושוב ניהל שיחה אישית עם הקב”ה. למה הוא מעמיד אותו בכאלה ניסיונות ואתגרים וכו’. הסרט מסתיים בכך שמלי חוזרת הביתה ומודיעה לו שהיא בהריון. (עכשיו אחרי שסיפרתי לכם את כל הסרט אני בכל זאת מציע שתצפו בו…).
זהו סיפור של “אבינו”. זהו אדם שמנהל עם הקב”ה קשר של בן ואבא. הוא מתפלל, ומיד מקבל את מבוקשו. הוא לא מחפש סידור. הוא מתפלל מהלב. וכשזה עובד, זה טוב מאוד.
עכשיו באים?!
אבל יש גם יחס שהקב”ה הוא “מלכנו”.
ישנו סיפור שמופיע במחזור על רבי אהרן הגדול מקרלין, שפעם הוא ניגש לעמוּד התפילה בראש השנה, ופתח במילות התפילה “המלך” והתעלף. כשהתעורר שאלו אותו מה כל-כך הפחיד אותו, והוא השיב שנזכר בסיפור מהתלמוד. בתקופת חורבן בית שני, בזמן המצור על ירושלים, היו בירושלים שתי קבוצות. אחת שאמרה להילחם ברומאים עד טיפת הדם האחרונה, והשנייה, בראשות רבי יוחנן בן זכאי שהיה נשיא הסנהדרין, סברה שצריך להיכנע לרומאים. אבל ה’בריונים’, כפי שהם נקראו, סגרו את שערי ירושלים ולא נתנו לאף אחד לצאת מהעיר.
רבי יוחנן בן זכאי הודיע שהוא חולה ואחר-כך נודע בעיר שהוא מת. המנהג היה שלא קוברים מתים בתוך ירושלים, ועבור כל מת היו חייבים לפתוח את שערי העיר ולהוציא אותו. שניים מתלמידיו אחזו במיטה והוציאו אותו מחוץ לעיר, שם ה’מת’ קם לתחייה והלך לפגוש את המפקד הרומאי אספסיאנוס.
כשרבי יוחנן בן זכאי נפגש אתו, בסופו של דבר, הוא פנה אליו במילים: “שלום עליך המלך”. אספיינוס שאל אותו: “אם אני המלך, עד עכשיו למה לא באת?”.
סיים רבי אהרן מקרלין ואמר כשהוא ניגש לתפילה והכריז על הקב”ה “המלך”, הוא נזכר בסיפור הזה והרגיש שהקב”ה יכול לשאול אותו: “אם אני המלך, אז איפה היית עד עכשיו?”.
לא דיי באהבה
אצל אבא הקשר הוא רגשי. יש אהבת האב לבן, ויש אהבת הבן לאב. אצל מלך הקשר מבוסס על מתן פקודות, והנתינים מקיימים אותן. אצל הקב”ה, נוסף לכך שאנו נקראים בנים והוא אבינו, יש גם את הקשר שלנו עם הקב”ה שהוא המלך. אנחנו אומרים בכל ברכה: “ברוך אתה… מלך העולם”. הקב”ה הוא מצוֶוה המצוות. הוא נותן לנו הוראות, מצוות, וכשאנחנו מקיימים את רצונו אז אנו מתקשרים אתו.
אבינו זה יחס של ‘אהבה’, מלכנו זה יחס של ‘יראה’.
זה מתבטא למשל בתחילת תפילת העמידה. אנחנו פוסעים שלוש פסיעות לאחור, וחוזרים קדימה כמו אדם שנכנס לחדרו של המלך לראיון אישי והוא עומד מול המלך באימה ויראה, מבקש את בקשותיו בשקט, לא צועק ולא תובע, יש פרוטוקול מוגדר מה הוא אומר בתחילת הריאיון ומה הוא אומר בסופו, אלא שבאמצע הוא יכול להשחיל בדרך ארץ כמה בקשות אישיות. זהו סוג אחר של קשר ויחס עם הקב”ה.
מדוע צריכים גם את היחס של ‘מלכנו’? מדוע לא דיי היחס של ‘אבינו’? במילים פשוטות, מדוע לא מספיק לאהוב את הקב”ה, למה צריכים גם ‘יראה’?
הרבי מסביר בשיחה שבמצוות יש שני סוגים. יש מצוות מובנות בשכל, כמו כיבוד אב ואם, ביקור חולים, צדקה, ויש מצוות שאינן מובנות בשכל, כמו ברית מילה, בשר בחלב וכו’. בן שאוהב את אביו יעשה הכול בשבילו, כל זמן שהוא מבקש בקשות הגיוניות. אבל כשיתחיל לבקש ממנו לעשות דברים שאין בהם שום היגיון, על אף שהוא מאוד אוהב את אביו, הוא לא יעשה אותם.
בשביל זה צריך את היחס של ‘מלך’. כשמלך מצווה משהו, לא שואלים איפה ההיגיון. כשהמפקד בצבא נותן פקודה כולם רצים לעשות אותה. אין שאלות ואין דיונים.
לכן כדי שיהודי יקיים את כל התורה, ‘אהבה’ לא מספיקה, כי הוא יגיע למצב שפשוט לא יהיה לזה שום הסבר הגיוני בשביל אותם רגעים ואותן מצוות. או-אז נדרשת יראת ה’. יהודי צריך לזכור שהקב”ה הוא המלך, ואם המלך צווה – אז עושים (ראה תורת מנחם חלק ז’ עמ’ 70 ואילך).
“אבינו מלכנו” – בתפילה הזאת יש ‘שילוב מנצח’. אנו פונים לקב”ה באהבה, אבל עם דרך ארץ. אנחנו מתחננים, אבל לא תובעים. ואנחנו אומרים שבין אם אנו מבינים את דרכיו ובין אם לא אנחנו מתחייבים לכך ש”אין לנו מלך אלא אתה”.
This post is also available in: