הניגון של שאמיל

לפעמים התווים הקשים ביותר בחיים אינם סוף השיר. סיפורו של שאמיל ושירת האזינו מזכירים לנו שכל רגע הוא חלק ממנגינה גדולה יותר, המובילה מגעגוע לתקווה ומגלות לגאולה.

במשך עשור החל משנת תשי”ד (1954) נהג הרבי בליל שמחת תורה לאחר הקפות וסעודת החג,ללמד ניגון חסידי לא מוכר מדורות עברו. בליל שמחת תורה תשי”ט (1958)  לפני שלימד הרבי את הניגון, הקדים ואמר שניגון זה שמע מפי חסידים בליווי סיפור: 

“לפני מאה, מאה וחמשים שנה, חיו בהרי קווקז שבטים פראיים למחצה, שהיו חופשיים כציפורי דרור, מבלי שיחולו עליהם חוקי המלוכה, ואף לא הגבלות בני תרבות. כשהצאר החל להרחיב את מלכותו, רצה לכבוש גם הרי קווקז אלה. אך למרות שהיו לו חיילים רבים ומצוידים בנשק טוב יותר, ואנשי השבטים היו מעטים, לא יכול היה לכבוש אותם, עקב היותם על הרים גבוהים.

בסופו של דבר, פעלו הרוסים בערמה: הם אמרו לאנשי השבטים שברצונם לעשות עמם שלום ואף יעניקו להם הטבות שונות. לאחר שאנשי השבטים התפרקו מנשקם, תפשו הרוסים את מנהיגם – שנקרא בשם שאמיל – והגלוהו לארץ גזירה.

בהיותו בארץ גלותו, היה נזכר מדי פעם בפעם בהרים הגבוהים שם היה חפשי מכבלי הממשלה, כשלא היו לו ההגבלות של בית הסוהר ואף לא ההגבלות של עיר מקום מושב וההגבלות והכבלים של התרבות, ועתה הוא משועבד וכו’ ונתעורר בתשוקה עזה להרים הגבוהים, שם היה חפשי כנשר בשמים ושר ניגון זה שתחילתו געגועים וסופו תקוה שסוף סוף ישוב למקומו”.

מי הוא אותו שאמיל שהרבי דיבר עליו?  האימאם שאמיל (1797-1871), היה מנהיג שבטים בצפון הקווקז, איש דת מוסלמי, פוליטיקאי ומורד, הוא ניהל מאבק עיקש ברוסים שביקשו לכבוש את אזור הקווקז. בתום מאבק ארוך וממושך נכנע שאמיל לכוחות הרוסיים ונכלא בכפר קטן בדאגסטן. בהמשך הוגלה לעיר קלוגה, עיר קטנה ששכנה במרכז רוסיה לא רחוק ממוסקבה. בשנת 1869 אפשרו הרוסים לשאמיל לעלות לרגל למכה, שאמיל מת באל-מדינה בשנת 1871 דמותו של שאמיל, עוז רוחו, גבורתו ונחישותו הפכו לשם דבר בקרב מעריציו.  

ואז הרבי המשיך “כשיהודים שמעו ניגון זה, התאימו אותו לאותיות שלהם ופרשוהו על ירידת הנשמה למטה בגוף. הנשמה הייתה חצובה מתחת כיסא הכבוד…היא קשורה בקב”ה עצמו, ובמילא היא משוחררת מכל מיני כבלים, היא מאוחדת עם אלוקות … ופיתו אותה, הוציאוה משם והורידוה למטה בגוף ונפש הבהמית, שהיא ירידה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. כשהנשמה מתבוננת במקור חוצבה, היא מתעוררת בצימאון גדול, צמאה לך נפשי כמה לך בשרי.

…וכשהוא מתבונן בכך, הוא מתעורר בגעגועים להרים הגבוהים, שורש הנשמה, בעומדה בבחינת הרים אלו האבות, …זהו תחילתו של הניגון – הצימאון והגעגועים. התנועה האחרונה שבניגון מביעה את התקווה שהוא בטוח שלא יידח ממנו נידח וסוף סוף יתעורר מהבירא עמיקתא ויגיע למחוז חפצו, למעלה מדרגתו הקודמת, שהרי זהו תכלית הירידה שהיא צורך העלייה, הוא יגיע ויתאחד עם העצמות עצמה – לאשתאבא בגופא דמלכא”.(תו”מ חלק כ”ד ע’ 133 ועוד)

כל הסיפור של שאמיל אינו אלא בשביל משל, ונוצר כדי להוסיף ממנו את הניגון ואת הלקח בעבודת השם. סיפורו של ניגון שאמיל עשוי להוות משל לקורות נשמתו של יהודי. הנשמה, שהיא במהותה רוחנית ומופשטת, יורדת מן העולמות העליונים אל עולמנו הפיזי ומתלבשת בגופו של יצור אנוש. הגוף הגשמי על צרכיו ורצונותיו עלול להגביל את הנשמה ובמובן מסוים להפוך למעין תא מאסר עבורה. הנשמה נכספת בהתמדה לחירות הרוחנית ולעונג שחוותה קודם שירדה לעולם. ניגון הגעגוע שהושר בידי שאמיל עשוי להקביל לתחושת הגעגוע של הנשמה למקורה. 

האזינו – השירה שמובילה לגאולה 

פרשת השבוע נקראת האזינו. משה רבנו עומד בסוף ימיו ומוסר לעם ישראל את דבריו האחרונים. אבל הוא לא אומר להם נאום. הוא אומר להם שירה: ״האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי״. וזה דבר קצת מפתיע. כי כשאנחנו קוראים את השירה הזאת, לא תמיד מתחשק לנו לשיר.

משה צופה עתיד קודר לעם ישראל ומכריז את נבואות החורבן הקשות בתנ״ך: ״אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם״, ורש״י מפרש: ״אזרוק אותם בפינות נידחות של העולם, כמו תבואה מאוסה שמשליכים אותה בפאת השדה״.

משה ממשיך: ״לולי כעס אויב אגור״ לולי חילול ה׳ בעיני הגויים, ה׳ היה משבית את ישראל ומשכיח את הזיכרון כי היה עם כזה — היה לא תהיה.ובכן, איפה השירה? איך הקינה נקראת בזמרה?

הרבי מעלה תובנה מופלאה, שהופכת את כל החיים לשיר ארוך בציפייה לגאולה שלמה (לקוטי שיחות כ”ד ע’ 233): פרשת האזינו משרטטת את המבנה השלם של ההיסטוריה היהודית. משה מוליך את הקורא מהעבר אל העתיד, ומבהיר כי ייסורי הגלות מובילים אל הגאולה השלמה

והם חלק מאותה הדרך. הקללות אינן מוצגות בפרק בפני עצמו, כמו בפרשיות התוכחה האחרות, אלא כשלב ביניים לקראת אושר הגאולה. השירה היא תמונה פנורמית של כל תקופות ישראל – בעבר, בהווה ובעתיד. משה מתחיל עם העבר הנפלא ביציאת מצרים – “כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו”, ממשיך עם ייסורי הגלות הקודרים, ועובר מייד אל ניצחונות ישראל על האויבים. “הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו ייקום ונקם ישיב לצריו”.

זו השירה היהודית: ההבנה שכל רגע הוא ׳לטובה׳. הוא בונה קומה לקראת העתיד הטוב. איננו מכחישים את הכאב, איננו יכולים להסביר אותו בכל רגע, אבל במקום לדבר על סבל, אנו מדברים על ׳סבלנות׳ – ‘סבל עם משמעות’. זו ההבנה שאבא אינו מכאיב לשם כאב, אלא שובר חורבה כדי לבנות מגדל. (הרב שניאור אשכנזי גליון ‘פרשה’ מס’ 308)

וזהו המסר של הניגון שאמיל,  שמתחיל בגעגועים ומסתיים בתקווה. בהתחלה יש אדם שנמצא רחוק מהבית, הוא זוכר את ההרים הגבוהים ואת החירות שהייתה לו, והוא מתגעגע. אבל ככל שהניגון מתקדם, משהו משתנה: הגעגוע הופך לתקווה. הוא עדיין לא חזר הביתה, אבל הוא כבר יודע שהוא יחזור.

וזו בדיוק המשמעות של האזינו. משה רבנו אינו נותן לנו רק אזהרה; הוא נותן לנו פרספקטיבה. הוא מלמד אותנו להסתכל על כל הדרך, מיציאת מצרים, דרך הגלות והייסורים, ועד הגאולה. ולכן זה נקרא שירה. כי שירה אמיתית אינה שירה מפני שכל תו בה שמח; שירה היא שירה מפני שאנחנו יודעים שהתווים הקשים הם חלק ממנגינה שלמה 

וזו אולי גם השירה של החיים שלנו. אנחנו לא תמיד מבינים את התו שאנחנו נמצאים בו. אבל אנחנו מאמינים במי שכתב את המנגינה. הוא רואה את מה שאנחנו עדיין לא רואים. וכמו שהניגון של שאמיל מתחיל בגעגוע ומסתיים בתקווה, כך גם ההיסטוריה היהודית: הגלות אינה המילה האחרונה, המילה האחרונה היא גאולה. ולכן, כשאנחנו עומדים עכשיו בפתח השנה החדשה, המסר של האזינו הוא: אל תסתכל רק על הרגע. האזן למנגינה כולה. ואם לפעמים קשה לשמוע את המנגינה תמשיך לשיר. כי אנחנו עדיין באמצע השיר, אבל הקב״ה כבר יודע את הסוף והסוף הוא טוב מאוד ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש. 

Print