הסוכריה שהפכה למסורת 

לפעמים דברים שהופכים לחלק מהחיים היהודיים אינם דברים שמישהו התכוון שיהפכו למסורת.  ארבעת המינים מלמדים אותנו שבכל שלב בחיים יש משהו ייחודי שאנחנו יכולים לתרום לכלל. 

אתמול קיבלתי שמונה הודעות טקסט ומיילים מאנשים שונים, וכולם אמרו שיש להם חדשות לא טובות. אחרי ההודעה הראשונה קצת דאגתי. אחר כך הגיעה עוד אחת, ועוד אחת, כשהגעתי לשמונה הודעות שונות שאומרות את אותו דבר, כבר התחלתי לפחד. חשבתי שקרה משהו רציני.

ואז גיליתי מה היו החדשות הרעות. Sunkist Fruit Gems הפסיקו להיות מיוצרים. מסתבר שאנשים ממש מודאגים.

יש מוצרים מסוימים שבאופן כלשהו הופכים לחלק מהחיים היהודיים, בלי שאף אחד אי פעם החליט שהם צריכים להיות כאלה. סוכריות ג׳לי צבעוניות של סאנקיסט היו אחד מהם. הם היו בבר מצוות, באויפרוף, במסיבות פורים, באירועים בבתי כנסת ובמשלוחי מנות במשך עשרות שנים. בדרך כלל קנו אותם לפי משקל, ופשוט התרגלו לכך שהם שם. עכשיו הם נעלמו.

מתברר שהחברה שייצרה אותם הפסיקה את הייצור של אותם סוכריות פופולריות משום שהביקוש הארצי לא היה מספיק כדי להצדיק את המשך הייצור. ההודעה לא בדיוק הפכה לכותרת בינלאומית, ורוב האנשים כנראה בכלל לא ידעו שמשהו קרה, עד שהסיטונאים התחילו להתרוקן מהמלאי והלקוחות גילו שאי אפשר יותר להזמין אותם.

כנראה שהביקוש הארצי לא כלל בחישוב את מספר היהודים שבמשך עשרות שנים בילו את זמנם בזריקת הסוכריות האלה זה על זה בבית הכנסת.

הסוכריות מעולם לא נוצרו במיוחד עבור חגיגות יהודיות, ואף אחד לא החליט באופן מכוון לאמץ אותן כממתק הקהילתי הרשמי. הן פשוט התאימו לתפקיד כמעט באופן מושלם. הן היו כשרות, עטופות אחת־אחת, זולות יחסית, זמינות בכמויות גדולות, ובניגוד ללא מעט ממתקים אחרים אפשר היה לזרוק אותן ברחבי בית הכנסת בלי לגרום למישהו זעזוע מוח. 

עם השנים הן הפכו לכל כך נפוצות בחגיגות יהודיות, עד שבבתי כנסת מסוימים אפילו ציינו במפורש את Sunkist Fruit Gems בהנחיות לבר ובת מצווה, והמליצו עליהן משום שהן כשרות, עטופות ורכות מספיק כדי לזרוק אותן.

הן הופיעו במטבחי בתי הכנסת, בבתי הספר היהודיים, בחבילות פורים ובאינספור שמחות, שבהן הילדים חיכו בסבלנות להכרזה ״מזל טוב!״ לפני שניסו לפגוע למישהו בראש עם אחת מהן.

מבחינת החברה, ייתכן שזה היה פשוט עוד קו מוצרים שלא מכר מספיק ברחבי המדינה. אבל לפחות עבור חלק מסיטונאי הממתקים, הביקוש עדיין אמיתי מאוד. אחד הסיטונאים הגדולים סיפר שהחברה שלו מכרה יותר מ־1,000 פאונד של אותם סוכריות בשנה שעברה.

אבל יש חדשות טובות “יש תחליף”. חברת Nassau Candy השיקה ממתקי ג׳לי רכים, כשרים ועטופים אחד־אחד, בטעמי תפוז, לימון, אשכולית, וכו’

זריקת הממתקים תימשך. ילדים עדיין יזחלו מתחת לספסלים בבית הכנסת ויאספו כל מה שיוכלו למצוא אחרי ה״מזל טוב״. חתנים ונערי בר מצווה ימשיכו ללמוד שלהיות עומד בחזית בית הכנסת בזמן שכמה עשרות אנשים זורקים עליך דברים — נחשב, מסתבר, לסימן של חיבה.

הסוכריות האלה, בלי שאף אחד תכנן את זה, הפכו למשהו שמאחד יהודים בכל רחבי ארצות הברית, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, דתיים ושאינם דתיים. סוכריה קטנה הפכה לחלק ממסורת שמביאה שמחה ומחברת אנשים.

וזה בדיוק מה שחג הסוכות בא ללמד אותנו במיוחד עם ארבעת המינים. ארבעה מינים שונים, אבל רק כשהם מתחברים יחד יש לנו מצווה אחת.

ארבעת המינים – ארבעה תקופות בחיי האדם 

מפורסם שארבעת המינים מלמדים אותנו שלא כל יהודי נראה אותו דבר. יש יהודי שהוא כמו אתרוג — יש בו גם תורה וגם מעשים טובים. יש לולב — אדם שעיקר חייו הם תורה. יש הדס — אדם שעיקר עיסוקו במעשים טובים, והוא קובע עתים לתורה. ויש ערבה — אדם שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים.  “אבל” אומר הרבי “אף על פי כן, יש בהם המעלה “שגדלים באחוונא”, היינו, שענינם הוא לפעול אחדות ושלום בין כל בני ישראל.”

והרבי מוסיף בשיחה נקודה מעניינת:”והנה, אף על פי שישנם ארבע מינים, מכל מקום, באמירת הברכה לא מזכירים את כל ד’ המינים, אלא מברכים “על נטילת לולב” דוקא:

אף על פי שגם “אתרוג” יש בו טעם, כמו הלולב, מכל מקום, כיון שיש בו גם טעם וגם ריח, היינו, שרומז על יהודי שמקדיש חלק מהיום ללימוד התורה, אבל חלק מהיום מוכרח הוא להקדיש למצוות ומעשים טובים, כיון שכבר יצא לעולם ואין תורתו אומנתו – הנה בפרט זה יש ל”לולב” מעלה עליו, היינו, שאלו שתורתם אומנתם ונמצאים באהלה של תורה כל היום, יש להם מעלה אפילו לגבי ה”אתרוג”, כיון שה”אתרוג” יש לו כבר שייכות לעולם ואין תורתו אומנתו (אף שעושה זאת כדי למלא שליחותו של הקב”ה).

ולכן, כאשר צריכים להתחיל את העבודה של כל השנה כולה – אזי לא מספיק סוג העבודה שעוסקים בתורה כמה שאפשר, התחלת השנה צריכה להיות באופן העבודה של “לולב”, שתורתו אומנתו.”

והרבי מוסיף שזה כך גם בחיי האדם “וכפי שרואים בחיי האדם בפרט – שבתור הכנה להזמן שיוצא לעולם ישנם שנות החינוך שבהם מלמדים אותו תורה כדי שידע כיצד להתנהג בחיים לאחרי כן. וכן הוא בכל יום ויום – שתחלה צריך להיות ענין התפלה, ואחר כך “מבית הכנסת לבית המדרש”, ללמוד שיעור בתורה; וענין זה נותן לו את ההוראה והכח שלאחרי זה יוכל לצאת בחוץ, מחוץ לביתו, מחוץ לבית-הכנסת ומחוץ לבית-המדרש, ולהתנהג שם כמו “אתרוג” ש”יש בו טעם ויש בו ריח”.” (תו”מ חלק ח”י ע’ 30.)

לפי הדברים של הרבי אפשר אולי לומר, שארבעת המינים אינם מסמלים רק ארבעה סוגים של יהודים, אלא גם ארבע תקופות בחייו של היהודי.

האדם מתחיל את חייו כ”לולב”. אלו שנות הילדות והבחרות, השנים שבהן עיקר תפקידו הוא ללמוד תורה. ילד עדיין אינו צריך לפרנס משפחה ולשאת בעול החיים. בחור ישיבה יכול לשבת שעות ארוכות וללמוד. זה הזמן בחיים שבו התורה היא העיקר “תורתו אומנתו”.

אחר כך האדם יוצא לעולם. הוא מתחתן, מקים משפחה, צריך לעבוד ולהתפרנס, עכשיו הוא מסמל  את ה”אתרוג” יש בו גם טעם וגם ריח. הוא ממשיך ללמוד תורה, אבל יחד עם זה הוא חי בתוך העולם ועוסק במצוות, במשפחה, בצדקה, בחסד ובעזרה לאחרים.

אחר כך מגיע שלב מאוחר יותר בחיים. אדם יוצא לפנסיה, וקשה לו יותר לשבת ולהתרכז שעות ארוכות בלימוד כפי שהיה יכול בצעירותו. אבל דווקא עכשיו יש לו זמן ויכולת להרבות במעשים טובים, לתת צדקה, להתפלל, לעזור בבית הכנסת ולעשות חסד עם אחרים. זהו ההדס יש בו ריח, המסמל בעיקר את המצוות והמעשים הטובים, אף שכמובן גם הוא ממשיך לקבוע עתים לתורה.

גדלים באחוונא

ולבסוף מגיעה תקופה שבה הכוחות נחלשים עוד יותר. אולי כבר קשה ללמוד כפי שלמד פעם, ואולי אפילו קשה לעשות את כל מה שעשה בעבר. לכאורה זוהי הערבה — אין בה לא טעם ולא ריח. אבל כאן אומר הרבי חידוש נפלא שלערבה יש מעלה נפלאה שאין לאף אחד מהמינים האחרים: חז”ל מתארים אותה כמי שגדלה “באחוונא” — באחווה.

לפעמים הסבא המבוגר כבר אינו יכול ללמוד כמו פעם ואינו יכול לפעול כמו פעם, אבל כשהמשפחה מתאספת סביבו, ילדים, נכדים ונינים, הוא זה שמחבר את כולם. הערך של יהודי אינו נמדד רק בכמה הוא מסוגל לעשות ברגע זה. עצם הנוכחות שלו היא זו שמאחדת את כולם, הוא הדבק של המשפחה, ובלשונו של הרבי “שענינם הוא לפעול אחדות ושלום בין כל בני ישראל” והאחדות היא דווקא תביא את הגאולה במהרה בימינו ממש.