הנס שלא השאיר אף אחד מאחור 

השבוע זכינו לראות נס מדהים. למרות הסכנה הגדולה, אף אדם לא איבד את חייו. דברי הרבי על מבצע אנטבה, יחד עם הרעיון העומד מאחורי ברכת שהחיינו, עוזרים לנו להבין את ההבדל בין הצלה גדולה שבאה יחד עם אובדן, לבין נס מושלם, שבו כולם חוזרים הביתה בשלום.

נס בתוך שתי דקות

כולנו יודעים מה שקרה השבוע עם המטוס מדובאי. זהו נס אדיר. היו צריכים לקרות שם כל כך הרבה דברים, ובדיוק בזמן הנכון.

אני רוצה להזכיר רק שלוש נקודות. הדבר הראשון הוא שהטייס הראשון הצליח למנוע מהטייס התוקף להרוג אותו חלילה. ובשארית כוחותיו הוא הצליח לפתוח את דלת תא הטייס, וכך הצליחו להיכנס ולעזור.

הדבר השני הוא יניב, שהצליח להיכנס ולהשתלט על הטייס התוקף. אחר כך הוא סיפר שהטייס היה מאוד חזק, ואלים, והיה קשה להשתלט עליו. הדבר השלישי הוא שישבו מאחור שני טייסים שלא היו צריכים להיות שם, ובנוסף היה שם רופא שהצליח להציל את הטייס הראשון.

וכל זה קרה בתוך שתי דקות. אם זה היה לוקח עוד חצי דקה, הכול היה יכול להיראות אחרת לגמרי.

חזקיהו לא אמר שירה

מה שמעניין הוא שהשנה אנחנו מציינים 50 שנה לנס אנטבה. בזמנו הרבי דיבר על כך באריכות, במשך תקופה של כמה חודשים. בשמחת תורה בשנת תשל”ז, בדיוק לפני 50 שנה, הרבי חזר ודיבר על הנס, ואף שאל “שלכאורה מהו הצורך להתעסק במאורע שאירע לפני כו”כ שבועות”. (מבצע אנטבה אירע בחודש תמוז)  

הרבי ציטט את הסיפור מספר מלכים על חזקיהו המלך. שבערב פסח, הגיע סנחריב עם צבא אדיר של 185 אלף חיילים כדי לכבוש את ירושלים. ירושלים הייתה מוקפת מכל עבר, והצבא האשורי נראה בלתי מנוצח. סנחריב היה בטוח שלמחרת עם כל חייל יזרוק אבן על העיר הקדושה הוא יכבוש אותה.

הקב”ה שלח את ישעיהו הנביא אל חזקיהו שאמר לו: אל תפחד. השם יעשה ניסים עצומים. תחגגו  את ליל פסח כהלכתו. ואכן, באותו לילה נמחק כמעט כל הצבא האשורי, והנותרים ברחו. היה זה נס עצום.

אחר כך אומרת הגמרא (סנהדרין צ”ד,א.) שהקדוש ברוך הוא רצה לעשות את חזקיהו למשיח, ולהביא את הגאולה השלמה. מדוע הדבר לא קרה? משום שחזקיהו לא אמר שירה; הוא לא הודה לקדוש ברוך הוא במידה הראויה על הניסים הגדולים שנעשו לו.

מכאן למדים אומר הרבי עד כמה “עלינו לומר שירה”, לדבר ולהסביר את גודל הנס. הדבר צריך לעורר אותנו להתחזק בתורה ובמצוות, ובעיקר בעניין של אהבת ישראל.

אז קרה דבר דומה, חטפו מטוס והעבירו אותו לאנטבה, והתרחש שם נס עצום. היו שם יותר ממאה יהודים, ובסופו של דבר הצליחו להציל כמעט את כולם. זה היה מבצע צבאי מדהים, שכל העולם רעש ממנו.

אני זוכר את אותו יום בתור ילד. הייתי אז בישראל, והייתי נוסע באוטובוס הציבורי לבית הספר ובחזרה. אני זוכר את השמחה שהייתה ברחובות. אנשים פשוט התחבקו בתוך האוטובוסים. הייתה שמחה עצומה, שקשה בכלל לתאר במילים. אי אפשר להסביר עד כמה גדולה הייתה השמחה באותו יום.

באותם ימים הרבי גם הדגיש שאף על פי שהייתה הצלה גדולה, וב”ה הצליחו להציל כל כך הרבה יהודים, בכל זאת איבדנו ארבע נפשות מישראל הי”ד. שלושה יהודים נהרגו במהלך ההצלה, בנוסף גם יוני נתניהו נהרג. 

והרבי אמר שצריך לזכור שכל אחד ואחד מהם הוא עולם מלא. “הנה אפילו מי שלבו לב האבן גם הוא ימס כמים שהדבר צריך לזעזע אותו”. ויש כאן מסר עבורנו. להתחזק בחיים הפרטיים בתורה ומצוות והרבי מנה במפורש  הנחת תפילין, כשרות, שמרית שבת ושאר תרי”ג מצוות. (תו”מ פ”ד ע’ 481-6)

זאת אומרת שהשמחה ממבצע אנטבה לא הייתה שמחה שלמה. היו משפחות שאיבדו את יקיריהן, ולכן זו לא הייתה שמחה שלמה לאף אחד מאיתנו, כי כמה יהודים שילמו בחייהם על מה שקרה, בתוך הנס הגדול הזה.

הרעיון הזה ששמחה גדולה יכולה להיות מושפעת מכך שבאותו זמן יהודי אחר סובל, הוא לא רק רעיון רגשי. אנחנו מוצאים משהו דומה גם בהלכה.

כולנו מכירים את ברכת “שהחיינו”. כשקורה דבר גדול שגורם לנו שמחה, אנחנו אומרים “שהחיינו”. בחגים, בשמחת תורה, ובעוד הרבה מצבים של שמחה והודיה.

צערא דינוקא

אבל יש מקרים שבהם, למרות השמחה הגדולה, אנחנו נמנעים מלומר “שהחיינו”. למשל, בברית מילה. ישנם ספרדים שנוהגים לברך “שהחיינו”, אבל אצל רוב האשכנזים לא מברכים.

ואחד הטעמים שנאמרו לכך הוא “צערא דינוקא” — הצער של התינוק.

ובלשונו של הרבי “אין מברכים שהחיינו בברית מילה, משום “צערא לינוקא”, והיינו, שאע”פ שלאמיתו של דבר הרי זו שמחה גדולה ביותר, מצד גודל העילוי של הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו, שעי”ז מתקשר עם הקב”ה ב”ברית עולם”, ולכאורה במה נחשב צערא דינוקא לגבי גודל מעלת השמחה (אפילו אצל הינוקא עצמו – אילו הי’ מבין שזהו ענין של הכנסה לברית כו’)?! – ואעפ”כ, כיון שבפועל ישנו ענין של צער, אי אפשר לברך שהחיינו, כיון שברכת שהחיינו נאמרת רק כאשר השמחה היא בשלימותה.

זאת ועוד: הצער הוא רק לינוקא, ולא לגדול, ואעפ”כ, גם הוא אינו יכול לברך, כיון שיש צער לינוקא. ומזה למדים עד כמה בנ”י קשורים זל”ז, שגם גדול שבגדולים קשור עם קטן שבקטנים, וכאשר אצל הקטן אין השמחה בשלימותה, אזי חסר גם אצל הגדול, עד שגם הוא אינו יכול לברך!” (תו”מ נ”ח ע’ 139)

וזה בדיוק מה שאנחנו יכולים להבין גם לגבי אנטבה: מצד אחד נס אדיר והצלה של יותר ממאה יהודים. מצד שני יהודים שאיבדו את חייהם ומשפחות שאיבדו את יקיריהן. ולכן השמחה הגדולה הייתה מעורבת גם בכאב גדול.

[ורואים את זה גם בעוד מקרים. היו ניצולי שואה שבכל שנה, ביום שבו הם ניצלו, הם היו עושים מסיבה גדולה, חגיגה גדולה, וחוגגים את הנס הגדול שהם ניצלו מהשואה.

אבל אצל אדמו”רי חב”ד אנחנו לא רואים הנהגה כזאת. אני לא יודע מה היה הטעם, אבל אולי יש לומר שהסיבה היא אותה נקודה: איך אפשר לשמוח שמחה שלמה על ההצלה, כאשר כל כך הרבה יהודים אחרים איבדו את חייהם. 

שוב זוהי השערה אני לא אומר את זה כעובדה. אבל אולי זה טעם שאפשר לומר, שהשמחה על ההצלה האישית אינה יכולה להיות שלמה כאשר כל כך הרבה יהודים לא זכו לכך. (ויש לזה סימוכין מכו”כ שיחות ואכ”מ)]

לא נפקד ממנו איש

מה שקרה השבוע הוא דבר לא רגיל. קרה כאן אירוע בסדר גודל תנ”כי, והפסוק שהכי מתאים למה שקרה הוא מהמלחמה במדין: “לא נפקד ממנו איש.” (מטות ל”א מ”ט)

השם ציווה את משה רבנו ללכת להילחם במדין ולנקום את נקמת ישראל במדין. משה רבנו בחר אלף חיילים מכל שבט, והם יצאו למלחמה. וכשחזרו מהמלחמה, כולם חזרו בריאים ושלמים. הם באו אל משה וביקשו ממנו ולכן הם רצו להודות לה’.רבנו בחיי מדגיש שזה היה “פלא עצום ומהנסים הגדולים שאירעו לישראל”, זה היה נס שלגמרי למעלה מדרך הטבע.

וזה בדיוק מה שקרה לנו השבוע. אף אחד לא נפגע. כולם חזרו בריאים ושלמים, היחיד שנפגע בצורה רצינית היה הטייס, וגם עליו כולנו מתפללים שבעזרת ה’ יתרפא ויחזור לאיתנו. ומברכים אותו באריכות ימים ובשנים טובות. זה נס שלמעלה מדרך הטבע לגמרי. אף אחד לא איבד את חייו כאן. ולכן השמחה היא שלמה.

עלינו לשנן לעצמנו את גודל הנס. לראות בעיניים גשמיות עד כמה הקדוש ברוך הוא משגיח על עם ישראל, בהשגחה פרטית, ולזהות את ההשגחה בכל מקום שבו אנחנו נמצאים.

בפעם הבאה שאנחנו שומעים על אנטישמיות או על דברים קשים שקורים במקומות שונים, וזה קצת מדכא אותנו או מעורר בנו דאגה ופחד, אנחנו צריכים לזכור שאם הקדוש ברוך הוא יכול לעשות נס כזה אדיר, כמו הנס שקרה השבוע עם המטוס, אז מכל השאר בוודאי שהקדוש ברוך הוא יציל אותנו.

הלילה, כשאנחנו באים לחגוג את שמחת תורה, שלוש שנים אחרי השבעה באוקטובר, זו הזדמנות פז להפוך את שמחת תורה לחג של הודאה, לחג של הכרת תודה על כל הניסים הגדולים שהקדוש ברוך הוא עושה איתנו. במידה מסוימת, זה יכול להיות תיקון לאותו שמחת תורה שבו קרו כל כך הרבה צרות. 

וכמו אבא כשהילד שלו אומר לו תודה על משהו שהוא עשה בשבילו. כשהוא רואה שהילד מעריך ומודה לו, זה נותן לו חשק לתת לו עוד ולעזור לו שוב. כך גם כביכול בקשר של הקדוש ברוך הוא עם בני ישראל. כשאנחנו מודים לה’ על הניסים שהוא עושה לנו, אנחנו מבטאים את ההכרה בטוב שהוא עושה איתנו, זה עצמו  כלי לעוד ניסים שנקבל ממנו.

ועד לנס הכי עיקרי הגאולה האמיתית והשלימה בב”א.