במשך עשרות שנים היא חיפשה אמת רוחנית, מבלי לדעת שהזהות היהודית שמשפחתה הסתירה ממנה עדיין חיה בתוכה. סיפורה מגלה אמת עוצמתית: רחוק ככל שיהודי עשוי לנדוד, את הלהבה הנסתרת של הנשמה היהודית אי אפשר לכבות לעולם.
מים רבים לא יוכלו…
האם אי פעם הרגשתם שאתם טובעים, לא במים, אלא בחיי היומיום? אתם מנסים להשתלט על המיילים, לענות להודעות, לשלם חשבונות, לעמוד בלוחות זמנים, ובדרך כלשהי למצוא זמן גם לכל שאר הדברים שצריך לעשות. אמא יכולה להרגיש שהיא טובעת בתוך ערימות הכביסה, האיסופים מבית הספר, הקניות במכולת והנסיעות עם הילדים מפעילות אחת לאחרת. אני חושב שכולנו מכירים את התחושה הזאת. האחריות הולכת ומצטברת, דבר אחר דבר, עד שאנחנו מרגישים שאנחנו בקושי מצליחים להשאיר את הראש מעל המים.
הרבי הסביר לא פעם שזה בדיוק מה ששלמה המלך התכוון אליו בשיר השירים.
שיר השירים הוא ספר שנכתב על ידי שלמה המלך, המתאר סיפור אהבה בין גבר לאישה. אבל חז”ל מלמדים אותנו שהספר באמת בא לתאר את הקשר ואת האהבה שבין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. בסוף הספר, בפרק ח’, כמעט בסופו, שלמה המלך ממשיל את האהבה לאש, ואז הוא אומר: “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה”.
מה פירוש הפסוק הזה?
הרבי מביא פעמים רבות את המוסבר בחסידות, שהמים הרבים הם משל לעולם הזה, שהוא כולו כמו ים גועש. כמו שהגלים רצים כל הזמן ועלולים להטביע את האדם, כך גם טרדות החיים, טרדות הפרנסה וכל הפיתויים שבחיים מאיימים להטביע את האדם, להשכיח ממנו את הקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא ואת המטרה שלו בחיים.
“ונהרות לא ישטפוה” פירושו שלא משנה אילו נהרות יבואו עליו, בין אם הם באים מאומות העולם ובין אם הם באים מתוך עם ישראל, בסופו של דבר, בתוך כל יהודי יש אהבה מסותרת, אהבה שהיא כמו אש שמסותרת בגחלת לקדוש ברוך הוא. לפעמים האש הזאת יכולה להיות במצב של שינה במשך עשרות שנים, אבל בסופו של דבר, היא תתעורר.
כמו שהרבי אומר בשיחה “מבואר בדרושים ש״מים רבים הם כל טרדות הפרנסה והמחשבות שבעניני העולם כו׳ ועם כל זה לא יוכלו לכבות את האהבה, שהיא בחינת האהבה המוסתרת שיש בכל נפש מישראל בטבע .. לעלות וליכלל תמיד למעלה כשלהבת העולה מאליה, כמו שכתוב לעיל מיניה רשפיה רשפי אש שלהבת י־ה .. ולזאת גם אחר התלבשותה בגוף הגשמי לעסוק בענינים גשמיים שהן הנקראים מים רבים, עם כל זה לא יוכלו לכבותה מלהיות תמיד בבחינת אהבה ותשוקה נפלאה לעלות וליכלל למעלה [והיינו, שלא זו בלבד שלא יוכלו לבטלה מכל וכל, ותשאר כפי שהיתה מוסתרת כו’, כמו האש שמוסתרת בגחלת, אלא לא יוכלו לכבותה מלהיות בגלוי באופן של “שלהבת י־ה”], (תו”מ חלק ע”ד ע’ .212 )
הניצוץ היהודי
השבוע קראתי סיפור, שממחיש את הרעיון הזה: איך האש שבתוך היהודי, סופה להתעורר.
ברברה היינס שנלדה בגרמניה ב1950 גדלה בסידני אוסטרליה. במשך כמעט שני עשורים היא הייתה בודהיסטית אדוקה, היא הגיעה לטיבט ולמדה באופן אישי עם הדלאי לאמה. לפני כן היא בכלל גדלה באווירה נוצרית בפרוורי סידני, ואת ימי ראשון העבירה בכנסייה, מבלי לדעת דבר על יהדות.
השפה המדוברת בבית הייתה גרמנית, בבית הספר הציבורי שבו למדה, הקדישו שעה שבועית לחינוך דתי נוצרי. וזה הפך למקצוע האהוב עליה. היא גמעה בשקיקה את כל הסיפורים המקראיים על אבות האומה וסיפורי התורה, מבלי שיהיה לה מושג קלוש שהיא משננת את ההיסטוריה הפרטית והאישית של משפחתה. באותם ימים, המילה “יהודי” בכלל לא הייתה חלק מעולמה. “לא ידעתי אז מה זה יהודי”, היא מודה.
הוריה, היו ניצולי שואה שנמלטו מגרמניה. אביה, נכלא במהלך המלחמה בשל היותה של אימו יהודייה, ופוטר רשמית מחיל האוויר הגרמני (הלופטוואפה) כ”חצי יהודי”. באחד הלילות הוצעדו האסירים מהתא הצר אל היער, והאב הצליח להימלט. בשנות המלחמה הצליחו הוא ובת זוגו, אימהּ של ברברה להסתתר תחת זהות נוצרית מזויפת בגרמניה .
לאחר מלחמת העולם השנייה, הוריה החליטו לברוח לקצה השני של העולם. ומתוך דאגה לילדות שנולדו להם בגרמניה הם החליטו להסתיר מילדיהן את הזהות היהודית, ולגדל אותן כנוצרים.
הרמזים הראשונים על הזהות האמיתית שלה היא גילתה, כשהגיעה לאוניברסיטת סידני. מבלי לתכנן, היא מצאה את עצמה מוקפת בחברה יהודית. באחד הימים, הביאה אותה חברתה הטובה לביקור בית. שנים מאוחר יותר סיפרה לה אותה חברה איך אביה הביט בה, פנה לבתו ואמר לה ביידיש: “יש לה ראש יהודי”.
גם המורה לגרמנית בבית הספר העירה שחלק מהמילים והביטויים שהיא משתמשת בהם פשוט אינם קיימים בשפה הגרמנית. כשחזרה הביתה וסיפרה זאת לאימה, פטרה זאת האם בקלות: “אה, מאיפה שאני באה בסקסוניה זה פשוט מבטא, ניב מקומי”. בדיעבד, התברר שאלו היו ביטויים מובהקים ביידיש, ששרדו במשפחה.
כשברברה סיימה את הקולג’ היא החליטה לנסוע לגרמניה, כדי למצוא את שורשיה ולפגוש את המשפחה המורחבת. רגע לפני שעזבה אביה סיפר לה שאימו, סבתה, הייתה יהודייה, וסיפר לה בפעם הראשונה את סיפור מאסרו ופיטוריו מהצבא הגרמני. המידע הזה, נותר באותו שלב כפרט היסטורי יבש. היינס לא קישרה אותו לעצמה, והמשיכה בחייה.
בהמשך פגשה ברברה את בעלה ג’רלד, איש עסקים ואיל נדל”ן. השניים נישאו ועברו לטקסס, שם נולדו להם שני ילדים. בהמשך, מתוך רצון להעניק לילדים חינוך אירופי, העתיקה המשפחה את מגוריה ללונדון. לאורך כל השנים האלה, המסע הרוחני של היינס לקח אותה דווקא למזרח הרחוק. היא החלה לתרגל יוגה ובסופו של דבר מצאה את מקומה בבודהיזם. ובזמן שבבית הספר בלונדון הילדים למדו נצרות, ברברה לימדה אותם בודהיזם ותרגלה איתם מדיטציה בבית.
בנה טרבור שהוא חובב היסטוריה החליט לחקור את שורשי הנצרות. באחד הימים הוא חזר הביתה והודיע לאימו שהוא מוצא יותר מדי סתירות בדת הנוצרית, ושהוא מאמין שהאמת נמצאת במקור – ביהדות. “הוא אמר לי שהוא רוצה להפוך ליהודי”, מספרת היינס, “ולי זה היה בסדר, כל עוד יש לו חיבור לאלוהים”.
כשטרבור התקשר לסבתא באוסטרליה כדי לספר לה על החלטתו. אז, כשהיא כבר בת 80, נשברה הסבתא וחשפה את האמת שלא סופרה מעולם: לא רק הסבתה של האב הייתה יהודייה, אלא גם אימה וסבתה של האם היו יהודיות לכל דבר. הבן טרבור ניתק את השיחה, הביט באימו ואמר לה את המשפט ששינה את חייה: “אמא, זה אומר שאת בעצם יהודייה”.
השינוי הגיעה כשברברה נכנסה פעם לחדרו של בנה וראתה אותו עטור בתפילין. “לא ידעתי אז מה זה, חשבתי שמדובר באיזו כת מטורפת”, היא נזכרת – אך הבהלה הראשונית הפכה במהרה למסע למידה אינטנסיבי. וכדי שלבנה יהיה נוח לאכול בבית, היא החלה ללמוד לעומק את הלכות הכשרות, ומשם הדרך ללמידת הדת היהודית כולה הייתה קצרה.
במקביל, אחותה החלה לחקור את האילן המשפחתי וגילתה שלפחות 86 מבני המשפחה המורחבת שלהן נרצחו בשואה. המידע הזה הוליד בברברה זעזוע עמוק, “הבנתי שהמורשת שלי נשללה ממני בגלל היטלר. שאלתי את עצמי – האם אני הולכת לתת לדיקטטור מטורף, לאנטישמי הזה, לקבוע את העתיד שלי, את החיים שלי ואת הירושה שלי? האם אתן לו לקחת גם את זה, נוסף על כל בני המשפחה שנרצחו?”
מאותו רגע, היינס החליטה לחבק את היהדות במלואה. היא מצאה את חב”ד וכעת היא יהודייה שומרת מצוות, כשרות, שבת. וכל ילדיה התחתנו עם יהודים, אחרי שבעלה נפטר היא עלתה לאה”ק והתיישבה בירושלים. (עיתון ישראל היום)
“למה עשה ה’ ככה”
נשאלת השאלה: “למה עשה ה’ ככה” למה דווקא בצורה כזאת? יהודייה שנולדה להורים שלא סיפרו לה שהיא יהודייה, חיה חיים שלמים בלי לדעת שהיא יהודייה, ורק עכשיו, בזכות הבן שלה, היא מגלה את יהדותה. למה הקב”ה מסדר את הדברים בצורה כזאת?
על השאלה הזאת אומר הרבי ביאור נפלא.
“וזהו הביאור על השאלה למה עשה הוי׳ ככה – להעמיד יהודי במעמד ומצב באופן שהתורה מעידה שזהו בבחינת “מים רבים” כמו נהרות שהולכים ושוטפים כו׳, כי על ידי זה מתעורר ומתלהב לבו להיות בוער באהבת ה׳, שמתגלה ומתגבר יותר בגלל ה״מים רבים” כו’ ואדרבה, על ידי התלבשותה במים רבים הנזכרים לעיל יכולה להגיע למדריגה היותר גבוה מקודם שירדה לעולם הזה כו'”
לפעמים הקב”ה מאפשר ליהודי לעבור חיים שלמים בלי להכיר את יהדותו, כשהוא מוקף ב״מים רבים״, כלומר, בעולם שעלול להרחיק אותו מהקשר שלו עם הקב”ה. אבל דווקא המצב הזה יכול לעורר בו אהבה חזקה יותר לקב”ה. שהיא יכולה להגיע למדרגה גבוהה יותר מזו שהייתה לה לפני שהנשמה ירדה לעולם הזה.
השבוע בפרשתנו נח אנו קוראים את סיפור המבול, שואל הרבי “מהי ההוראה שיכולים אנו ללמוד מכללות ענין המבול?! ובפרט שהמבול היה דבר חד-פעמי, ולא יהיה פעם נוספת, כפי שהבטיח הקב”ה… כך, שלא שייך לומר שיש צורך בהוראה כיצד להתנהג אם יהיה מבול בעולם”
אלא עונה הרבי “וזוהי כללות ההוראה שלמדים מענין המבול – שהרי בכל הזמנים ישנו ענין “מי המבול” ברוחניות, שהוא ענין ה”מים רבים” דטרדות הפרנסה וכו’, וכל אחד מישראל צריך לקיים את הציווי “בא גו’ אל התיבה”, מבלי להתפעל מה”מים רבים”, בידעו ש”לא יוכלו לכבות את האהבה” (תו”מ חלק ל”ח ע’ .198)
אז בפעם הבאה שהחיים ירגישו מציפים, ותרגישו שאתם בקושי מצליחים להשאיר את הראש מעל המים, זכרו שאתם לא חייבים לתת לגלים לסחוף אתכם. אי שם, מתחת לכל הרעש והלחץ, הלהבה הזאת עדיין בוערת. לפעמים כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להאט מעט את הקצב, לפנות לה קצת מקום, ולאפשר לה להאיר שוב.
This post is also available in: