האלקים יבקש את נרדף 

נח ניסה לשנות את העולם באמצעות תוכחה, ואילו אברהם אבינו גילה שהדרך ללבם של אנשים עוברת דרך אהבה, אם אנחנו רוצים לקרב ליהדות, אל לנו להסתפק בהוכחות ובוויכוחים, אלא ללמוד מאברהם כיצד לגעת בלב ולשתול בו את האמונה. 

באופן עקרוני אני אף פעם לא מדבר כאן על פוליטיקה, כי הרבי הורה לא להתערב בפוליטיקה. אבל לפעמים ישנם אירועים דברים שבולטים לעין שמזמנים לנו הזדמנות ללמוד מהם משהו. השבוע התרחש באוהיו אירוע שביישו את אחד המועמדים, וזה גרם לסערה תקשורתית בכל העולם, וזה הגיע עד לעיתונות בישראל. 

הגמרא מספרת על רבי יהודה הנשיא, המכונה רבי, שהיה מנהיג הדור. יום אחד הגיע לפניו “שטר”, ורבי הבחין שחסר בו תאריך. הוא תהה בקול: איך ייתכן שאין תאריך בשטר הזה? בנו, רבי שמעון, שישב לפניו, הציע שאולי התאריך נמצא בתוך הקיפולים של השטר. רבי פתח את הקיפולים ובדק, ואכן מצא שם את התאריך.

אלא שכעת רבי הסתכל על בנו במבט לא מרוצה. הוא חשב שהוא זה שכתב את השטר, רבי שמעון מיהר להסביר: ״לא אני כתבתי אותו. יהודה חייטא כתב אותו״. רבי עצר אותו ואמר: ״כלך מלשון הרע הזה״. רבי שמעון התכוון בסך הכול להבהיר שהוא לא היה אחראי לכתיבת השטר. אבל רבי לא אהב את זה שהוא אומר את השם של האדם שכתב את השטר.  

וכאן הגמרא מוסיפה סיפור מעניין עוד יותר. בפעם אחרת ישב רבי שמעון לפני אביו וקרא בספר תהילים. רבי הבחין בכתב היפה שבספר ואמר: ״כמה מיושר כתב זה!״ כלומר, כמה יפה ומסודר כתב היד בספר זה. רבי שמעון השיב: ״לא אני כתבתי אותו. יהודה חייטא כתב אותו״. גם הפעם אמר לו רבי: ״כלך מלשון הרע הזה״.

לכאורה, מה הבעיה כאן? רבי שיבח את הכתב, ורבי שמעון רק סיפר מי כתב את הספר. מה רע בכך?  הגמרא מסבירה זאת באמצעות דבריו של רב דימי, שלימד כלל חשוב מאוד: ״לעולם אל יספר אדם בטובתו של חברו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו״.(ב”ב קס”ד ב)

לפעמים אדם מתחיל לספר בשבחו של מישהו, אבל מתוך השבח מגיעים בסופו של דבר גם לגנותו. כאשר משבחים אדם אחד, עלולים לגרום לשיחה להתגלגל למקומות שלא התכוונו להגיע אליהם. עד כ”כ צריך להזהר בזה.

אבל יש כאן נקודה נוספת. כשמסתכלים על ההיסטוריה של הבחירות, בישראל וגם בארצות הברית, רואים לא פעם שכאשר מבזים אדם או מזלזלים בציבור גדול, התוצאה היא דווקא הפוכה. במקום להחליש אותם, זה גורם להם להתחזק ולהתלכד והם דווקא מנצחים. ראינו את זה לאורך השנים, שוב ושוב.

למה זה קורה? קודם כל, אנשים לא אוהבים לראות אדם מושפל, ובוודאי לא אוהבים כשמזלזלים בציבור שלם. אבל יש כאן גם נקודה רוחנית. שלמה המלך אומר בספר קהלת: ״והאלקים יבקש את נרדף״. שהקב״ה נמצא לצד הנרדף. ברגע שאתה מבזה אדם ומשפיל אותו, אתה הופך אותו לנרדף ואז: “האלקים יבקש את הנרדף”. יש לו את  הקב”ה לצדו.

דברים בוערים כלפידים 

שבוע שעבר קראנו בתורה את פרשת נח, התורה מספרת שנח בנה את התיבה, וחז״ל מסבירים שהוא עסק בכך במשך 120 שנה, כדי שאנשי דורו ישאלו אותו לפשר מעשיו והוא יזהיר אותם מפני המבול. אבל כאן מתעוררת שאלה: איך ייתכן שאדם צדיק כמו נח, במשך 120 שנה, לא הצליח לשכנע אפילו אדם אחד להצטרף אליו ולחזור בתשובה?

את התשובה לכך אפשר למצוא בדברי הגמרא (סנהדרין ק”ח ב.) “דרש רבא: … מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם, ואמר להם דברים שהם קשים ובוערים כלפידים, והיו הם מבזין אותו”. נח הצדיק היה מוכיח את אנשי דורו בדברים חריפים, בוערים כלפידים, אבל הם היו לועגים לו ומבזים אותו. מדוע, כי בתוכחות ואיומים לא משכנעים אף אחד.

השבוע אנו קוראים את פרשת לך לך, על אברהם אבינו. אברהם נולד למשפחה ולקהילה שכולם בהן היו עובדי אלילים. אבל כבר בגיל צעיר מאוד הוא הבין שמוכרח להיות כוח שמניע את כל הבריאה. הוא החל בעצמו לחפש ולחקור מי ברא את העולם, והוא הגיע למסקנה שיש בעל הבית לבירה הזאת.

את התגלית הזאת אברהם לא שמר לעצמו. הוא התחיל להשפיע על האנשים שסביבו ולנסות לשכנע אותם לשנות את דרכם. בתחילת דרכו גם אברהם ניסה ללכת בכוח. כולנו מכירים את הסיפור על תרח, אביו של אברהם אבינו, שהיה מוכר פסלים של עבודה זרה. 

פעם אחת, כשנסע מחוץ לעיר, השאיר את החנות בידי אברהם. כשחזר, גילה שאברהם שבר את כל הפסלים והשאיר רק את הגדול. כששאל אותו מדוע, אברהם הסביר שהגדול שבר את כולם. תרח אמר לו שהם אינם מסוגלים לעשות זאת, ואברהם השיב: אז מדוע אתה עובד להם? אבל במקום להשתכנע, תרח הלשין עליו לנמרוד, שהשליך את אברהם לכבשן האש. אברהם למד שבכוח לא מקרבים אף אחד. 

ויכוחים והוכחות 

הרבי מביא (בלקו”ש ח”כ ע’ 13 ואילך)  שהרמב”ם כותב שהוא ניסה “להוכיח” להם שהם טועים ויש בורא עולם שמנהל את העולם. ״כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים, ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זה דרך האמת, שאתם הולכים בה… כיון שגבר עליהם בראיותיו ביקש המלך להורגו״ (הלכות עבודה זרה, א, יב–יג).

הרמב״ם אומר כאן דבר מעניין. הסיבה שנמרוד רצה להרוג את אברהם לא הייתה רק מפני ששבר את הצלמים, אלא בעיקר מפני ש״גבר עליהם בראיותיו״. אברהם הוכיח להם מבחינה הגיונית שהם טועים ומטעים את עצמם. הם לא היו מסוגלים לקבל את העובדה שהוא מפריך את אמונתם, ולכן רצו להרוג אותו. אברהם ניצל בנס וברח לחרן.

ובדרך הזו אומר הרבי, אברהם “המשיך כשהוא עזב את אור כשדים והלך לחרן, ובלשונו של הרמב”ם “היה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר”, עד אשר השיב את העם “לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה” – באמצעות הוכחות הגיוניות השיב אברהם “אלפים ורבבות” אשר היו עובדי עבודה־זרה “לדרך האמת”.”  

אבל אצל אברהם “החידוש בכך הוא, שהכרת הבורא לא היתה אצלם רק על ידי שאברהם “גבר עליהם בראיותיו”, ולא רק באופן שהם קבלו בשכלם את הסבריו והוכחותיו של אברהם – הכרה שהיא כענין הנוסף מחוץ להם – אלא “שתל בלבם” – אברהם נטע בתוכם את ההכרה באלקות, אשר הפכה לחלק ממהותם כאצל אברהם – הם הכירו באלוקות גם מצד השכל שלהם עצמו. ואז ראוי לומר שזהו “דורו של אברהם” – דור אשר היה חדור בהכרה באלקות כאברהם.” 

אברהם לא הסתפק בכך שאנשים יקבלו את ההוכחות שלו, אלא רצה שההכרה באלוקות תהפוך לחלק מהם עצמם. ולכן הוא ״שתל בלבם״.את האמונה בבורא עולם.

קצת אהבה

איך הוא עשה זאת? ממדרשים אחרים אנחנו לומדים על הדרך שבה אברהם קירב אנשים: באמצעות הכנסת אורחים, ובמיוחד ה”אשל” בבאר שבע. הוא נתן לאנשים לאכול ולשתות, קיבל אותם בסבר פנים יפות, ובאמצעות הקשר האישי והאהבה שלו הצליח לקרב אותם לקב״ה.

וזה המסר עבורנו: אם אנחנו רוצים להשפיע על מישהו, לשכנע אותו ולקרב אותו לאמת, עם ויכוחים לא נגיע לשום מקום. צריך לגעת בלב שלו, באהבה, עם אכפתיות ונתינה.

אפשר לומר שאברהם אבינו היה הראשון שניסה לשכנע את העולם כולו “לבחור” בקב״ה. הוא רצה שכל העולם יכיר בבורא, אבל הוא הבין שכדי להגיע ללבם של בני אדם, הדרך אינה רק דרך השכל וההוכחות, אלא גם דרך הלב.

וזה נכון במיוחד כשמדובר ביהדות. המטרה שלנו אינה לנצח יהודי בוויכוח אלא לקרב אותו, לגרום לו להרגיש בבית, ולעזור לו לגלות בעצמו את הקשר העמוק שלו לקב״ה.

אל תנסה לשכנע. תנסה לקרב.