כאשר רוצים להודות לה’ על ניסים וטובות שמעניק לנו, עושים זאת באמצעות סעודה משמחת. בפרשתנו מבקש יצחק מעשיו להביא לפניו מטעמים, כי כדי לברך את האחר צריך לעשות זאת מתוך שמחה.
‘בעל מרץ ובעל סוד’
מאז בואי לארצות הברית למדתי כי ישנם שלושה חגים יהודיים: ראש השנה, פסח ו-Thanks Giving (חג ההודיה). כולם נוטים לאהוב את החג הזה, שכן אין צורך ללכת בו לבית הכנסת, לא צריך לאכול מרור או לקרוא את ההגדה או כל פעילות מחייבת אחרת.
נכון אמנם ש-Thanks Giving הוא לא חג יהודי כלל ועיקר, אבל הרעיון של החג הוא רעיון יהודי מובהק מאד.
על פי ההלכה “כאשר לאדם מתרחש נס בחייו עליו להודות לה’, ונוהגים לעשות סעודה לאוהביו ומקורביו… ולספר הנס ולהודות להשי”ת בשעת הסעודה על חסדיו” (פסקי תשובות סו”ס ריח). יהודים רבים עשו את יום השחרור מאושוויץ כיום הודאה להם ולכל יוצאי חלציהם. יש יהודים שמציינים וחוגגים את היום שבו רגליהם דרכו בפעם הראשונה על אדמת ארצות הברית כיום שמחה והודאה על הנס שנעשה להם.
היום אני רוצה לחלוק איתכם סיפור על מסיבת הודאה חסידית שמצוינת ונחגגת מאז 1977. היה זה בשנת תשל”ח בבית מדרשו של הרבי – 770. בשמחת תורה, בית הכנסת היה מלא באלפי אנשים רוקדים ושמחים, ולפתע בעיצומן של ההקפות השמחות, פני הרבי החווירו והוא ביקש לשבת. התברר למפרע שהרבי עבר באותן דקות התקפת לב חזקה. את המהומה שהתחוללה באותם רגעים בבית הכנסת – אי אפשר לתאר.
אף אחד מבין הנוכחים לא ידע מה נכון וראוי לעשות באותו רגע. בית הכנסת התרוקן ברובו בתוך זמן קצר והרבי עלה לחדרו. הרופאים נכנסו לבדוק אותו וקבעו שהוא צריך להתאשפז בבית הרפואה. הרבי התנגד לכך וטען שזה סכנה להזיז חולה לב ממקומו. לפועל, במקום שהרבי יתאשפז בבית הרפואה, הביאו את בית הרפואה לתוך חדרו של הרבי, הביאו רופאים ואחים וכן את המכשור המשוכלל והטוב ביותר עבור מקרים מסוג זה ושם בתוך החדר הקטן טיפלו ברבי.
במשך חמישה שבועות נשאר הרבי בחדר, ואז ביום ראש-חודש כסלו הרבי יצא והלך לראשונה לביתו. החסידים שרו ורקדו והשמחה הרקיעה שחקים.
כעבור חודש ימים, ביום האחרון של חנוכה – “זאת חנוכה” – הרבי קרא לחדרו את אחד החסידים המקורבים אליו ביותר, הרב יעקב יהודה העכט ע”ה ואמר לו שהוא מחפש “בעל מרץ ובעל סוד” ולכן הוא קרא לו. הרבי הוסיף שהוא מעוניין לערוך היום התוועדות מיוחדת אחרי תפילת מנחה.
הרבי שהחלים עתה מהתקף לב רצה לערוך סעודת הודאה, אבל הוא ביקש ממנו לשמור על כך בסוד כמוס עד לאותו רגע שבו תיערך ההתוועדות. מדוע? ראשית, משום שהיום האחרון של חנוכה חל באותה שנה ביום שני בשבוע, וההתוועדות הייתה אמורה להתקיים באמצע היום, הרבי לא רצה שבגללו אנשים ירוצו להתוועדות ויפסידו את יום העבודה שלהם.
סיבה נוספת, אמר הרבי, ידוע כי “לוחות שניות ניתנו בחשאי”. מובא בתלמוד שהלוחות הראשונות שניתנו “בקולות ובקהילות” נשברו בגלל עין-הרע. לפיכך כאשר משה רבינו הביא בפעם השניה את הלוחות השניות ביום הכיפורים הוא נכנס אל המחנה בחשאי בלי שאף אחד יראה אותם. וגם הרבי רצה שהדבר יישמר בסוד.
הרבי ביקש ממנו להכין יין וחלות ואת כל שאר הדברים הנחוצים להתוועדות, אבל בלי שאף אחד ידע על כך מראש, כאמור.
לאחר מכן הרבי פנה אליו ושאל אותו האם הוא אכן מסוגל לשמור סוד. הרבי המשיך וביאר לו כי ישנם שלושה סוגים של “שומרי-סוד”. הראשון הוא אדם ששמע סוד והוא מספר לאחרים שהוא יודע סוד ואחרי שלוחצים עליו מעט הוא אינו יכול לעמוד בפיתוי ומגלה את הסוד. השני לעולם לא יגלה את הסוד הכמוס עמו, אבל אפשר לראות עליו כי הוא נושא באמתחתו סוד חשוב. ואילו ה”שומר-סוד” השלישי, לא זו בלבד שאינו מגלה לעולם את הסוד, אלא אפילו לא ניכר עליו שהוא יודע משהו שאחרים לא יודעים.
הרב העכט שאל את הרבי האם הוא יכול לשתף את המזכירים של הרבי בסוד של ההתוועדות, והרבי השיב בשלילה. “האם לומר משהו לתלמידי הישיבה כאן ב-770?” המשיך הלה לשאול. והרבי השיב לו: “אם תספר להם – הסוד יגיע עד מהרה לאוסטרליה”. “האם אני יכול לפחות לגלות לבן שלי?” והרבי השיב: “תגיד לבנך שיהיה כאן במקום, אך אל תספר לו מדוע”.
הלה יצא מחדרו של הרבי, והמזכיר התעניין מה הוא שמע בפנים. אך הלה סיפר כמובן שדובר על משהו אחר.
הוא ניגש לקנות את כל הנדרש להתוועדות ושמר את הכל בתא המטען של רכבו הפרטי. רק לקראת תפילת מנחה התפרסם לציבור שתתקיים היום התוועדות סעודת הודאה של הרבי, וזו אכן היתה הפתעה מוחלטת.
ברכה תמורת ארוחה?!
הרעיון שעומד מאחורי הענין של “סעודת הודאה” הוא, שכאשר רוצים להודות ולברך את הקב”ה יש לעשות זאת דווקא מתוך סעודה, כפי שהגמרא אומרת במסכת תענית (כה, ב) “אין אומרים הלל אלא על נפש שבעה וכרס מלאה”.
אותו רעיון מופיע גם בפרשת השבוע שלנו – פרשת תולדות. כאשר יצחק רצה לברך את עשיו הוא קרא לו וביקש ממנו “עשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואוכלה בעבור תברכך נפשי” (בראשית כז, ד).
לכאורה, אם יצחק מעוניין לברך את עשיו, היה עליו לקרוא לו לחדרו ולברך אותו, מדוע נכנס כאן כל הענין של האוכל?! ולאחר מכן אנחנו רואים שיעקב הלך והביא את האוכל והוא קיבל את הברכות. מה הקשר בין ברכות לאוכל? הלא ברכות הן דבר רוחני ואילו אוכל הוא דבר גשמי ביותר!
רבינו בחיי משיב על כך: “אין כוונת יצחק בבקשת מטעמים בתענוג הגוף וחוש הטעם אלא כדי שתהיה נפשו שמחה ומתענגת, כי בהתחזק כוחות הגוף יתעוררו כוחות הנפש ומתוך שמחת הנפש תחול עליו רוח הקודש”.
במילים פשוטות: כדי להעניק ברכה ליהודי שני – המברך צריך להיות במצב רוח של שמחה, והשמחה באה דווקא אחרי שאוכלים, שהרי קשה להיות בשמחה בשעה שרעבים.
זאת אם-כן הסיבה מדוע כשיעקב הביא אוכל לאביו, הוא לא הסתפק באוכל בלבד אלא צירף גם יין, “ויבא לו יין וישת” (כז, כה). הלא יצחק לא ביקש יין?! אולם מכיון ש”אין שמחה אלא בבשר ויין”, יעקב ידע שכדי לקבל ברכה טובה עליו להביא גם יין כדי להגביר את השמחה.
כאשר רוצים לומר תודה לה’ עושים זאת מתוך סעודה ואוכל. כפי שאנחנו יודעים, כאשר יש שמחה עורכים קידוש בבית הכנסת, וזה מהווה בעצם סעודת הודאה על כל הטוב והשפע שהקב”ה מעניק לנו. זוהי ההזדמנות הטובה והיעילה ביותר להעניק ברכה לאדם שיושב לצידך ולברך אותו בכל המצטרך לו בגשמיות וברוחניות.
This post is also available in: