בתוך הנעליים של האחר 

איך לנהל חילוקי דעות, לחיות יחד ולחזק קשרים אמיתיים.

אמריקה המומה

אמריקה המומה מהרצח של ידיד ישראל וידיד העם היהודי צ’ארלי קירק. הוא עמד בכל מקום והגן על ישראל ועל יהודים בכלל. הוא היה אומר שאין עוד אדם צעיר לא יהודי עם רקורד כל כך ארוך של תמיכה ביהודים.

השאלה היא איך אנחנו יכולים ללמוד להתווכח אחד עם השני כך שזה לא ייגמר בצורה כזו, איך לומדים לחיות גם עם אנשים שלא מסכימים איתנו, ואולי אפילו להגיע להסכמות.

לאחרונה התפרסם במגזין תורת חיים (1095) ראיון עם שני אנשים שסיפרו על היחידות שלהם עם הרבי. אחד מהם היה הרב יונתן אדלר. בשנות ה-60 המאוחרות הוא היה סטודנט באוניברסיטת מרילנד, שם הוא התחיל להתקרב ליהדות דרך הרב יצחק שפרינגר ע”ה.

הוא מספר שפגש שם את אשתו לעתיד והתחתן אבל היה להם קשה מאוד עם עניין הכשרות. הם חזרו בתשובה, התחילו לשמור כשרות, אך חמותו, שהייתה אישה מאוד מארחת, לא הסכימה לקבל את זה שהם לא יכולים לאכול בכל הארוחות המשותפות. הם ניסו לשפר את המצב, היא קנתה בשר כשר ועוד דברים, אבל זה עדיין לא הספיק. וזה הפך לנושא מאוד כאוב בין הזוג לבין החמה.

יום אחד הוא פגש את הרב שפרינגר ושאל אותו מה לעשות. הוא הציע לו לבוא לרבי ליחידות ולשאול את השאלה הזאת. הזוג הגיע יחד, נכנסו לרבי ושאלו מה לעשות.

הרבי אמר להם כך: “אתם צריכים להפסיק לאכול בכלל בבית של ההורים שלה – אפילו לא תפוח, אפילו לא בננה – תבואו לבקר אותה יותר ממה שהייתם באים עד עכשיו. תראו לה שאין לכם שום דבר נגדה, ואדרבא, אתם רוצים את קרבתה, אבל לאכול אתם לא יכולים”. הרבי הוסיף והזהיר: בשבועות הראשונים המצב יחמיר, אבל אחר כך זה יתחיל להשתנות.

והם עשו כך: הודיעו לה שהם לא אוכלים כלום בביתה. בהתחלה, זה היה קשה מאוד, היחסים ביניהם החריפו, המצב החמיר מאוד. אבל כמו שהרבי חזה מראש, אחרי שלושה שבועות חמותה אמרה: “תבואו, רק תבואו – אל תאכלו שום דבר, אבל תבואו”. כך התחיל קשר חדש לגמרי, והם נהיו מאוד קרובים. הקירבה הייתה כל כך חזקה שכל פעם שהייתה צריכה משהו בבית, היא הייתה מתקשרת לחתנה והוא היה מגיע לסדר את זה.

סיפורה של שושנה מיר

הגברת שושנה מיר מספרת שבשנות ה-70 הראשונות היא באה בקשרי שידוכין עם בחור בעל תשובה. היא גדלה בבית חרדי ולמדה בבית יעקב, לא יצא לה להיות הרבה בסביבה לא חרדית. וכעת היא עמדה להינשא לבחור שהוריו לא דתיים והיא לא ידעה איך להתמודד עם זה , היא באה לרבי לשאול מה היא אמורה לומר בפגישה ואיך לייצג את הצד שלה. היא דאגה מהשפעה שלהם על המשפחה בעתיד.

הרבי התחיל לדבר על בעיית הכשרות, אבל היא הפסיקה אותו באמצע ואמרה: “אני לא כל כך מודאגת בנושא הזה, אני רוצה לדעת מה אני אמורה להגיד להם איך אני מגינה על אורח החיים שלי,  איזה השפעה יהיה לכך שהיא לא אורתודוקסית על חיי המשפחה שלנו”. הרבי הסתכל עליה במבט כמו אדם שמסתכל על ילדה צעירה שעדיין אין לה ניסיון חיים, ואמר: “אולי כשתהיי אמא, ואולי עוד לפני זה, תביני איזו הרגשה זאת לאמא שלא יכולה להאכיל את הבן שלה”.

מה שקרה, היא אומרת, הרבי הפך את כל התמונה: כאילו אמר לה, למה את מתייחסת לחמותך כאילו שהיא מישהו שאת צריכה להילחם בו. תביני אותה, תנסי להסתכל על הדברים מנקודת מבטה – היא אוהבת את הגבר שאת הולכת להתחתן איתו, זה הבן שלה. היא רוצה בטובתכם, היא אוהבת אתכם.

המשפט הזה שינה את כל המבט שלה על היחסים עם חמותה. מאז שהם באו לגור באותה עיר, היא תמיד השתדלה לראות את הדברים מנקודת מבטה של חמותה, וזה גרם לכך שהם היו חברות טובות. היא תמיד הסבירה לה למה הם עושים את הדברים כמו שהם עושים. בנוסף לכך בכל יום ראשון הם היו יוצאים למסעדה כשרה, ואפילו כשהיה להם משהו מאוד חשוב, הם השתדלו מאוד לא לפספס את הארוחה המשותפת במסעדה כשרה. זה גרם לכך שהם הפכו לחברות טובות לכל החיים.

איך זכינו לנביאים

את הרעיון הזה אנו גם מוצאים בסיפור של מתן תורה, כשהקדוש ברוך הוא נתן את התורה לעם ישראל בהר סיני. 

בחומש דברים, (ואתחנן פרק  ה.) כשמשה רבנו מספר שוב את סיפור מתן תורה, הוא מוסיף כמה שורות: “את הדברים האלה דבר ה’ אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל…ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם”.

מה הם ביקשו ממשה? הם אמרו שהם מפחדים לשמוע את דבר השם: “ואתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול השם אלוקינו עוד ומתנו”.

ואז הם מציעים למשה: “קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר השם אלוקינו ואת תדבר אלינו”. משה לא אהב את הרעיון הזה: וכפי שרש”י מפרש על הפסוק “התשתם את כוחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי, כי ראיתי שאינכם חרדים לתקרב אליו מאהבה, וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני”.(פסוק כד.)

משה התאכזב מעם ישראל. הוא ציפה שהם ירצו ללמוד מהקדוש ברוך הוא ישירות. אבל הקב״ה הסתכל על המצב אחרת: “ויאמר ה’ אלי… הטיבו כל אשר דיברו” – הקב״ה הסכים לבקשתם. 

משה הסתכל על זה מנקודת מבטו הוא, ושאל: ממה אתם מפחדים? למה שלא תקשיבו לקדוש ברוך הוא? יש לכם הזדמנות לשמוע מבורא עולם, ואתם רוצים מישהו אחר, מישהו באמצע. אבל הקדוש ברוך הסתכל על כך אחרת – הוא הסתכל מהמבט של עם ישראל, קשה להם, זה יותר מדי עבורם, הם לא ברמה הזאת. נכון, פעם אחת זה עבד, אבל זה לא משהו שאפשר לחיות איתו כל יום.

הקב״ה אומר למשה: “לך אמור להם שובו לכם לאהליכם”, תחזרו הביתה למשפחה. והוא פונה למשה ואומר לו: “ואתה פה עמוד עמדי” –  לך זה מתאים, אבל זה לא עסק בשביל אף אחד אחר. 

עד כמה שזו הייתה בקשה חיובית, אנו רואים בהמשך בפרשת שופטים (פרק יח,) נאמר: “נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך השם אלוקיך”.

וזה בא בהתאם לבקשתם: “ככל אשר שאלת מעם ה’ אלוקיך בחורב …לא אוסף לשמוע את קול השם אלוקי ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד ולא אמות”. אומר הספרי (דברים פיסקה קע”ו ט”ז) “בזו זכו שיעמדו להם נביאים” בזכות זה שהם אמרו שהם לא מסוגלים לשמוע את קולו של הקב”ה, הוא העמיד להם נביאים.

אנחנו מוצאים דבר קצת דומה בפרשת השבוע, פרשת כי תבוא, שמתחילה במצוות ביכורים. החקלאי היה צריך להביא מראשית כל פרי האדמה לבית המקדש, שם היה עליו להגיד מונולוג שמספר על הסבל עם ישראל אצל לבן הארמי ובגלות מצרים, ואז לספר על יציאת מצרים ולהודות לה’ על כך שהביא אותנו לארץ זבת חלב ודבש.

את “מקרא הביכורים” היו חייבים לומר בלשון הקודש בדיוק כפי שנאמר בתורה. הספרי מספר(פיסקה ש”א ה’), “בראשונה כל מי שהוא יודע לקרות קורא, ושאינו יודע לקרות מקרים אותו” זה גרם לכך שאלו שלא ידעו לקרוא “נמנעו מלהביא” מפני הבושה. “התקינו שיהיו מקרים את היודע ואת מי שאינו יודע” – התקינו שכל אחד היה צריך לומר אחרי הכהן מילה במילה. גם מי שידע את התפילה בעל פה היה צריך לחזור אחריו, כדי לא להביך את אלה שלא יודעים לקרוא. כאן רואים שוב את הרעיון של להבין את השני, להיכנס לנעליו, ולדאוג שאף אחד לא יתבייש.

רואים דבר דומה בכל חתונה. בחופה, צריך לברך את ברכת האירוסין – זוהי ברכה ארוכה וקצת מסובכת שאמורה להיאמר רק פעם אחת בחיים. והחתן הוא זה שחייב בה, אבל היות שהרבה חתנים לא יודעים לקרוא אותה, התקינו שהרב יהיה זה שיאמר את הברכה.

מניסיון, כשזוג צעיר בא לדבר על חתונה, אני אומר לחתן : “אל דאגה – זה לא בר מצווה, לא תצטרך לומר כלום הכל הרב עושה”. אני רואה מיד איך שהלחץ יורד, החתן נרגע והוא מוכן לשתף פעולה. כשמנסים להבין את נקודת מבטו של האדם השני – הכל משתנה. 

אנו עומדים לפני ראש השנה, כולנו מתפללים לשנה טובה. כשאנו ננסה להבין את נקודת מבטו של השני. גם הקב”ה יביט עלינו מנקודת המבט שלנו ויתן לנו ולכל עם ישראל שנה טובה ומתוקה.