השבוע כולנו עדים להסכם היסטורי, שמטרתו בעזרת ה’ להשיב הביתה את כל החטופים. זהו רגע שממלא את הלב תקווה, אבל גם מעורר בלב רבים לא מעט חשש. בהסכם הזה יש חורים לא פשוטים – שאלות כבדות על מה שיקרה ביום שאחרי: מה יהיה המצב בעזה? האם חמאס אכן יניח את נשקו? ומה יהיו ההשלכות על עם ישראל, מבפנים ומבחוץ?
רבים אינם מרוצים מההסכם. יש האומרים שראש הממשלה, חתם עליו רק מפני שנשיא ארצות הברית לחץ עליו. ויש הטוענים שאולי נתניהו ביקש מהנשיא לשכנע אותו לחתום, כדי שיוכל לומר שהחתימה לא הייתה מבחירה חופשית, אלא מתוך אילוץ מדיני. על אף שאינו עומד בקנה אחד עם ההבטחות שנתן לעם ישראל.
חשבתי – איפה אפשר למצוא בתורה דוגמה לזה? אולי יש משהו דומה –בסיפור של חטא העגל !
בשבת חול המועד סוכות אנו קוראים את המשכו וסופו של הסיפור. בסיפור עצמו של חטא העגל אנו קוראים שמשה רבנו נמצא בהר סיני, ואז ביום הארבעים, כשכבר עומד לרדת חזרה, השם נותן לו בידיו את לוחות הברית, ואז אומר לו את החדשות שמתרחשות למטה:
(ז) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ…עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה… וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל… וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם, וַאֲכַלֵּם, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל.
(כי תשא, פרק ל”ב)
דברי הקב”ה אל משה בעקבות חטא העגל – “הניחה לי” – מעוררים את השאלה: וכי משה היה תופש בהקב”ה שהוא אומר “הניחה לי”? (לשון מדרש שמות רבה, פרשת כי תשא, פרשה מ”ב).
אומרת הגמרא “אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו; מלמד, שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו,ואמר לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם.”(ברכות לב ע”א). דהיינו הקב”ה כביכול ביקש ממשה שימנע ממנו להעניש את ישראל.
המדרש מסביר איך משה מנע את זה הרי לא מדובר פה על תפיסה גשמית, אלא מתוך דבריו של הקב”ה הבין משה כי הקב”ה רוצה שהוא ילמד זכות על עם ישראל. “מיד התחיל משה ללמד סנגוריא על ישראל ואמר: ‘למה ה’ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים.’” (שמו”ר מ”ב)
נשאלת השאלה: מה ראה משה רבנו להזכיר כאן את יציאת מצרים? ועל כך משיב המדרש: “אמר משה: ריבון העולם, הנחת את כל העולם ולא שעבדת את בניך אלא במצרים שהיו עובדים לטלאים, ולמדו מהם בניך ואף הם עשו את העגל. לפיכך אמר: ‘אשר הוצאת מארץ מצרים’ – דע מהיכן הוצאת אותם.” (שוחר טוב כב). דהיינו הכל קרה בגלל שהורדת אותם דווקא למצרים ומשם הם למדו את ההנהגה הזאת, ואי אפשר להאשים אותם.
כלל גדול הורה הקב”ה למשה רבנו כיצד על מנהיג ישראל לנהוג: כשיש חרון אף אפילו משמים על עם ישראל – אל לו למנהיג לעמוד לצד המחייבים והמקטרגים את ישראל, אפילו יהיה זה הקב”ה בכבודו ובעצמו; אלא חייב הוא לעמוד לצד ישראל וללמד עליהם זכות, כי זהו רצונו של הקדוש ברוך הוא.
לעומתם מציין שם המדרש את הנביא הושע, שלא נהג כך. כמו שמובא בהמשך המדרש שם:
“לא כדרך שעשה הושע בן בארי. בשעה שאמר לו הקב”ה: הושע, בני חטאו – מה אעשה להם?
אמר לפניו: ריבונו של עולם, העולם כולו שלך הוא, יִמָּחוּ על שחטאו, על קדושת שמך, ואתה יכול לברוא אומה אחרת.
אמר הקב”ה: בשר ודם אכזרי הוא, הריני מנסהו. מיד: ‘ויאמר ה’ אל הושע, לך קח לך אשת זנונים.’ [לאחר שנולדו לו ממנה שלושה בנים…] מיד אמר לו הקב”ה: גרש אותה!
התחיל בוכה ומתחנן לפני הקב”ה ואומר: ‘ריבונו של עולם, לאחר שנבניתי ממנה אני מגרשה?’ אמר לו הקב”ה: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר!
מה אם אתה חסת על אשת זנונים וילדי זנונים, ואין אתה יודע אם בניך הם ואם לאחרים הם – בני אברהם, יצחק ויעקב, אהובי, בחירי, ידידי, בני וממלכת כהנים – איך לא אחוס ואחמול עליהם?’ מיד הרגיש הושע בעצמו שחטא, ועמד וביקש רחמים על עצמו ועל ישראל.”
(לפי האבן עזרא ועוד מפרשים כל זה אירע במחזה הנבואה.)
“קדוש, קדוש, קדוש…”
דוגמה טובה לאיך שמנהיג צריך להתנהג אפשר למצוא בסיפור הבא על הרב גרוסמן ממגדל העמק.
כאשר הגיע לראשונה למגדל העמק, גילה הרב יצחק דוד גרוסמן שרבות מהחנויות בעיר נשארות פתוחות בשבת.
כאב לו לראות יהודים נכנסים לבתי קפה, לפאבים ולמסעדות בזמן שכבר נכנסה השבת. הוא החליט לעשות כל שביכולתו כדי לשנות את המצב.
במרכז קניות לא רחוק מבית הכנסת שלו הייתה מסעדה פופולרית בשם “קימה.” יום שישי אחד, בערב שבת, בדרכו לבית הכנסת, עמד הרב הצעיר בפתח המסעדה, ממנה הייתה לו תצפית טובה על כל הנעשה בפנים.
החדר היה מלא באנשים שישבו ונהנו.
כשעמד וצפה במתרחש, נזכר הרב גרוסמן בסיפור מילדותו – סיפור על רבו, הרב אריה לוין ע”ה.
היה לרב אריה מנהג לעבור דרך שוק מחנה יהודה בירושלים בערב שבת. עצם נוכחותו שם שימשה תזכורת לבעלי החנויות שעליהם לסגור לפני כניסת השבת.
ערב שבת אחד, עבר הרב אריה ליד חנות מלאה בקונים. הוא היה יכול לגשת לבעל החנות, להוכיח אותו ולתת לו שיעור מוסר. הוא היה יכול לעמוד בחוץ ולמחות בקול. אבל במקום זאת, הוא נכנס לחנות, ישב בפנים בשקט וצפה בקונים ובתנועה – ביופייה של פרנסה טובה.
הוא לא זז במשך עשרים דקות, ונוכחותו בלבד החלה להטריד את בעל החנות. בסוף ניגש אליו בעל החנות ואמר: “כבוד הרב, אפשר לעזור לך במשהו?” ענה לו הרב אריה: “לא, רק רציתי לומר לך דבר אחד. ישבתי כאן וראיתי את כמות הקונים שיש לך בערב שבת הזה. אומר לך את האמת – אינני יודע אם הייתי מצליח לעמוד בניסיון הזה. אני מבין אותך לגמרי, משום שהניסיון שלך באמת קשה מאוד.” לאחר שאמר את דבריו, קם הרב אריה, נישק את האיש על מצחו ויצא מהחנות!
במוצאי שבת הגיע בעל החנות לבית הרב ואמר: “כבוד הרב, רציתי להודיע לך שסגרתי את החנות בשבת הזו, ולעולם לא אפתח אותה שוב בשבת כל ימי חיי.” שאל אותו הרב: “איך הצלחת? איך עמדת בניסיון כל כך גדול?”
והאיש ענה: “הצלחתי לסגור את החנות כי היית האדם הראשון שהבין אותי. לא צעקת עליי, לא איימת עליי, לא נזפת בי. הבנת אותי. ריחמת עליי. הראית לי שאתה באמת מבין את מצבי. וכיוון שהרגשתי שמבינים אותי ואת הניסיון שאני עובר – הצלחתי סוף־סוף לסגור את החנות.”
הסיפור הזה הזכיר להרב גרוסמן שהדרך הנכונה היא לא בדרשות מוסר. הוא החליט לנהוג אחרת. הוא נכנס למסעדה, פסע אל מרכז החדר, הרים את קולו כאילו היה חזן בבית כנסת ספרדי, וקרא:
“ואנחנו נברך י־ה מעתה ועד עולם הללויה!”
אלו היו המילים האחרונות של אשרי – הפתיחה לתפילת מנחה – והרב גרוסמן קרא אותן במבטא ובנעימה ספרדית. מבלי לחכות לתגובה, מיד החל לומר את הקדיש שאחרי אשרי:
“יתגדל ויתקדש שמיה רבא…”
כל האנשים במסעדה צעקו יחד: “אמן!”
הוא המשיך באמירת הקדיש. איש לא דיבר. כולם כמעט לא נשמו, מופתעים מהאירוע הבלתי צפוי.
“ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה…”
“אמן!”
הוא המשיך, ומעט אחר כך הרים את קולו עוד יותר:
“בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן!”
וכל המסעדה קראה יחד את התגובה המסורתית:
“יהא שמיה רבא מברך…”
כשסיים את הקדיש, התפלל הרב גרוסמן את תפילת שמונה עשרה, בעוד כל הנוכחים מביטים בו בהשתאות.
כאשר הגיע לחזרת הש”ץ, וכשהגיע הזמן לקדושה, קמו כל הנמצאים במסעדה על רגליהם ואמרו עמו מילה במילה:
“קדוש, קדוש, קדוש…”
במקום האוכל, הצחוק וההימורים שהיו מתרחשים במסעדה מדי ערב שבת – פתאום הייתה שם תפילה בציבור, מניין של ממש, וכל המסעדה השתתפה בו. כשסיים את הקדיש האחרון של מנחה, הביט הרב גרוסמן ארוכות באנשים. תוך זמן קצר, המסעדה התרוקנה לגמרי, ומאותו שבוע – מסעדת “קימה” נסגרה בשבת.
(מתוך הספר על הרב גרוסמן באנגלית, עמוד 62)
“א גוט שבת!”
סיפור נוסף, אבל קצת שונה, התרחש לפני קרוב לתשעים שנה, בעיר ורשה שבפולין.
הרב הענדל ממונטריאול ע”ה נולד בפולין. בשנת תרצ”ב הוא בא לוורשה והתקבל בישיבת תומכי תמימים. באחת השבתות הראשונות לבואו לוורשה, היה הרב הענדל עד למחזה מיוחד שנחרת בראשו לשנים רבות.
בשבת בבוקר, לאחר התפילה, הופתע לראות ברחוב “נהר אדם” שחור, מורכב ממאות אברכים הצועדים לכיוון אחד. עצר הרב הענדל את אחד האברכים ושאלו: “לאן הולכים כולם?” נענה האברך ואמר: “דער ראדז’ינער רב יצא אחר התפילה מבית הכנסת, ואמר שעליו ללכת למקום כלשהו בוורשה, וכל מי שרוצה בכך יכול לבוא איתו…”
הסתקרן הרב הענדל לפשר סיבת התהלוכה המוזרה, והחליט להצטרף אף הוא למאות הצועדים. לאחר צעידה ארוכה הגיעו אל מרכז העיר ורשה. שם, ברחוב הראשי, היו מאות חנויות של יהודים שמכרו סחורה משובחת ויוקרתית. כולם ידעו, כי אם ברצונם לקבל סחורה אמיתית ולא מזויפת, עליהם להגיע לחנויות היהודים שברחוב ההוא.
באותן שנים כולם הקפידו על שמירת השבת במרחב הציבורי. כל החנויות היו סגורות, ומבין שורת החנויות הסגורות על מנעול ובריח, בלטה חנות אחת ויחידה שהייתה פתוחה. הייתה זו מספרה בבעלות יהודי שהחליט לפתוח את העסק בשבת.
המספרה הייתה ריקה, מלבד יהודי אחד שישב להסתפר. הספר הספיק לגזוז רק חצי משערות ראשו, כאשר האדמו”ר מראדזין הופיע בפתח המספרה… הוא הביט בעיניים מלאות כאב על אותם שני היהודים, ואז ניגש אל הספר, הביט בו עמוקות ואיחל לו: “א גוט שבת!” אחר כך פנה לעבר היהודי שישב על הכיסא כשחצי ראשו גזוז, ואיחל גם לו בקולו העמוק: “א גוט שבת!”
מאות החסידים, שראו את מעשי רבם, הבינו שאף הם צריכים לעשות כמעשהו. וכך נכנסו החסידים, אחד אחד, לחנות – ואיחלו “א גוט שבת.”
לאחר שחלפו הדקות, וזרם החסידים הנכנסים לאחל “גוט שבת” לא פסק, הבינו השניים את הרמז. הלקוח עם חצי הראש הגזוז עזב את המספרה, והספר הניח את כליו על הדלפק, סגר את המספרה – ושוב לא פתח אותה בשבתות וחגים.
(א חסידישער רב, עמוד 14)
את ההנהגה הזו הרבי לימד אותנו בכל זמן ובכל עת שהתפקיד של כל יהודי זה ללמד זכות על כל יהודי יהיה מי שיהיה ורק כך אפשר לקרב את ביאת המשיח בקרוב ממש
This post is also available in: English