לפעמים לוקח שנים — 30, 131 או אלפי שנים — אבל האמת מתגלה, השנאה דועכת, והשליחות שלנו להחזיר כל יהודי הביתה נותרת נצחית.
האומה הצרפתית הודיעה לפני עשרה ימים על קידומו של אלפרד דרייפוס לדרגת בריגדיר־גנרל, המחווה הזאת נועדה לתקן את העוול הנורא שנגרם לו בפרשה האנטישמית הידועה לשמצה משנת 1894. דרייפוס, קצין יהודי בצבא צרפת, הורשע אז לשווא בבגידה ועונשו עורר סערה וזעם שנמשכו דורות.
דרייפוס נולד במילוּז שבאלזס למשפחה יהודית אמידה. סבו שימש כשוחט בקהילה המקומית ואביו הצליח כסוחר. הוא גדל במשפחה שכל בניה התחתנו עם יהודים ושמרו על יסודות יהודיים ברורים. בהמשך התגייס דרייפוס לצבא, וב־1892 קיבל דרגת סרן והוצב במטה הכללי — שם היה באותה עת היהודי היחיד.
בשנת 1894 הגיע לידי המודיעין הצרפתי מסמך סודי, שנשלח בידי קצין צרפתי לנציג בשגרירות הגרמנית בפריז. החשד הוטל מיד על דרייפוס והוא הועמד לדין צבאי. בדצמבר של אותה שנה הורשע בבגידה במולדת, ובחודש שלאחר מכן נגזר דינו: שלילת דרגתו ומאסר עולם ב”אי השדים” שבגיאנה הצרפתית.
ב־5 בינואר 1895 נערך לדרייפוס טקס השפלה בכיכר מרכזית בפריז, בנוכחות אלפי אנשים. זה היה טקס צבאי קפדני ומרשים: התופים רעמו, התזמורת השמיעה מנגינות, ואז הוקרא גזר הדין — דרייפוס הורשע בבגידה במולדת, ודינו: שלילת כל דרגותיו והגליה לאי השדים לכל ימי חייו. לאחר הקריאה ניגש אליו חייל, קרע ממנו את הדרגות, לקח את חרבו — הסמל שכל קצין צרפתי נשא — ושבר אותה לעיני הקהל המתלהם, שצעק: “מוות לבוגדים! הבוז ליהודים!”
דרייפוס עצמו המשיך להצהיר על חפותו, אך איש לא רצה לשמוע אותו. הוא הוגלה לדרום־אמריקה, שם שהה חודשים רבים בתנאים קשים, כשהסוהרים מתנכלים לו וממררים את חייו מתוך תקווה שיתאבד — וכך תסתיים הפרשה מבחינתם.
במקביל נפתחה מערכה ציבורית לזיכויו, שבראשה עמד העיתונאי ברנאר לזר. במהלכה גילה ראש המודיעין החדש, סא”ל ז’ורז’ פִּיקָר (Picquart), כי המרגל האמיתי היה קצין אחר, רס”ן פרדיננד ולסין-אסטרהזי (Walsin-Esterhazy), אסטרהזי הועמד למשפט, אך זוכה.
בינואר 1898 פרסם הסופר אמיל זולה מכתב פומבי תחת הכותרת “אני מאשים”, שבו הוקיע את המעלילים על דרייפוס. הפרשה המשיכה לעורר הדים בעולם והפולמוס החריף בצרפת שנחלקה לשני מחנות: בעד דרייפוס ונגדו. הפולמוס שיסע גם את הצבא הצרפתי, וערער את אמון הציבור בו.
לאור תגליות חשובות בספטמבר 1899 הוחלט להביא את דרייפוס למשפט חוזר. קציני הצבא חזרו על טענותיהם ובית המשפט מצא את דרייפוס אשם, אך גזר עליו 10 שנות מאסר בלבד. הפולמוס נמשך, וב-1906 קבע בית דין לערעורים שהראיות נגד דרייפוס היו משוללות יסוד. הוא הושב לצבא בדרגת מייג’ור, שירת במלחמת העולם הראשונה ונפטר ב-1935 בגיל 76.
אבל רק 131 שנה לאחר שהורשע לשווא בבגידה אלפרד דרייפוס הועלה בדרגה. לקח מאה שלושים ואחד עד שמחקו את העלילה.
“ישן היה — ואתה עוררתו!”
בפרשת השבוע, ויצא, אנו ממשיכים לקרוא על סיפור חייו של יעקב אבינו. יעקב הגיע לחרן מפני שברח מעֵשו, לאחר שעשׂו אמר: “יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי.” (תולדות כ”ז, מ”א). נשאלת השאלה: מדוע באמת עשׂו לא הרג את יעקב? הרי היה בכוחו לעשות זאת.
התשובה הפשוטה, כפי שמסבירים רבים מהפרשנים, היא שעשׂו כיבד מאוד את אביו. חז״ל מרבים בשבחו של עשׂו עד כמה הרחיק לכת כדי לכבד את אביו. וכמו שמובא במדרש (בר”ר פרשה סה, טז.) עה”פ “וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת” – שבהם היה משמש את אביו. אמר ר’ שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים; ובשעה שהייתי יוצא לדרך, הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשו, בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו, אלא בבגדי מלכות”. עשו ידע שהוא אינו יכול לגרום צער ליצחק, ולכן המתין — כפי שאמר: “יקרבו ימי אבל אבי”.
לפועל אנו רואים שגם לאחר מכן הוא לא עשה זאת. למעשה, עוד קודם לכן הוא כבר ויתר על הרעיון להרוג את יעקב. בפרשת וַיִּשְׁלַח נקרא על המפגש ביניהם, ושם אנו רואים עד כמה עשׂו התרגש: הוא רץ אליו, חיבק אותו, נשק לו ובכה על צווארו.
ישנם כאלו שמסבירים שכעשׂו ראה שאביו לא התחרט על הברכות שנתן ליעקב, גם כאשר הוא גילה שיעקב לקח אותם במרמה ואדרבא הוא מיד הוסיף “גם ברוך יהיה” — ובהמשך, כשיעקב עמד לעזוב לחרן יצחק קרא לו “ויצווהו…לא תקח אשה מבנות כנען, קום לך פדנה ארם …וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך” ושוב ברך אותו ועוד הוסיף לו את ברכת אברהם,”ויתן לך את ברכת אברהם …לרשתך את ארץ מגורך”(תולדות כ”ח, ד’). עשׂו הבין שהוא פספס משהו. שגם מבחינת יצחק הוא כבר לא מספר אחד. אז הוא קלט שזה שהוא התחתן עם שתי נשים חיתיות זה היה ל”מורת רוח ליצחק ולרבקה” ולכן ”וילך אל ישמעאל“ לקחת אישה שתמצא חן בעיני אביו. הוא כבר לא היה כל כך עסוק בלשנוא את יעקב אלא יותר בלקבל חזרה את אהבת אביו.
הדבר הזה מלמד אותנו שאצל עשׂו השנאה לא הייתה כל התמונה. גם כשהייתה בו שנאה, היו רגעים שבהם האמת עלתה, והוא ראה דברים בצורה ברורה יותר. כך זה קורה גם בהיסטוריה: לפעמים השנאה מתעוררת, אבל אחר כך נחלשת כשהאמת יוצאת לעין.
וכך אנחנו רואים גם בפרשת אלפרד דרייפוס. דרייפוס לא האשים את צרפת באנטישמיות. הוא פשוט אמר: “אני חף מפשע”. וגם אחרי שזוכה, הוא לא ביקש נקמה — אלא המשיך לשרת את צרפת במלחמת העולם הראשונה. בסוף, גם שם, האמת יצאה לאור והשנאה נרגעה.
לכן כשאנחנו רואים פה ושם במהלך הדורות את ה“שנאת עשׂו ליעקב” — אין צורך להתייאש. לפעמים זה לוקח 30 שנה, לפעמים 131, אבל האמת בסוף מתבררת.
בסופו של דבר כמעט ובלתי אפשרי לשלוט על היחס של אומות העולם כלפינו. מה שיותר רלוונטי עבורנו זה מה שנקרא היום בתורה בתפילת מנחה, בתחילת פרשת וַיִּשְׁלַח אנו קוראים כיצד יעקב חוזר לארץ ישראל ושולח מלאכים לעשו. אומר המדרש (בראשית רבה עה,א): רב הונא פתח ואמר “(משלי כו) מחזיק באזני כלב עובר, מתעבר על ריב לא לו.” רב שמואל בר נחמן אמר משל לארכי־שודד שהיה ישן בפרשת דרכים… “ישן היה ואתה עוררתו!” כך אמר הקב”ה ליעקב: “לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר ‘כה אמר עבדך יעקב’?!” יעקב שולח שלוחים לעשו — בעוד עשו כלל לא ידע שהוא הגיע לארץ.
אלא אומר הרבי (שיחת מוצש”ק פ’ ויצא ה’תשל”ט שיחות קודש ח”א ע’ 314): יעקב ידע שיש לו תפקיד הוא צריך להחזיר חזרה את האח עשו. לכאורה הוא חוזר לארץ כנען אחרי עשרים שנה של עבודת פרך “ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני’ (ויצא ל”א מ’). — תנוח קצת, תירגע? לא! הוא מיד שולח שליחים לעשו, הוא רוצה להחזיר אותו חזרה ליהדות! וזה המסר עבורנו: במקום לשבת ולדאוג “מה יהיה?”, עלינו לעשות את העבודה שלנו — לחפש כל אחד שאנחנו מכירים, כל אדם שאולי ישכח להדליק נרות חנוכה, שאין לו מנורה… ללכת בדרכו של יעקב אבינו, עד שנחזיר אותו חזרה הביתה, ואז נזכה לקיום היעוד “עד אשר אבא אל אדוני שעירה” “בימי המשיח” (וישלח ל”ג י”ד.).
This post is also available in: English