משה רבנו לא מסתפק בתפילה רגילה אלא זועק לה’ שירפא את מרים. הוא עצמו חווה בעבר את צער הצרעת, ולכן הרגיש את כאבה של מרים כאילו היה כאב שלו. זוהי אמפתיה אמיתית, כשחשים את כאבו של הזולת, וכך נוצר אמון הדדי.
“כך אני מרגיש צערה”
בשנות השבעים בברוקלין הייתה נערה צעירה שסבלה מקשיים רגשיים חמורים – שנות ה׳עשרה׳, מרד נעורים, בעיות בתחום המשפחתי, והכל ברמה חמורה מאוד. הרבי גילה ענין יוצא מן הכלל לסייע לנערה. הרב שמואל קפלן ורעייתו התבקשו לטפל בה. ואכן, במשך חודשים ארוכים הם טיפלו בה והיו מתייעצים עם הרב חודקוב – מזכירו של הרבי, שהיה מתייעץ בעצמו עם הרבי, וחוזר אליהם עם הוראות והנחיות.
באחת הפעמים, כתבה הנערה לרבי על הכאב והייסורים שהיא עוברת, ותיארה באריכות את מצבה. הרבי ענה לה כי הוא חש את כאבה. בתגובה היא ענתה לרבי: “רבי, אינני מאמינה. איך אתה יכול לחוש את כאבי? אינך עובר הרי מה שאני עוברת. מה זאת אומרת שאתה ׳חש את כאבי׳?”.
בתוך שעתיים התקבל מענה מהרבי, שתוכנו היה: כאשר תזכי לגדול ולהקים משפחה בעזרת ה’, ויהיה לך ילד משלך, אז מטבע הדברים בשנה הראשונה שיניו של הילד יבקעו. זהו תהליך כואב, והילד בוכה בגלל השיניים שבוקעות. האמא מרגישה את הכאב כאילו היה כאבה שלה. והרבי סיים: “כך אני מרגיש צערה”.
הדברים הותירו עליה רושם עצום, ובסופו של דבר היא הקימה משפחה חסידית לתפארת. מה שהרבי אמר לה בעצם, זה שלא רק שיש לו סימפתיה לכאב שלה, אלא יתרה מזו: אמפתיה, שזוהי הזדהות עם הכאב של הזולת כאלו שהוא עצמו מרגיש את הסבל (מגזין תורת חיים מס׳ 245).
כשמשה צועק
בפרשת השבוע ‘בהעלותך’ אנו מוצאים אמפתיה במלוא מובן המילה.
אנו קוראים איך (פרק יא) עם ישראל התלונן: “ויאמרו מי יאכלנו בשר”, נמאס להם לאכול רק מן “מן בשחר ומן בערב” (רש”י יא, ו).
התורה מספרת, שכשמשה שמע את התלונות הוא פנה לקב”ה וטען מדוע הוא צריך להיות זה שסובל מכל הטענות שלהם, ואמר לקב”ה: “לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד הוא ממני” (יא, יד).
הקב”ה ענה לו: “אספה לי שבעים איש מזקני ישראל… ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם” (טז-יז) וזה אכן מה שמשה עשה. הוא אסף שבעים זקנים והקב”ה ירד בענן והאציל מן הרוח של משה “ויתנבאו ולא יספו”, “שלא פסקה נבואה מהם” (כה – רש”י). הם הפכו לנביאים. בין אלו שהתנבאו היו גם אלדד ומידד.
אומר רש”י, שכשצפורה אשתו של משה שמעה על הנביאים החדשים מרים עמדה לצידה ושמעה את ציפורה אומרת: “אוי לנשותיהן של אלו אם הם נזקקים לנבואה, שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפרש בעלי ממני” (יב, א – רש”י).
מרים שמעה את הסיפור הזה, ומיד פנתה לאהרן ואמרה “הרק אך במשה דיבר ה׳ הלא גם בנו דיבר”, “ולא פירשנו מדרך ארץ” (יג, ב – רש”י). הקב”ה דיבר גם למרים ולאהרן ובכל זאת הם המשיכו לחיות חיי משפחה מלאים, אם-כן מדוע דווקא משה פרש מאשתו.
פתאום הקב”ה התגלה לאהרן ומרים, ואחרי שהוא הרעיף שבחים נפלאים על משה הוא אמר עליו: “בכל ביתי נאמן הוא”. דהיינו, הקב”ה סומך עליו במאה אחוז. ואם-כן, “מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה”, “היה לכם לומר אין המלך אוהבו חינם” (רש”י – יב, יח), ומיד אחר כך “והענן סר מן האוהל והנה מרים מצורעת כשלג” (ט).
כשאהרן ראה שמרים נענשה בצרעת הוא פנה למשה וביקש ממנו שיתפלל עליה. ואכן “ויצעק משה אל ה׳ לאמור ק-ל נא רפא נא לה” (יד), ובזכות אותה תפילה מרים התרפאה מצרעתה.
לגלות אמפתיה
נשאלת השאלה: מדוע אהרן לא התפלל בעצמו? הרי כל תפקידו של אהרן הכהן הגדול זה להתפלל עבור עם ישראל. הכהן הגדול נכנס ביום כיפור לקודש הקדשים כדי להתפלל על כולם; הפסוק “וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל” (אחרי טז, יז) נאמר עליו, ואם-כן, אהרן היה צריך להיות זה שיתפלל עליה!
ויש לומר בדרך אפשר:
כדי שהתפילה תתקבל היא צריכה לבוא מזה שבגללו בא העונש. מפני שבכך הוא מראה שהוא מוחל לה בלב שלם, ויותר מזה – הוא מתפלל עליה שהיא תתרפא. לכן אהרן סבר שהתפילה של משה תהיה הרבה יותר אפקטיבית מתפילתו של אהרן.
זה על דרך ההסבר של הרבי בקשר למשה, שהצטווה “עשה לך שרף”, “משלך”, שמשה היה צריך לעשות את השרף מכספו האישי, כדי “להראות שלא נשאר אצלו כל שמץ של טינה על בני-ישראל” (ש”פ חוקת, התוועדויות תשד”מ ח”ג עמ׳ 2091).
ואכן, משה התפלל על מרים: “ויצעק משה אל ה'”. לא נאמר “ויתפלל משה”, אלא “ויצעק”. שואל המדרש: מה פתאום “צעקה”? אומר המדרש, “משל למה הדבר דומה לגיבור שהיה הקולר בצווארו נפנה מאותו קולר, לאחר ימים ראה הקולר נתון בצווארו של אחר. התחיל צווח. אמרו לו מה לך צווח? אמר להן אי אתם יודעים באיזה צער הוא נתון ואני יודע באיזה צער הוא נתון. כך היה משה צווח, אמר לו הקב”ה מה לך צווח, אמר לפניו רבונו של עולם אני יודע באיזה צער היא נתונה שאני זוכר השלשלת שהיתה ידי לתוכה שנאמר “והנה ידו מצורעת כשלג” (דברים רבה ו, יג).
המדרש אומר כאן משהו נפלא. בתחילת דרכו של משה, כשהקב”ה התגלה אליו בסנה ואמר לו ללכת לגאול את עם ישראל, הוא ניסה להתחמק מהשליחות מכל מיני סיבות. אחד הדברים שהוא אמר זה “והן לא יאמינו לי”, הוא טען שכשהוא יבוא לבני ישראל ויספר להם שהוא נשלח ע”י הקב”ה לגאול אותם הם לא יאמינו לו.
בתשובתו הקב”ה אמר שהוא ייתן לו שני סימנים שבהם הוא יוכיח לבני ישראל שהקב”ה התגלה אליו. הסימן השני היה: “הבא ידך בחיקך, ויבא ידו בחיקו, ויוציאה, והנה ידו מצורעת כשלג” (שמות ד, ו). אומר רש”י, שמשה לקה בצרעת על כך שהוא דיבר לשון הרע על עם ישראל שהם לא יאמינו לו, (ומיד ה’ ריפא אותו). ולכן כעת, כשמשה ראה שאחותו מרים לקתה בצרעת מיד “ויצעק אל ה'”. זאת הייתה צעקה בכל לבו ובכל נפשו, כי הוא כבר חווה צרעת בעבר, ולכן הוא הרגיש את צערה כאילו לו עצמו יש צרעת.
רבותיי. אהבת ישראל זה לא רק לגלות סימפתיה לכאב של השני, אלא עלינו להיות כמו אותה אמא שמרגישה את כאב השיניים של התינוק שלה, ואז כשאתה באמת מרגיש את הכאב של השני, ברגש הזה עצמו אתה מקל קצת את כאבו, כי הוא מרגיש שאתה באמת כואב את כאבו. זוהי אהבת ישראל אמיתית.