טיפוס A וטיפוס B

מסעותיהם של בני ישראל במדבר שילבו אי־ודאות מתמדת לצד סדר וארגון מופלאים. 

כמעט כולם מתמודדים עם לחץ, אבל לא כולם נלחצים באותה צורה. חלק מזה קשור לסוג האישיות שלנו. תיאוריית טיפוס A וטיפוס B, שפותחה בשנות ה־50, מתארת שני סגנונות אישיות שונים. כיום מקובל לחשוב שרוב האנשים משלבים תכונות משני הטיפוסים, אך בדרך כלל אחד מהם דומיננטי יותר.

טיפוסי A הם מוחצנים, תמיד ממהרים. הם אלה שתמיד מחפשים דרך יותר טובה לעשות דברים, והם גם אלה שתמיד מוצאים אותה, כי סיכונים לא ממש מפחידים אותם. הם יעילים ואסטרטגים. הם נכנסים לעומקם של דברים, אוהבים מאוד לוחות זמנים, לא אוהבים דחיות ועיכובים, מאוד ממוקדים, ואוהבים שמדברים איתם בשורה תחתונה. הם יסבירו את עצמם רק פעם אחת. והם מצפים שכולם יקשיבו ויבינו, והם רוצים לראות את העבודה מתבצעת ואת הפרויקט קורם עור וגידים. עם טיפוסי A לעולם לא יהיו לכם סימני שאלה. אתם תדעו בדיוק מה הם חושבים עליכם. סבלנות?  יחסי אנוש? לא אחד מהצדדים החזקים שלהם. ואלה בדיוק הפינות שטיפוסי A צריכים ללמוד לשים-לב אליהן. כי בסופו של דבר, אפילו טיפוסי A נלחצים. ובמקרה שלהם, המזג החם הופך לרותח, והפיוז מתקצר אפילו יותר. ולחץ מהסוג הזה לא במיוחד בריא. 

טיפוסי B לא תמיד מחבבים את טיפוסי A. זמן לא אומר להם כלום וחברים אומרים להם הכל. טיפוסי B יהיו איפה שצריכים אותם. יש להם סבלנות ואמפתיה. טיפוס B הוא הכתף שאתם יכולים לבכות עליה. טיפוסי B נוטים להיות זהירים, הם צריכים לדעת את כל התרחישים האפשריים לפני שהם מקבלים החלטה. וגם אז שום דבר לא בטוח. וזה לא בגלל שהם לא רוצים. אלא שהם שמרניים, ויש להם את כל הזמן שבעולם. אם טיפוסי A אוהבים לעשות את הדברים בדרכם, טיפוסי B (למרות שהם קצת ביישנים) מעדיפים שבדרך שלהם יהיו אנשים. הם מאוד אוהבים לעבוד בקבוצה, מאוד חשוב להם שיחבבו אותם. זמן? מושג ערטילאי. דד-ליין? למה לעשות היום את מה שאפשר לדחות למחר?. וזה בדיוק מה שמוביל את טיפוסי B לקצה גבול היכולת. כי למרות הקלילות שלהם, הם תמיד אחרונים, תמיד לא מספיקים, ובסופו של דבר, גם תמיד לחוצים. וזה מעלה עוד יותר את רמת הסטרס שהם חווים. 

כיצד נולד המחקר? בשנות ה־50 מחלות לב הפכו לגורם מוות מרכזי בארצות הברית. רוב החוקרים התמקדו בגורמים גופניים כמו עישון, לחץ דם וכולסטרול. שני קרדיולוגים יהודיים מאייר פרידמן וריי רוזנמן העלו רעיון חדשני לזמנו: ייתכן שגם לאופן שבו אדם חי ומתנהג יש השפעה משמעותית על בריאות הלב.

הם עקבו במשך שנים אחר אלפי גברים ומצאו לכאורה קשר בין דפוסי התנהגות מסוימים (כמו טיפוס A ) לבין שכיחות גבוהה יותר של מחלות לב. מחקריהם עוררו עניין עצום והשפיעו על עולם הרפואה והפסיכולוגיה במשך עשרות שנים.

דברים דומים כתב הרבי פעמים רבות, איך שהגוף והנפש אינם שני עולמות נפרדים. מצב נפשי של שמחה, רוגע וביטחון מעניק לאדם כוחות ומשפיע לטובה גם על בריאותו הגופנית, בעוד שדאגה ועצבות עלולות להחליש את כוחות הגוף. לכן יש חשיבות גדולה לטפח מחשבות חיוביות וביטחון בה’, שהם עצמם כלי לרפואה ולהחלמה. 

ענני הכבוד

בפרשת בהעלותך אנו קוראים על מסעות בני ישראל במדבר, חיים שהתנהלו לחלוטין על פי רצון ה’. כאשר ענן הכבוד היה מתרומם – היו נוסעים, וכאשר היה נח – היו חונים. איש לא ידע מראש לאן נוסעים, כמה זמן תימשך הדרך, או כמה זמן יישארו במקום הבא. 

החיים בצורה כזו לא היו פשוטים כלל. ברגע שהענן היה מתחיל לנוע, כל העם היה צריך להתארגן לנסיעה. כל אחד היה מקפל את אוהלו, אורז את חפציו ואת רכושו, הלוויים היו מפרקים את המשכן, עבודה שדרשה זמן ומאמץ רב. לאחר מכן היו יוצאים לדרך, מבלי לדעת לאן נוסעים, או כמה זמן תימשך הדרך.

כאשר הענן היה נעצר, היה מתחיל תהליך הפוך. עם ישראל היה מתמקם מחדש לפי הסדר הקבוע: שלושה שבטים ממזרח, שלושה ממערב, שלושה מדרום ושלושה מצפון. כל משפחה הייתה מקימה מחדש את אוהלה ומסדרת את מקומה. הלוויים היו בונים שוב את המשכן, שהקמתו הייתה מלאכה שיכלה להימשך יום שלם.

אפשר לתאר מצב שבו אדם גומר לפרוק את חפציו, מסדר את משפחתו, מקים את אוהלו ומתארגן במקומו החדש. רק סיים הכול והתיישב לנוח מעט, וכבר מגיעה הידיעה שהענן שוב מתחיל לנוע. מיד צריך לקום, לפרק, לארוז ולהתחיל הכול מחדש.

התורה מדגישה שלא היה בכך סדר קבוע. לפעמים חנו במקום מסוים יום ולילה בלבד, ולפעמים ימים רבים, חודשים ואף שנים. במקום אחד חנו תשע־עשרה שנה, ובמקום אחר רק יום ולילה. איש לא ידע מראש כמה זמן יישארו בכל תחנה, מתי ימשיכו הלאה, או היכן תהיה התחנה הבאה.

אם נשתמש במונחים המקובלים כיום, אפשר לומר שאדם בעל אופי של “טיפוס B” היה מסוגל להתמודד עם מציאות כזו בקלות יחסית. הוא זורם עם השינויים ומסתגל למצבים חדשים. לעומתו, “טיפוס A”, שאוהב תכנון, סדר וידיעה ברורה של העתיד, היה מתקשה מאוד לחיות בצורה כזו, כאשר כל יום יכול לשנות לחלוטין את כל התוכניות.

כאוס מאורגן 

ומיד לאחר פרשת המסעות, שבה הכול היה תלוי בענן והעתיד היה בלתי ידוע, אנו קוראים על ציווי נוסף שנראה כאילו נועד במיוחד עבור “טיפוס A”. 

הקב”ה אומר למשה: “עשה לך שתי חצוצרות כסף”. תפקידן של החצוצרות היה להכניס סדר וארגון למחנה כולו. אמנם איש לא ידע מתי הענן יעלה, כמה זמן יימשך המסע או היכן תהיה התחנה הבאה, אבל כאשר הגיע הרגע לפעול, הכול נעשה בצורה מסודרת ומדויקת. 

תקיעה אחת הייתה קריאה לנשיאי השבטים להתאסף. שתי תקיעות היו קריאה לכל העם. תרועה הייתה האות להתחיל בנסיעה. לכל צליל הייתה משמעות מוגדרת, וכל אחד ידע בדיוק מה עליו לעשות כאשר הוא שומע אותו. כלומר, גם כאשר הגיע הזמן לנסוע, היה סדר מדויק. היה “בעל הבית” למחנה. היו הוראות ברורות, סימנים מוסכמים ונהלים מסודרים. כל אחד ידע בדיוק למה לצפות ומה משמעותו של כל קול.

בדומה לצלצול בבית ספר או לאזעקות שונות שלכל אחת מהן משמעות אחרת, כך גם במדבר. לכל תקיעה הייתה הודעה אחרת ולכל תרועה היה מסר אחר. הכול היה מאורגן ומסודר.

רק לאחר שהענן סימן שהגיע הזמן לנסוע, ורק לאחר שניתנו האותות המתאימים באמצעות החצוצרות, התחיל המחנה לנוע. עם ישראל חי אמנם במציאות שבה לא ידע מראש כמה זמן יישאר בכל מקום ולאן תהיה התחנה הבאה, אך בתוך אותה מציאות של חוסר ודאות שרר סדר מופתי.

נמצא שבאותה פרשה עצמה מופיעים שני יסודות שנראים מנוגדים זה לזה. מצד אחד, ענני הכבוד לימדו את עם ישראל איך לחיות עם חוסר ודאות. זהו עולם שבו צריך לקבל שלא הכול נמצא בשליטתנו. מצד שני, החצוצרות הכניסו סדר, תכנון וארגון מדויק לכל פרט ופרט. גם כאשר אי אפשר לדעת מה יקרה מחר, אפשר לדעת כיצד מתנהלים היום. 

הרבי מביא בשיחה (תו”מ ה’תשמ”ז ח”ב ע’ 205) את הדברים שאמר הרבי הקודם עם הגיעו לארצות הברית בשנת תש״א (1940), שהקב״ה הביא אותנו לארץ זו לא כדי להשתקע בה ולראות בה את ביתנו הקבוע, אלא כדי לחיות בה כיהודים הממתינים לגאולה הקרובה. כשם שיעקב אבינו ירד למצרים בשליחות ה’ לזמן מוגבל , כך גם אנו נמצאים בגלות לזמן מוגבל, עד שנזכה ללכת כולנו עם משיח צדקנו לארץ ישראל.

אולם יחד עם הציפייה לגאולה, התורה מלמדת אותנו שלא להזניח את השליחות במקום שבו אנו נמצאים. במדבר נאמר: “על פי ה’ יסעו בני ישראל ועל פי ה’ יחנו”. היו מקומות שבני ישראל חנו בהם זמן קצר מאוד – אפילו מלילה עד בוקר – והיו מקומות ששהו בהם חודשים ואף שנים. ובכל זאת, בכל מקום שאליו הגיעו, גם אם לזמן קצר ביותר, הקימו את המשכן.

מכאן ההוראה לכל יהודי בגלות: גם אם יודעים שנמצאים כאן רק באופן זמני ומאמינים שבקרוב ממש נצא לגאולה, אין זה פוטר אותנו מן החובה לבנות ולהקים מוסדות תורה, ומרכזי יהדות. יהודי צריך להשקיע בכל מקום שאליו הובא בהשגחה פרטית, מבלי לערוך חשבונות שהשהות היא “רק לזמן קצר”. כל עוד נמצאים במקום מסוים – זהו המקום שבו צריך לבנות את ה”משכן” ולהפיץ בו תורה ויהדות בכל הכוח.

וי”ל שמהציווי של החצוצרות אפשר גם ללמוד הוראה לזמן הגלות. התורה מלמדת שגם כאשר נמצאים במצב זמני, הכול צריך להיעשות באופן מסודר ומאורגן. העובדה שהשהות במקום מסוים הייתה זמנית לא גרעה מחשיבות הסדר והארגון.

כך גם עכשיו. אף שאנו יודעים שהגלות היא מצב זמני ומצפים בכל יום לביאת המשיח, כל עוד נמצאים כאן, העבודה צריכה להיעשות בצורה הטובה ביותר. ודווקא ההנהגה הזאת תזרז הגאולה האמיתית והשלמה במהרה בימינו אמן.