אברהם אבינו הצטווה שוב ושוב לצאת ממקומו ולהתקדם בשליחותו. כך גם כל אחד מאיתנו נקרא בראש השנה לצאת מאזור הנוחות למקום בו יכול להשפיע. לעיתים צריך להרחיק לכת, אך תמיד להיות היכן שזקוקים לך.
מרוסיה למרוקו
בשנת 1952, הרב ניסן פינסון קיבל מכתב מהרבי שבו הורה לו לנסוע למרוקו. פינסון היה עולה חדש מרוסיה, ממנה הצליח להימלט בעור שיניו אחרי מלחמת העולם השנייה, בדרך לא חוקית. אביו נרצח לאחר שנכלא בידי השלטון הקומוניסטי במחנה עבודה בסיביר.
ניסן הגיע לפריז, חסר כול, והחל את חייו מאפס. פגש בחורה צעירה, בעלת רקע זהה ממש – אביה אף הוא נרצח על-ידי הקומוניסטים, והם התחתנו והקימו משפחה. נולד להם תינוק, והם המתינו לקבלת אשרת כניסה לארה”ב, כדי להתחיל שם בחיים חדשים. ארה”ב הייתה קרן אור בעולם החשוך של אותם ימים. מדינה דמוקרטית, שבה אפשר לחיות חיים יהודיים בגלוי וללא חשש. גם מרכזה של תנועת חב”ד התרקם שם.
והנה, ניסן פינסון מתבקש לנסוע לקזבלנקה שבמרוקו. לא לביקור או לתקופת שהות קצרה, אלא לכל החיים.
במרוקו חיו באותה עת למעלה ממאה אלף יהודים, ונוצר מחסור חמור בחינוך יהודי. בשנות ה-50 מרוקו הייתה מדינת חסות של צרפת, שביקשה להטמיע במרוקאים תרבות צרפתית. הרבי ביקש להקים שם רשת חינוך כשרה, כדי להציל את הנוער היהודי מהתבוללות ומאובדן הזהות היהודית, ופנה לזוג פינסון בבקשה לכהן כשליחיו במקום.
חשוב לזכור, שמדובר בגבר ואישה צעירים שדוברים אידיש ורוסית בלבד, והרבי מייעד אותם לאוכלוסייה שדוברת ערבית ועברית. פערי השפה שיקפו גם פערים מנטליים: המסורת של בני עדות המזרח, המנהגים וההלכות, שונים באופן תהומי לעיתים מזו של בני עדות אשכנז.
אבל בני הזוג פינסון לא המתינו רגע, אלא התגייסו לשליחות. ניסן יצא למרוקו, ארגן את כל הדרוש למעבר, ואז הביא את רעייתו ובנם. יחד הצטרפו לשליח שכבר פעל שם, והקימו מוסדות חינוך לאלפי ילדים יהודים!
לא מזמן שמעתי נאום של רב חשוב בישראל, ממוצא מרוקני, שאמר שכל הרבנים הגדולים במדינה קיבלו את חינוכם בחב”ד.
ממשיך לתוניס
בשנת 1960 הורה הרבי לניסן פינסון לעבור לתוניס.
פעמים רבות ציטט הרבי את דברי המשנה בפרקי אבות, שאומרת: “שכר מצווה – מצווה” (ב, ב). כלומר, שהשכר על המצווה הוא מצווה. המפרשים מסבירים, שכאשר אדם מקיים מצווה כיאות, הקב”ה נותן לו הזדמנות לעשות מצווה נוספת.
זה מה שקרה עם הרב פינסון. הרבי כתב לו, שהיות שהוא מרוצה מהעבודה שלו במרוקו – המוסדות שם כבר התבססו – הוא מבקש ממנו לעבור לתוניס ולפתח פרוייקט דומה.
בשנת 1956 תוניס קיבלה עצמאות, שהחליפה את השלטון הצרפתי ששלט בה. היהודים האמידים עזבו את המדינה, ונותרה אוכלוסייה ענייה יותר שלא יכולה הייתה לאפשר לעצמה חינוך יהודי. בנוסף לכך, המדינה הפכה לבטוחה פחות ליהודים לאור העוינות הערבית סביב הקמת מדינת ישראל.
הרבי זיהה שיש כאן קהילה המשוועת לעזרה.
הרב פינסון ארז את מטלטליו, לקח את אשתו ואת ילדיו, שכבר הגיעו לארבעה במספר, ונסע ברכב מקזבלנקה דרך אלג’יריה עד לתוניסיה. שם הקים בית ספר לבנים, תיכון לבנות, סמינר וכו’.
בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, והסכנה הביטחונית החריפה מאוד. יהודים פחדו לצאת לרחוב, והרב פינסון שאל את הרבי כיצד לנהוג. האם לעזוב את המדינה עקב הסכנה. הרבי השיב לו: “עכשיו הם זקוקים לך יותר!”.
בשנת 1971 חלם הרב פינסון על רב עם זקן שנרצח. בבוקר הוא צם ‘תענית חלום’. באותו יום נרצח הרב מצליח מאזוז על-ידי מתנקש מוסלמי (מפי בנו הרב מאיר מאזוז). שוב פנה פינסון לרבי, ושאל האם לעזוב. שוב הרבי הורה לו להמשיך.
כעבור שנתיים פרצה מלחמת יום-הכיפורים, והממשלה סגרה את כל בתי-הכנסת מחשש לפרעות. שוב הורה הרבי לרב פינסון: “כעת הם זקוקים לך יותר מתמיד”.
בשנת 1982, אחרי מלחמת לבנון, אש”ף בפיקודו של יאסר ערפאת ימח שמו גורשו מלבנון והתמקמו בתוניס. הרבי הורה לרב פינסון שלא לעזוב, ושגם יעודד יהודים אחרים להישאר במקום. בשנות ה-90 כתב לרבי שנותרו רק אלף יהודים בתוניס, ואולי הגיע הזמן… הרבי הורה לו: “כשיהודי האחרון יעזוב”.
הרב ניסן פינסון נותר עד יומו האחרון בתוניס, ובשנת 2008 נפטר בגיל 89.
לך – היכן שצריכים אותך!
היום קראנו בתורה את פרשת העקדה.
“ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם… ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה” (וירא כב, ב). יש כאן שתי מילים שמוכרות לנו: “לך לך”.
הציווי הזה נאמר לאברהם כבר קודם לכן. פרשה שלימה נקראת “לך לך”. בפעם הראשונה שה’ התגלה לאברהם הוא אמר לו “ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך” (לך לך יב, א). אלו שתי הפעמים היחידות שהמילים “לך לך” מופיעות בתנ”ך.
ב”לך לך” הראשון הקב”ה ציווה עליו ‘מאיפה’ ללכת, “מארצך וממולדתך ומבית אביך”. אך לא אמר לו לאן, רק “אל הארץ אשר אראך”. ואילו בקריאה של היום, לקראת סוף הדרך הרוחנית שלו, בעומדו בפני הניסיון העשירי, הקב”ה מורה לו לאיפה ללכת – “לך לך אל ארץ המוריה”. בפעם הראשונה אברהם היה בן שבעים וחמש שנים, ובאחרונה שה’ דיבר אליו היה בן 137 שנים. באמצע עברו 63 שנים, של עשרה ניסיונות שאברהם התנסה בהם. הצד השווה, שבפעם הראשונה שה’ דיבר אל אברהם הוא אמר לו “לך לך”, ובפעם האחרונה הוא שוב ציווה אותו באותן מילים – “לך לך”.
אם רוצים לסכם את חייו של אברהם אבינו, בבחינת “נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן” (ספר יצירה א, ז), זהו “לך לך”, כי זה מסכם את תמצית עבודתו של אברהם אבינו, כשהוא עזב את מקומו והלך למקום שצריכים אותו שם.
כולנו מכירים את הסיפור מהמדרש על אור כשדים, כשאברהם הושלך לכבשן האש וניצל משם. נשאלת השאלה, מדוע הסיפור הזה לא נכתב מפורשות בתורה. מסביר הרבי, “ויש לומר הטעם לזה, כיוון שהעניין ד’לך לך מארצך’ ישנו בעבודת כאו”א”, דהיינו, שהניסיון דאור כשדים הוא לא דבר ששייך לכל אדם, משא”כ לך לך – זה ישנו בעבודת כאו”א (לקו”ש ח”א ע’ 15).
הציווי “לך לך” לא נאמר רק לרב פינסון, אלא זוהי קריאה שהקב”ה קורא לכל יהודי בראש השנה ובכל יום – “לך לך”, צא מהנוחות שלך, מהמקום שבו נולדת ומההרגלים שלך. לך למקום שבו אתה יכול לתרום.
כל אחד מאיתנו צריך לחשוב כיצד הוא מקיים את הציווי הזה. לשאול את עצמו, איפה הוא נצרך יותר. לכל אחד מאיתנו יש השפעה על מישהו – מבוגר או ילד, שביכולתנו להשפיע, לעזור להתקדם בחיים.
רבותיי, לא משנה כל-כך לאיפה אתה הולך, והאם השליחות שלך מאתגרת ברמה של תוניסיה, או מעבר לכביש. העיקר שאתה הולך, שאתה מתקדם למקום שבו אתה מוצב למען יהודי אחר – “לך לך”.
This post is also available in: