ההשקפה היהודית על שבוע עבודה של ארבעה ימים

בשנים האחרונות מתקיים דיון ציבורי נרחב בנושא שבוע העבודה בן ארבעה ימים. הרעיון כבר אינו תיאורטי בלבד, והוא מעלה שאלה עמוקה יותר: אם הטכנולוגיה תשחרר בעתיד את בני האדם מהצורך לעבוד, מה הם יעשו עם החופש הזה?

שבוע העבודה בן ארבעת הימים

בשנים האחרונות מתקיים דיון ציבורי רחב בנושא שבוע העבודה בן ארבעה ימים. עדיין אין מדינה שבה כל המשק עבר לשבוע עבודה של ארבעה ימים, 32 שעות, עם שכר מלא. אבל הרעיון כבר איננו תיאוריה בלבד: באיסלנד, בעקבות ניסויים מוצלחים, רוב גדול מהעובדים קיבלו אפשרות לשעות עבודה מקוצרות; בבלגיה החוק מאפשר לעובדים במשרה מלאה לרכז את שעות העבודה לארבעה ימים; ובמדינות נוספות, ובהן יפן, נערכו ניסויים ותוכניות של שבוע עבודה מקוצר. 

בדיון שהתקיים לאחרונה בתקשורת., כלכלנים טענו שאמריקה כבר מוכנה לשבוע עבודה קצר יותר,והביאו קשת מעניינת של דעות: סטיב כהן, מנהל קרן גידור: אומר שבוע עבודה של ארבעה ימים עומד להגיע בקרוב. מנכ״ל Zoom: בעתיד נעבוד שלושה ימים. ביל גייטס: בעתיד נעבוד יומיים. ואילו “הרב הראשי” אילון מאסק אומר, בסופו של דבר, בזכות הבינה המלאכותית, העבודה כולה תהפוך לאופציונלית.

וכאן בא הפרדוקס: אותם מנהלים שמנבאים שבעתיד נעבוד פחות, בעצמם דורשים כיום מהעובדים לעבוד חמישה ימים ואף שעות ארוכות. למשל, מאסק, שאומר שעבודה תהיה אופציונלית בעתיד, אומר שכדי להיות עובד בעל השפעה צריך לעבוד 80 שעות בשבוע!.

ואז אנו באים לשאלה הבאה: איזה יום הכי מתאים להפוך ליום חופש? באותו דיון כולם הסכימו שזה,”יום שישי”.

אני דווקא חושב שזה רעיון לא רע בכלל. במיוחד בחורף, כשהשבת נכנסת מוקדם, יום שישי פנוי יתן לאנשים הרבה יותר זמן להתכונן לשבת, בלי הלחץ של לצאת מהעבודה ולהספיק הכול ברגע האחרון.

בישראל כבר לפני שנים רבים ממקומות העבודה עברו משבוע עבודה של שישה ימים לשבוע עבודה של חמישה ימים. כיום עובדים בדרך כלל מיום ראשון עד יום חמישי, וביום שישי ממילא מקומות עבודה ועסקים רבים אינם פועלים במתכונת הרגילה, משום שאנשים צריכים את היום כדי להתכונן לשבת.

אז גם בארצות הברית, אם כבר מחפשים את היום המתאים ביותר לשבוע עבודה של ארבעה ימים, יום שישי הוא בחירה הטובה ביותר, אפשר להתכונן לשבת ולהיכנס אליה מתוך יישוב הדעת ולא מתוך מרוץ.

מעניין שגם בשנת 1940, כשאמריקה עברה לשבוע עבודה של חמישה ימים, זה היה שינוי משמעותי במיוחד עבור היהודים. עד אז, יום המנוחה היחיד היה יום ראשון, ולכן יהודים לעיתים נאלצו לעבוד בשבת, משום שלא הייתה להם אפשרות להיעדר מהעבודה בלי להסתכן באובדן מקום עבודתם.

המעבר לשבוע עבודה של חמישה ימים שינה את הכל. מאז, יהודים יכלו לשמור שבת, להגיע לבית הכנסת וכו’. כיום, מעבר לשבוע עבודה של ארבעה ימים יכול ליצור שינוי דומה: יום שישי יכול להפוך ליום נוסף המאפשר ליהודים בארצות הברית לשמור שבת ביתר קלות ולהדליק נרות להשתתף בקבלת שבת וכו’. דווקא שינוי שנראה כלכלי וחברתי יכול להתברר כבעל משמעות גדולה עבור החיים היהודיים באמריקה.

אבל כאן מגיעה השאלה: מה יקרה במוסדות החינוך? אם ההורים יעבדו רק ארבעה ימים בשבוע האם גם בתי הספר יעברו לארבעה ימי לימודים? אם גם הילדים ילמדו רק ארבעה ימים, אנחנו כבר לא מדברים רק על שינוי בשוק העבודה, אלא על שינוי עמוק במבנה של המשפחה, והשאלה היא איך ההורים יתמודדו עם השינוי הזה.

כל מי שיש לו ילדים קטנים מכיר את זה: אחרי סוף שבוע ארוך, כשההורים חוזרים לגן, לפעמים הם כמעט רוצים לחבק את המורים מרוב שמחה שהם יכולים סוף־סוף להחזיר את הילדים לגן…

אלו שכבר עברו את התקופה הזאת אולי קצת שכחו, אבל מספיק רק להיזכר איך זה להיות עם הילדים בבית יום נוסף, ולשאול האם אנחנו באמת מוכנים להיות עם הילדים בבית שלושה ימים אחרי כל ארבע ימים?

ראשית, אני בטוח שאם יום שישי יהפוך ליום חופשי גם במערכת החינוך, חב”ד תפתח היברו סקול ליום שישי, כמו שיש סאנדיי סקול יהיה פריידי סקול, ננצל את היום הזה ללמד את הילדים יהדות, פרשת שבוע, ובעיקר להכין אותם לשבת. מבחינתי, אדרבה! אם כבר מקצרים את שבוע הלימודים נהפוך את יום שישי להזדמנות.

אבל כשמגיעים לשאלה של חינוך, אנחנו לא יכולים להסתכל רק על מה שעושים בעולם. אנחנו צריכים לשאול איך התורה מסתכלת על חינוך? כמה תורה ילד יהודי צריך לקבל?

ביהדות, לימוד אינו משהו שמוגבל למספר מסוים של ימים בשבוע. התורה אומרת: ״ושננתם לבניך״ עלינו ללמד את ילדינו תורה באופן קבוע ומתמשך. לכן, כשהעולם שואל האם אפשר להסתפק בארבעה ימי לימודים, ביהדות השאלה היא לא רק כמה ימים בשבוע הילד יושב בכיתה, אלא איך אנחנו מנצלים כל יום וכל הזדמנות כדי ללמד אותו תורה, ערכים וזהות יהודית.

בניה של חנה

היום, בראש השנה, קראנו זה עתה את ההפטרה של חנה הנביאה. הסיפור מתחיל באלקנה, שהיה מנהיג בישראל והיו לו שתי נשים. את חנה שהייתה נביאה, אישה רוחנית וגדולה, אך לא היו לה ילדים. לעומתה, לפנינה היו ילדים רבים.”רבת בנים”

פנינה הייתה מתגרה בחנה ומכאיבה לה על כך שלה יש ילדים, ואילו לחנה אין. עד שחנה הגיעה לבית ה׳ בשילה, ושם עמדה, התפללה ובכתה. עלי הכהן הגדול ראה אותה מתפללת וחשב שהיא שיכורה. חנה פנתה אליו ואמרה: אינני שיכורה. “אישה קשת רוח אנכי”, ואני מתפללת מעומק הלב. אני מבקשת דבר אחד שיהיה לי ילד. עלי הצטער שחשד בה, ומיד בירך אותה שהקב״ה ימלא את בקשתה. תפילתה התקבלה, ונולד לה שמואל הנביא.

מה פירוש הדבר שלפנינה יש ילדים ולחנה אין ילדים? הרבי הביא פעמים רבות את פירוש הבעש”ט לסיפור הזה: “והענין בזה על יסוד תורת הבעש”ט אודות החילוק בין פנינה לחנה: “פנינה” הוא מלשון פנינים, אבנים טובות, שהם יקרים יותר אפילו מזהב, כפי שרואים במוחש, ולכן נאמר בנוגע לשבח ויוקר התורה: “יקרה היא (יותר) מפנינים”. ועז”נ “ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים”: יש יותר יהודים שמונחים בעניני העולם (“פנינים”) מאשר יהודים שמונחים בעניני קדושה בלבד; 

יש כל כך הרבה ילדי ישראל, כן ירבו, אבל, מספר הילדים שלומדים בישיבות הוא שלא בערך לגבי המספר שהי’ צריך להיות. הילדים של פנינה הם אמנם ילדים יהודיים …אבל אעפ”כ, נמצאים הם במעמד ומצב שמונחים בעניני העולם – “פנינים”, שהם עניני העולם; והנה חנה, ששמה מורה על ענין התחינה לה’ ונשיאת חן בעיני ה’, … רצונה שיהיו לה ילדים שכל ימי חייהם יעסקו בלימוד התורה ב”בית ה’ שילה”.(תו”מ חלק ס”ו ע’ 33)

חנה מסמלת את הצד הרוחני, את הצד היהודי. פנינה מסמלת את הצד האחר את הצד החומרי, את העולם הכללי. ולעולם הכללי יש הרבה ״ילדים״: הרבה תלמידים, הרבה אנשים שלומדים את חוכמותיו, ונמשכים אחר רעיונותיו. אבל חנה, הצד הרוחני, הצד היהודי עומד לכאורה בלי ילדים.

וזה היה כאבה של חנה, אבל היא לא נשארה עם הכאב. היא ביקשה מהקב״ה שיהיו לה ילדים. ובסופו של דבר, תפילתה התקבלה, ונולד שמואל. וזה אומר הרבי בשיחה ההוראה שעלינו לקחת מהפטרת היום, אנחנו צריכים לדאוג שיהיו לחנה ילדים.

ביהדות לא רק שלא מנסים להפחית את מספר הימים שבהם לומדים תורה, להפך: בתי הספר היהודיים באמריקה, ובפרט הדתיים לומדים שישה ימים בשבוע. גם יום ראשון הוא יום לימודים, ואז מתרכזים יותר בלימודי קודש.

ביהדות זו לא רק שאלה של ידע: האם הוא אפשר להשיג את אותו ידע בארבעה ימים, בשלושה ימים או בחמישה ימים. לימוד תורה הוא מצווה, ולכן בכל זמן פנוי צריכים לנצל את הזמן כדי ללמוד תורה. כל שעה נוספת של לימוד אינה דבר שאפשר לוותר עליו, אלא הזדמנות להתקשר עם הקב”ה.

עולם ללא עבודה

אבל כאן עולה שאלה מדאיגה, בעקבות דבריו של אילון מאסק: ייתכן שבעזרת הבינה המלאכותית, העבודה כפי שאנו מכירים אותה תהפוך בעתיד לדבר הנתון לבחירה חופשית. האדם יוכל לבחור אם לעבוד או לא לעבוד, משום שמערכות חכמות יבצעו חלק גדול מן המשימות שבני אדם עושים כיום.

ואם כך, מה יעשו בני אדם כל היום? אנשים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם ביום ראשון גשום, מה הם יעשו כל יום כשאין להם סיבה לקום בבוקר, אין להם מטרה בחיים?  מצב שבו אנשים אינם עובדים ואינם מחויבים לשום מסגרת יכול חלילה להפוך לקטסטרופה? האם החופש יאפשר להם לחיות חיים מלאים יותר, או שהם ימצאו את עצמם משועממים, וחסרי כיוון?

זו אינה רק שאלה כלכלית או טכנולוגית. זו שאלה על האדם עצמו: מה נותן לחיים משמעות כאשר אין הכרח לעבוד? האם האדם ידע כיצד לנצל את החירות שלו, או שהוא זקוק למטרה ולמחויבות כדי לא לאבד את דרכו?

התשובה לכך נמצאת כבר אצל הרמב״ם, בסוף הלכות מלכים, בסיום של כל ספר משנה תורה. הרמב״ם מתאר את ימות המשיח וכותב: ״לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד.״

הרמב״ם, שכתב את הדברים לפני 850 שנה, מתאר עולם שבו למעשה אין עוד צורך לדאוג לפרנסה כפי שאנו מכירים אותה היום. אין רעב, אין מלחמה, השפע גדול, וכל המעדנים מצויים כעפר. האדם אינו צריך להקדיש את חייו למרדף אחרי פרנסה. וזה נשמע כמעט כמו התיאור של מהפכת הבינה המלאכותית שאנו מדברים עליה היום.

כולם תמהים: מה יקרה אם AI ורובוטים יעשו חלק גדול מהעבודה? מה יעשו בני האדם אם לא יצטרכו לעבוד חמישה ימים בשבוע? אולי ארבעה, אולי שלושה, אולי אפילו בכלל לא?

הרמב״ם כבר נתן לנו תשובה: ״ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד.״  זה לא אומר שבעתיד כולם יישבו כל היום וילמדו גמרא, חסידות או קבלה. ואוי”ל שבנסף ללימוד כפשוטו “לדעת את ה׳” הוא משהו הרבה יותר רחב: לחיות עם המודעות הזאת שבכל דבר שאנחנו עושים, אנחנו יכולים לגלות את הקב״ה.

תארו לעצמכם עולם שבו לאדם יש סוף־סוף זמן לעשות את מה שהוא באמת אוהב ואת מה שהוא באמת מוכשר בו. אדם שאוהב מוזיקה יוכל ליצור מוזיקה. הוא יוכל להלחין עוד ניגון ועוד שיר ועוד תנועה, ולגלות את האינסוף שיש בתוך המוזיקה עצמה שהרי אפשר ליצור עוד ועוד, ואין לזה סוף.

אדם שיש לו כישרון לציור יוכל לצייר ולגלות עוד ועוד מהכוחות המדהימים שהקב״ה נתן לאדם ליצור. כך גם במדע, בטבע, ברפואה, ובכל תחום של חכמה. אדם שאוהב לחקור את הטבע יכול לגלות אין סוף דברים. תחשבו רק על מה שהמדע גילה במאתיים השנים האחרונות, דברים שאף אדם לפני מאתיים שנה לא היה מסוגל אפילו לדמיין. ואפילו אדם שאוהב לחפש מאובנים ואבנים בתוך האדמה, כמה דברים חדשים עוד אפשר למצוא ולגלות בתוך העולם שהקב״ה ברא?

וזה, אולי, פירושו של ״לדעת את ה׳״ לגלות את החכמה האלוקית בתוך המוזיקה, בתוך הציור, בתוך המדע, בתוך הטבע, בתוך הרפואה, בתוך האדם, ובכל הכוחות האדירים שהקב״ה הטביע בעולם. העולם מלא באינסוף אפשרויות. וככל שהאדם יהיה פנוי יותר, הוא יוכל לגלות יותר מהאינסוף הזה.

וזה החזון של הרמב״ם: לא עולם שבו בני האדם מפסיקים לעשות, אלא עולם שבו הם סוף־סוף יכולים לעשות את הדברים שלמענם ניתנו להם הכישרונות והכוחות שלהם, ומתוך כל גילוי כזה, להכיר את מי שאמר והיה עולם!