בדורות האחרונים אנו רואים שהדומיננטיות הנשית הולכת וגוברת. זהו שיקוף למצבם של מערכת היחסים הרוחנית בין הקב"ה וכנסת ישראל, בה ישראל מכתיבים את הקצב ומקבלים כוח ועוצמה מוגברת.
חוגגים חתונה
חג השבועות זהו היום שבו אנו חוגגים את יום הנישואין של החתונה החשובה ביותר בעולם – את החתונה של עם ישראל עם הקב״ה. הנישואים הללו מחזיקים מעמד כבר יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה. בחתונה הזאת בורא העולם הוא החתן וכנסת ישראל היא הכלה.
הרבי מביא מהתשב״ץ, שכל המנהגים בחתונה יהודית מסמלים בדרך זו או אחרת את מתן תורה. כל הרעיון של חופה מיוסד על הנאמר שעם ישראל התייצבו ״בתחתית ההר״, ואומר רש״י: ״ומדרשו שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית״ (שמות יט, יז). זכר לזה עושים חופה (שערי נישואין עמ׳ קל״א).
מתחת לחופה נהוג שהחתן עומד באמצע והכלה מקיפה אותו שבע פעמים. זה מיוסד על כך שהקב״ה ירד על ההר ועם ישראל ה'כלה' עמדו מסביב להר. הכתובה היא מסמך שמגן על זכויות האשה, ובו, ה'חתן' מתחייב לפרנס את אשתו. התורה היא הכתובה של עם ישראל, שבו הקב״ה מתחייב לזון לפרנס ולהגן על עם ישראל, ועוד דוגמאות רבות.
בנוסף לכך, לא רק החתונה עצמה דומה למעמד הר סיני אלא גם ההכנות לחתונה דומות ומזכירות לנו את ההכנות של עם ישראל לקבלת התורה.
כידוע, כהכנה לחתונה הכלה סופרת שבעה ימים נקיים ואז טובלת במקווה. אומר הרבי שמובא בזהר שבכדי שעם ישראל ייטהר מכל העבודה זרה של מצרים, היו צריכים לספור שבעה נקיים. ולכן מיד בצאתם ממצרים עם ישראל הכין את עצמו לחתונה במשך שבעה שבועות, שזה העניין של ספירת העומר (התוועדויות תשמ״ב ח״ג ע׳ 1534).
בחתונה רגילה די בשבעה ימים, ואולם בשביל חתונה בין עם ישראל לקב״ה לא מספיקים שבעה ימים, לכן ספרו שבע פעמים שבע – 49 ימים של ספירת העומר, ורק אז טבלו במקווה. וכמו שהרמב״ם אומר: ״וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם״ (איסו״ב יג, ג).
אבל אז קרה דבר שקורה בכל חתונה. בדרך כלל אצל כל זוג, אחרי שהם כבר בקשרי שידוכין, החתן מעונין לעשות את החתונה כמה שיותר מהר, כי כל יום שהחתונה נדחית יעלה לו יותר כסף. בכל פעם שהכלה משתתפת בעוד חתונה עולה לה עוד רעיון: אולי נוסיף קישוט, אולי נשדרג את המנה וכו׳. אין לדבר סוף.
אבל הכלה טוענת שהיא צריכה יותר זמן כדי להתכונן לחתונה. היא צריכה למצוא את השמלה הנכונה וכו׳ וכו׳. ומי מנצח תמיד בוויכוח הזה? כמובן הכלה. כי החתונה זה ה-יום של הכלה.
הכלה קובעת
גם בחתונה בין כנסת ישראל והקב״ה היה ויכוח דומה. הקב״ה אמר למשה: ״וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם והיו נכונים ליום השלישי״ (יתרו יט, יא), שאז יהיה מתן תורה. אבל משה רבינו החליט לדחות את החתונה בעוד יום. הוא הודיע לעם ישראל שהם צריכים להכין את עצמם שלושה ימים, ורק ביום הרביעי תתקיים החתונה. על כך אומרת הגמרא, שזה אחד משלושת הדברים ש״עשה משה מדעתו והסכים הקב״ה עמו״ (שבת פז, א).
שוב אנו רואים שהחתן קיבל את דעתה של הכלה, והחתונה אכן התקיימה רק בזמן שהכלה הייתה מוכנה. במעמד הר סיני החתן הגיע לחופה לפני הכלה, כמו שנאמר: ״ויוצא משה את העם לקראת האלקים״. אומר רש״י: ״מגיד שהשכינה יצאה לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה״ (יתרו יט, יז). וכך זה נהוג עד עצם היום הזה.
בתחילת הנישואין היה לעם ישראל שנה של ירח דבש למרגלות הר סיני. לאחר מכן נכנסו לארץ, והחתן היה מעורב בכל פרט שהכלה עשתה. עם ישראל היה צריך את ההדרכה של הקב״ה בכל צעד ושעל, כי באותם ימים הכלה לא הייתה עצמאית כלל, וכל פעם שהבעל לא היה מעורב בצורה גלויה המצב הסתבך.
אבל במשך השנים האישה נהייתה יותר עצמאית, והבעל סומך עליה שתעשה את ההחלטות הנכונות. לכן באלפיים השנים האחרונות אין לנו נביאים כי עם ישראל מספיק בוגר ואחראי, שהוא עושה את רצון הקב״ה גם כשלא שומעים את קול הנבואה.
הזמן שלנו
וככל שמתקרבים לימות המשיח, האישה, כנסת ישראל, היא שמכתיבה את הקצב ואת העתיד של הנישואין. כידוע שההנהגה בעולם פה למטה היא תמונת מראה של העולם הרוחני, והתופעה הגוברת בעולמנו שנשים מקבלות יותר כוח ועוצמה והן אלו שמעצבות את סדר היום העולמי, היא שיקוף של מערכת היחסים הרוחנית שבין הקב״ה וכנסת ישראל.
ההחלטה מתי יבוא המשיח תלויה במעשינו ועבודתנו. הקב״ה יכול לעודד, לעורר, לתבוע, אבל בסופו של יום זה תלוי בנו.
בעולם יש מושג Renewing the vows – ״טקס חידוש ברית הנישואין״, שעשרות שנים אחרי הנישואין מחליטים להתחייב זה לזו מחדש.
ישנם כאלו שטוענים שזה בסך הכול סיבה למסיבה. האישה רוצה לקנות שמלה חדשה, לקבל מתנות מהבעל וכו׳, אבל אולי זה גם כן ביטוי למה שעם ישראל עושה בכל שנה בחג השבועות. אנו מתאספים ביום הנישואין, קוראים את עשרת הדיברות, ושוב מתחייבים להיות נאמנים זה לזה. אז אני רוצה לאחל לכולנו: .Happy Anniversary
This post is also available in: English