מהו סוד המקווה היהודי, כיצד הטבילה בו יכולה לטהר את האדם? ביום הראשון לבריאה היה בעולמו של הקב”ה רק מים. הטבילה במי הגשמים מחזירה אותנו למציאות בה אור ה’ האיר בגלוי, עוד לפני שהאור צומצם ועומעם.
מה שהחפירות מגלות לנו
כל מי שמבקר במנהרות הכותל עובר חוויה מטלטלת, מאחר ושם ניתן לראות את אבני הכותל המערבי כפי שהשתמרו במקורן במשך אלפי שנים. המראה המדהים ביותר הוא ללא ספק האבן הגדולה ביותר הניצבת בכניסה למנהרה הנמתחת לאורך הכותל. מדובר באבן הבניה הגדולה בעולם. היא שוקלת מעל 570 טון, אורכה 13.6 מטרים, רוחבה 4.6 מטר, וגובהה 3 מטר.
עד לפני מספר שנים סברו שהאבנים הגדולות בעולם מצויות במבני הפירמידות הגדולות במצרים, עד שהתגלתה האבן הגדולה בכותל. כשאנשים עומדים מול האבן הזו הם נדהמים מהגודל והאורך שלה. היא שוקלת הרבה יותר מאוטובוס עמוס בנוסעים.
ברגע שהאבן הזאת התגלתה נולדה התעלומה הגדולה: איך הגיעה האבן הענקית למקום? מדובר בתקופה בה לא היו שום מנופים וכדומה, ואין שום דרך בה היה ניתן להרים אבן כזאת. כשהמשיכו בחפירות גילו שקרוב לאותו מקום הייתה מחצבת אבן. לפי התיאוריה הזו, האבן נחצבה במעלה הסלע ואז גולגלה במורד ההר, מה שזה אומר הוא שלמעשה האבן לא הורמה מעולם. אבל עדיין מדובר בתעלומה שלא לגמרי פתורה.
כשמתקדמים בחפירות הכותל אנו מגלים מקבץ של מקוואות טהרה סמוך לכותל המערבי שנחשפו לראשונה בשנת 2006 . זוהי עדות חיה לחיי הטהרה היום-יומיים שהתנהלו באזור בימי הבית השני. המקוואות נבנו בסמוך לאולם גדול, שתכנונו מאפשר הבחנה ברורה בין הנכנסים לטבול לבין אלו שיוצאים מהמקוואות. אחד המקוואות ממשיך עד היום להתמלא במים באופן טבעי. למעשה, אדם שמבקר כמעט בכל אתר חפירות ארכיאולוגיות בישראל מתקופת הבית, ימצא מקווה.
השבוע בפרשתנו אנו עוסקים בדיני טומאה וטהרה, ובתוך זה על הטבילה במקווה, ושאדם שרוצה להיות טהור עליו לטבול בו. נשאלת השאלה: מה עומד מאחורי הרעיון של המקווה. נכון שכל ענין הטומאה והטהרה הוא חוק, דהיינו, זה דבר שאין לו הסבר לוגי, ואין לזה שום קשר לניקיון. אדם יכול לעמוד מתחת למקלחת כל היום ולא להיטהר, ומאידך, גם אם המים במקווה לא יהיו נקיים האדם יהיה טהור. אבל בכל זאת אפשר לנסות להבין מה עומד מאחורי הרעיון של המקווה?
המקווה הראשון בתורה
המילה מקווה מוזכרת בחומש ויקרא, שם אנו מוצאים את העניין שמי שטובל במקווה הופך להיות טהור: ״אך מעין ובור מקוה מים יהי׳ טהור״ (שמיני יא, לא), אולם לא כתוב מהי המשמעות של המצוה הזאת ומדוע היא מטהרת. כדי להבין זאת כדאי לבדוק היכן מופיעה בתורה לראשונה המילה “מקווה”.
בתחילת חומש בראשית, בפרק הראשון בסיפור של בריאת העולם מסופר שהקב״ה אמר ביום השני של הבריאה ״יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, ותראה היבשה, ויהי כן״. ״ויקרא אלקים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים״ (בראשית א, ט-י).
אמנם המילה מקווה מופיעה שם אבל בקשר לסיפור של הבריאה. ייתכן אולי שסיפור הבריאה ייתן לנו את הכיוון כדי להבין מה עומד מאחורי הרעיון של המקווה.
התורה פותחת במילים: ״בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ״. הפסוק השני בתורה מספר ״והארץ היתה תהו ובהו ורוח אלקים מרחפת על פני המים״. התורה מתארת עולם שבו המים היו שם ראשונים. בהתחלה היו רק הקב״ה ומים. עולמו של הקב״ה היה עולם של מים, וכמו שהמדרש אומר: ״מתחילת ברייתו של עולם לא היה קילוסו של הקב״ה עולה אלא מן המים״ ובהמשך ״כל העולם כולו מים במים״ (בר״ר פ״ה, א). מסביר הרבי ״בתחילת ברייתו של עולם… לא היה נרגש במציאות העולם עצמו מחמת זה שעדיין לא נבראה היבשה״ (לקו״ש חלק ל’, עמ׳ 21).
בהמשך הקב״ה אומר: ״יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים״, דהיינו הקב״ה לוקח את המים ומחלק אותם למים ״עליונים״ ומים ״תחתונים״. כדי ליצור את הרקיע הוא היה צריך להזיז את המים, חלק למעלה וחלק למטה, וליצור מציאות אחרת באמצע.
זה לא נגמר בזה. התורה ממשיכה: ״ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, ויהי כן״. הקב״ה אסף את המים התחתונים למקום אחד כדי לפנות מקום למשהו אחר. המקום היה מוצף במים וכדי ליצור יבשה היה צריך להזיז את המים, ואז ״ויקרא אלקים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים״.
כלומר, כשהעולם היה כולו מלא במים אז נרגש בעולם רק מציאותו של הקב״ה, אבל כדי שיהיה עולם שבו יש נבראים ובעיקר בני אדם, היה צריך להיות ‘צמצום’, אלוקים היה צריך לצמצם את עצמו כדי לפנות מקום לעולם. ומדוע הוא עשה את זה? מסביר הרבי: ״תכלית הכוונה היא שתהיה מציאות בעולם דוקא… ולכן לא רצה הקב״ה שהעולם ישאר בהמצב ד״כולו מים במים״ אף שאז ״היה קילוסו של הקב״ה עולה״, אלא צמצם הקב״ה התגלות זו עד ״שתראה היבשה״ העולם כפי שנראה לעיננו״.
ואולי יש לומר שעניין המקווה זהו החלק בעולם שעדיין יש בו יותר אלוקות בגילוי כמו שהיה בתחילת הבריאה, ואם כן במצות טבילה במקווה אנו נכנסים לעולמו של הקב״ה.
לטבול באינסוף
אבל כאן באה השאלה איך זה בדיוק קשור למקווה שאנו מכירים בימינו? אם היינו הולכים לטבול באוקיינוס זה היה מתאים שאנו הולכים למקום שבו יש יותר גילוי אלוקות, אבל איך זה קשור למקווה?
מקווה כשר חייב להיות מלא במי גשמים או מי מעיין, דהיינו, או ב״מים העליונים״ או ב״מים התחתונים״. המים צריכים לזרום למקווה ללא מגע יד אדם, אלא בצורה טבעית. כיום ברוב המקוואות המים הם מי גשמים, ״מים עליונים״. המים זולגים על גג המקווה ומשם הם זורמים היישר לתוך הבור שנמצא בתחתית המקווה.
בדורות הקודמים רוב המקוואות היו מי מעיין. האדמה הייתה נחפרת עד אשר נמצאו מים חיים, ולשם היו מתקינים עשרות מדרגות. מסופר על מקווה בגרמניה שהיו צריכים לרדת קרוב למאה מדרגות כדי להגיע למעיין ולטבול שם.
בעיר צפת ישנו מקווה ידוע שנקרא ‘מקווה האריז״ל’, זהו מעיין שבו טבל האר״י הקדוש. כל מי שאי פעם טבל במקווה הזה יזכור את הטבילה לתמיד, שכן המים שם קרים מאוד.
מה שלמדים מכך זה שכשאדם טובל במקווה הוא חווה במידה מסוימת קשר עם הקב״ה כמו שהיה לפני ה’צמצום’.
ואולי זהו הכוונה במה שאומר רבי עקיבא ״אשריכם ישראל״. הוא קורא על עם ישראל את הפסוק ״מקוה ישראל ה׳״ (יומא ח, ט). בדרך כלל מתרגמים את הפסוק שהקב״ה הוא תקוות ישראל, מקווה מלשון ״קוה״ אל ה׳. אבל רבי עקיבא קורא את זה אחרת. הוא אומר שהקב״ה הוא ה’מקווה’ של עם ישראל. אנחנו טובלים בתוכו ומתחברים אליו ברמה כזו שאי אפשר לעשות ביבשה.
וכמו שחסידות מסבירה שבמילה טובל ישנם את אותם אותיות של ״בטול״, שכן כשאדם טובל במקווה הוא מתבטל ואז הוא יכול להתחבר לקב״ה, וכשהוא יוצא מהמקווה הוא מחובר, והמחובר לטהור טהור.
This post is also available in: English