מצוות ספירת העומר היא יחודית ומופלאה: במשך 49 ימים אנו מברכים מידי ערב “על ספירת העומר”, אך מדוע יש צורך לספור בכל יום ויום?
שבעת השבועות בהן אנו מתכוננים לקבלת התורה, מהווים מסע רוחני בן שבעה שלבים, שכל אחד מהם מכוון כנגד אחת משבע מידות הנפש, וכנגד שבעת הרועים של עם ישראל. בשיעור שלפנינו נכיר את משמעותן של המידות, מדוע החסד שייכת לאברהם והתפארת ליעקב, ומה המידות מלמדות אותנו בעבודת השם בחיי היום-יום?
מטרת ההמתנה
אחד הטעמים הידועים למצוות ספירת העומר (מובא בר”ן סוף מסכת פסחים) הוא: לפני שעם ישראל יצא מארץ מצרים, הם שאלו את משה רבינו מתי נעמוד מול הר סיני ונקבל את התורה? משה רבינו השיב שהדבר יתרחש חמישים יום אחרי יציאתם ממצרים. הדבר מרומז בפסוק שמופיע בתחילת חומש שמות, שה’ אמר למשה “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה” (שמות ג. י”ב). לכאורה היה צריך להיות כתוב “תעבדו” ללא הנו”ן סופית שהינה מיותרת? התשובה לכך היא האות נון היא בגימטריה חמישים והיא רומזת לחמישים יום שיצטרכו ישראל להמתין עד קבלת התורה בהר סיני. כשעם ישראל שמע שעליהם להמתין עוד חמישים יום עד לקבלת התורה – הם החלו לספור את הימים מרוב געגועים וציפייה יומיומית למתן תורה.
מדוע באמת ה’ לא נתן להם את התורה מיד עם צאתם ממצרים? מדוע היה עליהם להמתין במשך חמישים ימים נוספים? על כך מבואר שלמעשה עם ישראל לא היה מוכן בצורה רוחנית לקראת מתן תורה. אף-על-פי שהם יצאו ממצרים היה זה בלי שום הכנה מצדם, ואדרבה, הם היו שקועים בתוך מ”ט שערי טומאה, כמ”ש “ואת ערום ועריה” (יחזקאל ט”ז ז’), ואם הקב”ה הי’ מחכה רגע אחד נוסף חלילה הם היו נשארים שם לתמיד ולכן “לא עכבן הקב”ה כהרף עין”.
כשעם ישראל יצא ממצרים הם לא היו מוכנים לקבל את התורה, וכמו שמובא בספרי קבלה ש’חולה’ בגימטריה מ”ט (לקו”ת ברכה צ”ז ב’) – הם היו במצב של חולי מבחינה רוחנית, ולכן הם היו זקוקים לעוד 49 ימים כדי לצאת ולהיחלץ מתוך מ”ט שערי טומאה שהיו שקועים בארץ מצרים.
בספירת העומר אנחנו מוצאים דבר מעניין בצורת הספירה: בדרך כלל כשילד ממתין לחופש הוא סופר את הימים שנותרו לו עד בוא החופשה מהלימודים; הוא סופר כך: מהיום נותרו לי 47 ימים עד החופש, מחר נותרו רק 46 ימים, 45, 44 וכך הוא סופר באופן דפוחת והולך. משא”כ בספירת העומר אנחנו מוצאים ספירה הפוכה דווקא כלפי מעלה: היום יום אחד, שני ימים, שלושה ימים וכו’. מדוע הספירה כלפי מעלה?
מטרת הספירה בימי ספירת העומר היא לא רק כדי לדעת מתי יגיע יום מתן תורה, אלא שימים אלו יהיו ימי הכנה לקבלת התורה, ולכן זה חשוב לדעת כמה ימים נותרו עד מתן תורה, חשוב יותר לדעת כמה ימי הכנה כבר עברו, מה כבר הספקתי לעשות כהכנה ליום זה? האם הימים שעברו עד היום נוצלו כיאה וכיאות כהכנה למתן תורה?
לספור את היום
גם בחייו הפרטיים אדם סופר את השנים שחי כבר ולא את מה שהוא עתיד לחיות משום שהוא לא יודע כמה הוא עומד לחיות, ויתרה מזו: זה לא משנה! יותר קריטי וגורלי עבור האדם לדעת את מספר הימים שכבר עברו וחלפו בחייו עד הלום. האם הוא ניצל אותם כמו שצריך? הרבי מביא פעמים רבות את הפירוש על הפסוק “בא בימים” – שכל יום ויום צריך להיות מלא בתוכן שהוא יוכל להצביע ולומר אודותיו “היום הזה ביצעתי משהו מועיל”. עליו לחשוב האם בעוד עשר שנים הוא יהיה גאה במה שהוא עשה היום או שמא תהיה לו תחושה שהוא בזבז את זמנו. וזוהי מטרתה ומגמתה של ספירת העומר – לספור כל יום שעבר ולמלא אותו בתוכן רוחני.
וכאן נשאלת השאלה: מהו התוכן שאיתו אנו נדרשים למלא את ימי ספירת העומר? כיצד ראוי להתכונן ליום מתן תורה? מבואר בכתבי האריז”ל שבמשך שבעה שבועות אלו עלינו לתקן את שבעת המידות שיש באדם; ישנם שבעה רועים שעמדו לישראל שכל אחד מהם מסמל את אחת מן המדות הללו – אלו הם שבעת האושפיזין המוכרים לנו מחג הסוכות.
אברהם – חסד:
אברהם אבינו מדתו חסד. הדרך בה הוא בחר לפרסם שיש בורא עולם היתה בצורה של טוב וחסד, כמו שהגמרא אומרת (סוטה יו”ד ע”ב): “ויטע אשל בבאר שבע – מלמד שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים וחד אמר פונדק, והקריא אברהם אבינו לשמו של הקב”ה בפה כל עובר ושב, כיצד לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו (לאברהם) אמר להם וכי משלי אכלתם? משל אלוקי עולם אכלתם הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם”.
אברהם אבינו היה החב”דניק הראשון שפתח בית חב”ד, ורק בגלל שהוא היה מטבעו ואופיו איש חסד, היה אכפת לו שגם אחרים ידעו שהקב”ה בורא עולם ומנהיגו, ולכן הוא הלך להפיץ את האמונה בה’, וגם עשה זאת בפועל באמצעי של חסד על-ידי שהאכיל אנשים בחינם וכו’.
אברהם אבינו הביא טוב לעולם, כמו שהגמרא מספרת (ב”ב ט’ ע”ב) “אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותה מיד נתרפא”. כל מי שראה את החיוך של אברהם אבינו כבר התרפא, ועד שכתוב בספר הבהיר: “אמרה מידת החסד, כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עמד שם במקומי”. ויתרה מזו המדרש אומר על הפסוק “כרחם אב על בנים – זה אברהם שביקש רחמים על אנשי סדום” (מדרש שוח”ט ק”ג י”ד).
וכך גם ביחסיו עם הקב”ה, הוא היה במדת החסד כמ”ש “אברהם אוהבי” (ישעיה מ”א ח’), וכמו שמבואר שעליו נאמר “זכור אב נמשך אחריך כמים” (פיוט לתפילת גשם)שזהו אברהם שאהב את הקב”ה ועבד אותו מתוך אהבה.
בשבוע הראשון של ספירת העומר עלינו לעבוד על מידת החסד שבקרבנו, שתהיה לנו אהבה ליהודי שני, לבחון עד כמה אנו מוכנים להקריב כדי לעשות חסד כלפי זולתנו, ובד בבד לבחון ולעורר את האהבה שלנו אל הקב”ה; כשאדם חושב מה הקב”ה עושה למענו בכל יום – הלא זה עצמו צריך להביא אותו לאהבה גדולה. וכמו שילד אוהב את הוריו מסיבה מאוד פשוטה, כי הם ממלאים לו את כל צרכיו, כך כל אדם כאשר הוא מתבונן מה הקב”ה עושה בשבילו בכל יום – זה עצמו צריך לעורר אותו לאהבת ה’, ולא צריך להיות “בעל מדרגה” כדי להגיע לאהבה הזאת.
יצחק – גבורה:
אם אברהם אהב את ה’ באהבה גדולה, יצחק עבד את הקב”ה מתוך יראה. היתה לו יראת הרוממות מה’ ולכן הוא היה בביטול גמור, עבודתו היתה בעיקר בתחום של אתכפיא. היראה שלו לא נבעה מכך שהוא חשב שה’ יעניש אותו, שכן אדם כזה לא ירא את ה’ אלא ירא את העונש.
מהי יראת ה’, אדם שאביו העניק לו סכום כסף גדול כדי לפתוח ביזנס והוא השקיע את הכסף והפסיד את הכל, הוא ירא להראות את פניו אצל אביו לא מחשש שמא אביו יעניש אותו אלא מפאת הבושה הגדולה שאופפת אותו על כך שהוא איכזב את אביו. כך כל אדם צריך להתבונן בעובדה שהקב”ה נותן לו חיים, בריאות, משפחה, עושר וכל שאר הצרכים כדי שהוא ימלא את שליחותו בעולם, ולבסוף הוא הולך ומבזבז את זמנו ואת ממונו ולא עושה שום דבר עם הכוחות שלו – הלא אדם כזה מתבייש לעמוד פנים מול פנים עם הקב”ה. הוא מתבייש לאכזב את הקב”ה שנתן והעניק לו כל טוב. זוהי יראת ה’ שיצחק אבינו הוא הסמל שלה.
ויתרה מזו, לכל אחד מאיתנו יש חברות מסוימת שיקרה לו מאוד. אדם שהקשר שלך איתו חשוב לך, ולכן אתה נזהר לא לאכזב אותו כדי שחלילה לא תאבד את היחס החם והאוהב שהוא נותן לך. כך זה גם בקשר שלנו עם הקב”ה יהודי מקבל יחס של אהבה וחיבה מבורא עולם, היחס הזה יקר לו ביותר. עם חלילה יעשה דבר שהוא נגד רצונו ית’ הרי אפילו עם יבקש מחילה והקב”ה ימחול לו, הוא חושש שמא היחס לעולם לא יחזור להיות כבראשונה ולכן הוא ‘ירא’ להפסיד אותו. בחסידות זה נקרא “יראת בושת”
אצל יצחק אנחנו רואים דבר מעניין: כשקוראים את הסיפור של העקידה חושבים כולם שבשעת מעשה יצחק היה תינוק וה’ ביקש מאברהם להקריב את בנו הקטן. אבל אחרי שלומדים ומגלים שיצחק היה אדם בן 37 שנים.(רש”י תולדות כ”ה כ’) נשאלת מיד השאלה: מדוע העקידה לא נחשבת לנסיון עבור יצחק, שכן אצלו הנסיון גדול וכביר יותר שהוא היה מוכן להקריב את עצמו?! ויתרה מזו: הלא ה’ לא התגלה אליו כלל ולא דיבר אתו מאומה, ואף על פי כן הוא הלך לעקידה מתוך שמחה! כמו שרש”י אומר על הפסוק “וילכו שניהם יחדיו – ואע”פ שהבין יצחק שהוא הולך לישחט וילכו שניהם יחדיו בלב שוה” (בראשית כ”ב ח’). ולמרות זאת אין זה נחשב ניסיון כלל!
כל אחד מאתנו ינסה לתאר לעצמו שאביו היה אומר לו בוקר אחד “ה’ התגלה אלי וצוה עלי להקריב אותך לקרבן”… כיצד היינו מגיבים על “רעיון” כזה? התשובה הכי טובה שכבר יכולה להיות היא, שאם ה’ רוצה בכך – שיתגלה אלי. “פעם הבאה כשהוא יבוא תשלח אותו אלי”… מדוע באמת הקב”ה לא התגלה אל יצחק ואמר לו שהוא רוצה שיקריב את עצמו לעולה?
הביאור בזה הוא, כאמור, שיצחק מדתו גבורה, ולכן היות שהיה ירא את ה’ – לא היתה העקידה בעבורו נסיון כה גדול, כי כל מה שה’ רוצה ממנו הוא יעשה. ישנו סיפור מפורסם על שלושת המלכים שישבו יחדיו וכל אחד מהם רצה להתפאר בפני עמיתיו המלכים בחייליו הממושמעים; מלך גרמניה קורא לחייל שלו ומצוה עליו לקפוץ מן החלון – התחיל החייל להתחנן בפני המלך שלא יהרוג אותו שכן יש לו משפחה וראוי לרחם עליו וכו’, שילחו המלך לנפשו. כך עשה גם מלך הונגריה, קרא לחייל וצוה עליו לקפוץ מהחלון, גם החייל ההונגרי התחנן והפציר במלך וכו’. ואז קיסר רוסיה קרא לחייל שלו והורה לו “קפוץ מהחלון”! “מאיזה חלון אדוני המלך” שאל החייל…
זוהי יראת ה’, וזו היתה מהותו של יצחק אבינו. לדידו, אם ה’ רוצה שהוא יהיה קרבן אין לו שאלות והוא לא צריך פניה מיוחדת, אם הוא רק שומע שזהו רצון ה’ הוא מיד מתייצב כחייל ממושמע וממלא את הפקודה. משא”כ אברהם אבינו שכל ענינו היה חסד ואהבה – בשבילו להקריב מישהו, ועוד את בנו היה עבורו ניסיון עצום משום שזה ההפך מטבעו לגמרי, ולכן העקידה נחשבת לניסיון עבור אברהם ולא ליצחק.
זוהי אם-כן העבודה המוטלת עלינו בשבוע השני של ספירת העומר, לעסוק בקו היראה והגבורה על עצמו, לחנך את עצמו ולהתגבר על תאוותיו בבחינת ‘איזהו גבור הכובש את יצרו’.
יעקב – תפארת:
יעקב אבינו מסמל את המידה השלישית שהיא מדת התפארת. תפארת זהו יופי שבא מעירוב של צבעים; צבע שחור לבדו אינו יפה, וצבע לבן לבדו אינו יפה. היופי מגיע כאשר יוצרים עירוב של צבעים. מדת התפארת היא עירוב של מידת החסד ומידת הגבורה אשר משלימים ומתערבים זה עם זה, ואז נוצר האיזון הנכון.
יעקב מדתו רחמים. מהם רחמים, ומה ההבדל בין חסד לרחמים? מבואר בתניא פרק ל”ב: “הרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת אהבה כנודע ממ”ש ליעקב אשר פדה את אברהם”. מדת החסד היא ביטוי שאדם מבטא את עצמו, זהו צורך בלתי פוסק לתת ולהעניק; לא מענין את הנותן אם המקבל צריך את זה או לא, האם הנתינה היא חיובית וטובה למקבל או שמא מזיקה לו, לנותן יש צורך לתת. משא”כ רחמים הם לפי הצורך של המקבל. זה לא בגלל שהנותן רוצה לתת, אלא זה יותר רגש אובייקטיבי שמתחשב עם מה שהשני צריך, ולפי זה הנותן מעניק לו.
לשם דוגמא, מצד מדת החסד אפשר לתת לאלכוהוליסט משקה משכר, שהרי הוא ביקש ממני ואני לא יכול לסרב לשום אדם, ולכן אני חייב להיות אדם נחמד אפילו כשזה מזיק לשני. משא”כ רחמים הוא רגש יותר מורכב, זהו רגש שעוסק בשני ולא בי. העיקר זה מה הוא צריך לקבל, ולא מה אני רוצה לתת. ולכן מדת הרחמים נעלית יותר מאשר מדת החסד שהיא רק ביטוי של הנותן.
בהקשר לזה, אנו מוצאים דבר מעניין בדברי ימי חייהם של האבות. לאברהם היו שני ילדים ישמעאל ויצחק, אחד המשיך את דרכו ואחד פרש מדרך זו. ליצחק היו שני ילדים, יעקב ועשיו, אחד המשיך את דרכו ואחד מרד. יעקב אבינו גידל שלשה-עשר ילדים ו”מיטתו שלימה”. כיצד הוא הצליח במקום שהוריו וזקניו לא הצליחו?! הרי אברהם ויצחק גידלו את ילדיהם בארץ ישראל, בבאר שבע, בין אנשים טובים, ולעומתם יעקב אבינו גידל את ילדיו בחרן, “חרון אף של עולם”, ודוקא הוא הצליח לגדל משפחה טובה ליד לבן הארמי?!
ויש לומר בדרך אפשר: אברהם היה כולו חסד. לילד אחד זה מתאים, כפי שהוכח שליצחק סוג חינוך שכזה התאים, אך ישמעאל אחיו ניצל את החסד של אביו ועשה ככל העולה על רוחו. יצחק לעומתו היה ‘גבורה’. על יעקב זה עבד, היות שהוא היה יותר “קבלת עול’ניק” מטבעו, משא”כ עשיו שהיה גבורה דקליפה זה הזיק ולכן הוא מרד וזרק את הכל. יעקב אבינו שהוא מדת התפארת והרחמים, זכה לחוש מיוחד, היה לו את החוש להיכנס לנפשו של כל אחד משלוש-עשרה ילדיו ולראות מה הוא צריך וכיצד מחנכים אותו בדרך שמתאימה והולמת אותו, מבלי הבט מה אבא שלו היה רוצה לתת לו.
יעקב אבינו היה מסוגל להיות אובייקטיבי ולשכוח מעצמו כדי לראות מה השני צריך. ולכן לילד אחד הוא נתן קצת יותר חסד, לשני קצת יותר גבורה, הכל לפי הצורך של המקבל ולא לפי הצורך של המשפיע. ולכן הוא הצליח לגדל 13 ילדים שלמים בחוץ לארץ, על אף כל הנסיונות והצרות שהוא עבר.
נצח – משה
למילה נצח ישנן שתי משמעויות. משמעות ראשונה היא: לתמיד, נצחי. משה רבינו הנחיל לעם ישראל את התורה שהיא נצחית. ויתרה מזו: “מעשי ידי משה נצחיים” (סוטה ט, א.) ומבואר שזה אחד הטעמים מדוע משה רבינו לא נכנס לארץ ישראל הוא משום שאם הוא היה נכנס ובונה את בית המקדש – לא היו יכולים להחריב אותו לעולם כי, כאמור, מעשי משה הינם נצחיים לעולם ועד. ואם-כן הקב”ה היה צריך ח”ו להחריב את עם ישראל, כי אחד מהשתיים היה צריך להיכחד או בית המקדש או חלילה עם ישראל, והיות שעם ישראל לא הי’ ראוי לביהמ”ק ולכן ביהמ”ק נחרב. אך אם משה רבינו היה בונה את הבית – לא היו יכולים להחריב אותו, ולכן הוא לא נכנס לארץ ישראל. (ע”ד המבואר בלקו”ש כ”ג ע’ 162 )
ובעניננו, יש להשתדל שכאשר אדם עושה מעשה טוב שהדבר יהיה נצחי ותמידי. למשל, כשהוא מקיים מצוה בחיים שלו עליו להשתדל שהיא תהיה נצחית, שהוא לא יתעייף ויתייאש אחרי חודש ויפסיק לקיים אותה. כשאדם מקבל על עצמו החלטה טובה וחיובית עליו להבטיח שזו תהיה החלטה נצחית, כמו דבר שאי אפשר להחריב אותו ושום רוח שבעולם לא תזיז אותו מעשיית המצוה.
וזה נכון גם בחיי היום יום, לפני שאדם עושה החלטה האם לעשות פעולה מסויימת או לא עליו לחשוב בפרספקטיבה של נצח. האם בעוד עשרים או שלושים שנה הוא ישמח שעשה את הפעולה הזאת או שזה כ”כ לא חשוב שבכלל לא יזכור שעשה אותה. לפעמים אדם נוסע לבקר את הוריו, שנים אחרי זה הוא שמח ומרוצה שעשה את זה. כי כעת ההורים כבר אינם והוא שוב לא יכול לבקר אותם. זוהי דוגמה לפעולה שהוא תמיד ישמח שעשה אותה. משא”כ איזו מכונית הוא נוהג היום בעוד עשר שנים זה לא ישנה לו כלל וכלל.
משמעות נוספת למילה נצח היא כפשוטו, מלשון לנצח במלחמה. לכל יהודי יש מלחמה תדירה בנפשו פנימה בין הנפש האלוקית ונפשו הבהמית, בין היצר הטוב לבין היצר הרע, ותפקידו לנצח במלחמה העיקשת הזאת. מדוע אדם חווה נסיונות כה קשים ומרים? מהי המטרה שאדם נדרש להתמודד בנסיונות אין-סופיים כל ימיו? מבואר בחסידות שנסיון הוא מלשון נס והרמה, “ארים ניסי על ההרים”, כל המטרה של הנסיון הוא להעלות את האדם מעלה מעלה. כאשר יש לו מניעות ועיכובים והוא נדרש להתגבר עליהם, אז הוא מגלה בנפשו כוחות שהוא לא ידע על קיומם כלל (ספה”ש תש”נ ע’ 106).
כמו גבר, בשעה שאשתו נוסעת מהבית לפתע הוא מגלה שהוא יודע לבשל… עשרים שנה הוא חשב שהוא לא יודע לעשות כלום, אבל אחרי שהוא נמצא בגפו יום או יומיים הוא מגלה שיש לו חוש בבישול. וכפי שרואים בחוש, אנשים שכירים שאיבדו את העבודה שלהם, לא היתה להם ברירה והוכרחו לפתוח ביזנס משלהם, או אז הם גילו שהם אנשי עסקים גדולים וממולחים והפכו למליונרים – והכל היה רק בגלל שהמעביד זרק אותם מהעבודה, ואלמלא זאת הם היו נשארים עד היום פועלים פשוטים בלבד.
מידת הנצח מלמדת אותנו אפוא לגלות את הכוחות הטמונים בנפשנו, לדעת שהם קיימים ולנצל אותם לטוב וקדושה. על כל בעיה שצצה בדרכנו בחיי היומיום שלנו יש להביט כעל הזדמנות שניתנת לנו להתגבר, להתחשל ולגלות עוד יותר מה אנו מסוגלים לעשות – זהו נצח.
אהרן – הוד
אהרן הכהן היה לובש בגדי כהונה ששיוו לו הוד והדר. כשאדם היה רואה אותו הוא היה מתפעל מהלבושים שלו. ויתרה מזו, ההתנהגות שלו עם הבריות היתה סוג של התנהגות שהביאה הוד לקב”ה, לתורה וליהדות. אהרן הכהן היה, כידוע, אוהב שלום ורודף שלום, והנהגה זו היתה אצלו עד קצה האחרון.
המדרש מספר אודותיו: “שאם אדם מקללו אומר לו שלום עליך וכו'” (כלה רבתי ג.) “והוא הי’ מחזר על כל פתחי ישראל וכל מי שאינו יודע לימדו קריאת שמע, תפלה, ומי שאינו נכנס בגופה של תורה היה מלמדו” (תבא”ר י”ד). אהרן הלך מאוהל לאוהל ושאל מי צריך עזרה בלימוד קריאה. “וכשהי’ מהלך בדרך פגע בו באדם רשע ונתן לו שלום, למחר בקש אותו האיש לעשות עבירה, אמר אוי לי האיך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן בושתי הימנו שנתן לי שלום (אדר”נ י”ב, ג). כלומר, שההתנהגות שלו עוררה אנשים אחרים להתנהג בדרך התורה והמצוות. ולכן כשאהרן נפטר התאבלו עליו עוד יותר מאשר התאבלו אחר פטירתו של משה רבינו.
וכפי שרש”י אומר על הפסוק בסוף פרשת ברכה (לב, ח) “ויבכו בני ישראל הזכרים, אבל אהרן מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה נאמר כל בית ישראל זכרים ונקבות”. מוסיף המדרש ואומר “שמונים אלף בחורים קרואים בשם אהרן יצאו אחרי מטתו” (כלה רבתי ג’), ולמה קראו להם בשם זה? “שאלמלא אהרן לא באו לעולם, שהיה משים שלום בין איש לאשתו ומזדווגין זה לזה, והיו קורין שם הילוד על שמו” (אדר”נ י”ב ג’). כל ענינו של אהרן שהוא האהיב את שם שמים על הבריות, שכל מי שראה את אהרן מיד נמשך לבו אחריו ואחרי תורתו. ההתנהגות שלו הביאה הוד והדר לתורה. מי שראה את התנהגותו של אהרן איחל לעצמו והתברך בלבבו: הלוואי והילדים שלי יהיו כמוהו.
זוהי אם-כן ההוראה עבורנו: כל אחד מאתנו הוא שגריר של עם ישראל ושל הקב”ה. אנשים מסתכלים על הנהגתו של יהודי אחד ובאמצעותה הם שופטים את כל העם היהודי. על יהודי אפוא להשתדל לגרום בהנהגתו האישית רק קידוש ה’, דהיינו שההתנהגות שלו תביא אנשים אחרים לומר: אני רוצה שהילדים שלי יהיו כמוהו “שיתאהב שם שמים על ידו”, ולא להיפך. לפעמים אנשים רואים איך פלוני מתנהג ואומרים “תראה, מה שוה כל התורה שלו וכל היהדות שלו אם הוא מתנהג כך”. זוהי מדת ההוד – להביא הוד והדר לקב”ה ולכנסת ישראל.
יסוד – יוסף
יוסף הוא היחידי מבין שבעת הרועים שנקרא בשם “יוסף הצדיק”, מדוע דוקא הוא זכה לתואר נשגב ונעלה זה? יוסף חווה חיים קשים ביותר; בתחילה אחיו שנאו אותו ומכרו אותו לעבד, והוא ירד למצרים והיו לו נסיונות רבים. אחד הנסיונות הגדולים היה לא לנקום באחיו כאשר הם באו למצרים. אך גולת הכותרת של כל הנסיונות של יוסף זהו אשת פוטיפר, שעל אף שיוסף היה במצרים לבד בלי שום מכר וחבר, כמו שהגמרא מספרת (יומא ל”ה) “בכל יום ויום (במשך שנים עשר חודש) היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים”, ואף על פי כן בסופו של דבר “באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון” (סוטה ל”ו ב.) והוא עמד בניסיון בגבורה רבה.
העובדה שהוא הצליח לעמוד בניסיון זיכתה אותו בתואר יוסף הצדיק. וזה נקרא מידת היסוד מפני שחיי משפחה תקינים הם היסוד של העם היהודי, ויתרה מזו זהו היסוד של כל האנושות. דור המבול נענש בגלל שהשחית כל בשר דרכו וכמו שרש”י מביא “כל מקום שאתה מוצא זנות וע”א אנדרלמוסיה באה לעולם וכו'” (בראשית ו’ י”ג), ולכן מדת היסוד מהווה גם יסוד לכל שאר המדות.
מלכות – דוד
מדת המלכות ענינה ההכרה הנפשית ש”לית לה מגרמה כלום” והכל בא מידי הקב”ה – זאת סימל דוד המלך במשך כל ימי חייו. דוד המלך היה נחשב אצל אחיו לזר, והוא שאמר דוד “מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי” ולכן תמיד רחקוהו ושלחו אותו להיות רועה צאן כי התביישו בו. גם ישי עצמו התלבט בעניין הזה.
יום אחד כשהגיע שמואל למשוח מלך אצל אחד מבני ישי, לאחר שהקב”ה לא אמר לו כלום בקשר לששת הבנים הראשונים הוא שאל “התמו הנערים” האם אין לך עוד ילדים? ואז ישי שלח להביא את דוד, וה’ אמר “קום משחהו כי זה הוא”. כלומר, דוד מצד עצמו לעולם לא היה נהיה מלך, לא בזכותו ולא בירושה, אלא “מלכותו מלכות כל עולמים” (מדרש ילקוט המכירי קי”ח כ”ח. זהר ח”א קצ”ח).
וכמו שהגמרא בירושלמי אומרת על הפסוק בתהלים: “לא גבה לבי” – בשעה שהמשחני שמואל, “ולא רמו עיני” – בשעה שהרגתי את גלית, “ולא הלכתי בגדולות” – בשעה שהעליתי את הארון, “ונפלאות ממני” – בשעה שהחזירוני למלכותי, “כגמול עלי נפשי” – כתינוק הזה היוצא ממעי אמו” (סנהדרין ב. ה”ד).
דוד המלך הרגיש כמו תינוק שתלוי לגמרי באמו. הוא הכיר בזה שכל המלכות לא מכוחו באה לו, ולכן דוד אומר “ויברך דוד את העם ויאמר דוד לך ה’ הגדולה והגבורה והתפארת, לך הממלכה”, “כי ממך הכל ומידך נתנו לך”.
ההוראה מכך עבורנו היא, שכל אדם צריך לחיות עם הרעיון הזה שכל מה שיש לו בא מאת הקב”ה וכל ההצלחות שלו הם ממנו. הוא נולד למשפחה הנכונה עם חושים מבורכים ושלחו אותו לקולג’, להורים היה את הכסף לשלם שכר לימוד והוא היה במקום הנכון ובזמן הנכון, וגם העסק שמצליח ומשגשג – זוהי ברכה של ה’, שהרי ישנם עוד הרבה אנשים שעושים את אותו ביזנס ונכשלים, ואילו הוא הצליח. אין זה אלא בגלל ברכת ה’ שהאירה לו פנים. לא מספיק להאמין בזה באמונה גרידא, אלא יש להרגיש ולחוש זאת ולחיות את ברכתו של הקב”ה בחיי היום יום. כשאדם מסתכל במבט כזה על החיים שלו – כל חייו משתנים ונהפכים מן הקצה אל הקצה.
This post is also available in: English