כחמישים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, ניתנה ליהודים רשות מהשלטון הרומי לבנותו מחדש. כאשר צורפה דרישה לשנות, ולו במעט, את מידות הבניין, הם ויתרו על כל הבנייה. כי ביהדות, סטייה קלה מציווי ה’ שוללת את כל מהותה וקדושתה של המצווה.
הרשות המפתיעה
אנגליה, קנדה ומדינות נוספות מאיימות שהן עומדות להכיר במדינה פלסטינית. רבים בישראל חוששים וכועסים על כך, כאילו שעצם ההכרה במדינה הזאת תגרום לה לקום לחיים.
אנו עומדים היום בערב תשעה באב שבו אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. אני רוצה לחלוק אתכם סיפור דומה שקרה כחמישים שנה אחרי חורבן בית המקדש השני, ממנו למדים שדיבורים הם אינם ערובה לכך שאכן יצא מהדיבור משהו בפועל ממש.
זה קרה תקופה קצרה אחרי שאדריינוס התמנה לקיסר רומא. מסופר במדרש: “בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה המלכות הרשעה שיבנה בית המקדש”. משום מה מלכות רומי שהחריבה את בית המקדש השני, חמישים שנה מאוחר יותר נתנה רשות ליהודים לבנות את בית המקדש.
ממשיך המדרש ומספר על שני אחים עשירים גדולים בשם פפוס ולוליאנוס שהקימו דוכנים עם קופות כסף בתוואי שבין עכו לאנטיוכה (כיום בטורקיה) וסיפקו את צרכי העולים לירושלים בתוספת מענקים של כסף וזהב, כדי לעודד את העליה המחודשת.
גירי אריות
באותם ימים בארץ ישראל היתה קבוצה שנקראה כותים והם נקראו גם שומרונים. הסיפור של הכותים מתחיל כמאה שנה לפני חורבן בית ראשון. סנחריב מלך אשור בא וכבש את “מלכות ישראל” שגם נקראת מלכות “עשרת השבטים”. למלך אשור היתה מדיניות של “חילופי אוכלוסין” וכל מקום שכבש הוא הגלה את התושבים לארץ אחרת ובמקומם הוא הביא אוכלוסיות של עמים אחרים ויישב אותם באותו מקום. את אותה מדיניות הוא יישם גם בארץ ישראל, ובמקום שבטי ישראל שהוא הגלה לאשור, הוא הביא לארץ ישראל אנשים מכותה שבעיראק ויישב אותם בשומרון.
מסופר בספר מלכים (ב, פרק י”ז): “ויהי בתחילת שבתם לא יראו את ה׳, וישלח ה׳ בהם את האריות ויהיו הורגים בהם”. המדרש (תנחומא לפ׳ וישב) מספר: “שלח וקרא לזקני ישראל. אמר להם סנחריב: כל השנים שהייתם בארצכם לא שכלה אתכם חית השדה ומה עסקה עכשיו? אמרו… הארץ אינה מקבלת עכו”ם שאינו עוסק בתורה ולא נימול”. בהתאם לכך ציווה המלך לשלוח אליהם אנשים שילמדו אותם את התורה ויגיירו אותם, והם אכן התגיירו. הבעיה הייתה שהם קיבלו את האמונה בה׳, וביחד עם זה הם המשיכו לעבוד את העבודה זרה שלהם. הם קיבלו את השם “גירי אריות”, היות שהם התגיירו לא בגלל שהשתכנעו שהדת היהודית היא האמת אלא מפחד האריות. ולכן הגירות שלהם לא הייתה נחשבת לגירות גמורה.
כשעזרא ונחמיה עלו לארץ ישראל בתחילת ימי בית שני, עזרא גזר עליהם חרם שלא יהיו חלק מעם ישראל בגלל שהם עבדו עבודה זרה. הוא חשש שזה ישפיע על עם ישראל. כתוצאה מכך הם הפכו לשונאים של ישראל וגרמו לכך שבניית בית המקדש השני התעכבה.
בסיפור עם אנדריאנוס קיסר חמישים שנה אחרי חורבן בית שני, אותם כותים-שומרונים שלחו מסר לקיסר ואמרו לו: “יהי’ ידוע למלך שהעיר המורדת הזאת תבנה והחומות ישתכללו”, ואז הם, דהיינו היהודים, לא ישלמו למלך לא מס אדמה ולא מס גולגולת וכו׳.
הפטנט שביטל את התוכנית
שאל אותם הקיסר “מה נעשה כבר גזרתי”, ולא מתאים למלך להתחרט מדברים שאמר, אז הם נתנו לו עצה: “שלח לאמור להם או ישנו אותו ממקומו, או יוסיפו עליו חמש אמות, או יחסרו ממנו חמש אמות, מאליהם הם יחזרו בהם”.
השומרונים הכירו טוב את עם ישראל. הם הציעו הצעה לפיה נראה שהמלך לא משנה את דעתו ולא חוזר בו, אלא הוא מוסיף פרט קטן לתוכנית הבנייה, שעליהם לשנות את המידות של בית המקדש בחמש אמות סך-הכל (בשתיים וחצי מטר), ואז הם כבר מעצמם לא ירצו לבנות.
הרמב”ם כותב בהלכות בית הבחירה ש”המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין ממקומו לעולם… ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח… הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו את יצחק”, והרמב”ם ממשיך: “ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד העיד להם על מקום המזבח, ואחד העיד להם על מדותיו וכו׳ (הל׳ ביהב”ח ב, א-ד).
השומרונים ידעו היטב שברגע שהמלך יורה שצריך להזיז את בית המקדש אפילו בחמש אמות בלבד, אז מבחינת היהודים עדיף שלא יבנה בית מקדש מאשר מזבח שלא עומד במדויק על אותו מקום שעמד המזבח שעליו עקד אברהם את יצחק בנו, כי כל מטרתו של בית המקדש בכלל זה בלשון הרמב”ם (בריש הלכות בית הבחירה): “מוכן להיות בית להקריב בו קרבנות”, כדי לכפר על עם ישראל, והכפרה מגיעה מכך שעל אותו מזבח אברהם היה מוכן להקריב את יצחק בנו, ואם זה לא באותו מקום ששם ציווה הקב”ה, אז זה לא יכפר, כי החיבור לקב”ה נעשה כאשר אנחנו מקיימים את ציווי ה׳ במדויק, וברגע שזה לא כפי הציווי, אין את החיבור. זה כמו שאם רוצים להתקשר למישהו צריך לחייג את מספר הטלפון שלו, אבל אם משנים בספרה אחת לעולם לא נצליח להתחבר אליו!
ממשיך המדרש ומספר: “והיו הקהילות מתכנסות בבקעת בית רמון כיון שבא הכתב התחילו לבכות”. כולם כבר התכנסו כדי לעשות את ההכנות לבניית בית המקדש ולפתע הם מקבלים אגרת מהמלך שהם יכולים לבנות את בית המקדש, אבל רק בתנאי שהם יזיזו אותו קצת ממקומו. היהודים געו בבכי, משום שהם מיד הבינו את המשמעות של הגזירה הזאת, שבכך הוא קבר את כל הרעיון של בניית בית המקדש.
ממשיך המדרש: “והם רצו למרוד נגד המלכות. אמרו, יכנס איש חכם אחד וירגיע את הציבור. אמרו יכנס רבי יהושע בן חנני׳ שהוא החכם הגדול של התורה”. הוא נכנס ופתח במשל: “אריה טָרַף טֶרֶף ונתקע עצם בגרונו. הוא אמר: כל מי שיבוא ויוציא אותו, אני אתן לו את שכרו. באה אותה חסידה מצרית שהמקור שלה ארוך, הכניסה את המקור שלה והוציאה אותו. אמרה לו: תן לי את שכרי. אמר לה: לכי והתהללי ותאמרי שנכנסת לפיו של אריה בשלום ויצאת בשלום”.
סיים רבי יהושע את דבריו ואמר: “כך דיינו לנו, שנכנסנו לאומה הזאת בשלום ויצאנו בשלום” (בר”ר ס”ד). כלומר, בוא ונכיר בנס הזה שאנו חיים בשלום תחת מלכות רומי, ולא למרוד בהם על כך שהם שינו את דעתם ולא מרשים לנו לבנות בית המקדש.
ביהדות, כל פרט חשוב
אחת ההוראות שאפשר ללמוד מהסיפור הזה היא עד כמה ביהדות הפרטים הקטנים חשובים . לכאורה מה כל כך גרוע אם נזיז את בית המקדש שתי מטר? זה הרי עדיין בהר הבית, אותו הר שבו אברהם בנה את המזבח עבור יצחק, וההר שבו שלמה המלך בנה את בית המקדש הראשון, ועזרא בנה את בית המקדש השני. למה להפסיד הזדמנות פז כשאפשר להחזיר עטרה ליושנה ושוב יהיה לנו בית מקדש?
השנה חל פסח במוצאי שבת. אחרי החג אחת מהנשים סיפרה לאשתי, שליל הסדר האחרון הפך לריב משפחתי ענקי. מה שקרה זה שהיום הולדת של המספרת חל בליל שבת, והיות שזה לא פרקטי שכל המשפחה תתאסף יחד שני לילות אחד אחרי השני, הוחלט שלכבוד יום ההולדת יקדימו את הסדר ללילה אחד קודם, ואכן כל המשפחה התאספה לחגוג את ליל הסדר בליל שבת.
ואז שוד ושבר. גיסתה הביאה ל’סדר’ עוגת יום הולדת לכבודה וכל המשפחה כעסה עליה. היתכן שהביאה עוגת חמץ לשולחן הסדר?! כשאשתי ניסתה להגן על אותה גיסה ואמרה שזה עדיין לא חג הפסח, היא טענה בתוקף “אבל אנחנו עורכים סדר, ובזה שהיא הביאה עוגת חמץ היא פגעה ברגשות של כל המשפחה”, ועל כך אין מחילה!
דור אחד אחרי אותו ניסיון לבנות שוב את בית המקדש, חכמים הגיעו למסקנה שהמשיח יהיה זה שיבנה את בית המקדש במהרה בימינו בקרוב ממש.
(לקו”ש חלק כ”ז ע׳ 204)
This post is also available in: English