מה ההבדל בין דיבור רגיל לבין ‘דיבור פנים אל פנים וישוב הדעת’? על היום בו חזר ה’ לשוחח עם משה מתוך קרבה פנימית ואישית ומה המסר אלינו בפגישתנו עם ה’ בתפילה?
חג הרווקים
ט”ו באב בימי קדם – בזמן בית המקדש היה יום חג. ביום זה בנות ישראל יצאו לבושות בגדי לבן שאולים לרקוד בכרמים כדי למצוא חתן. החג הזה היה לעזר במיוחד עבור אלו שלהוריהם לא היתה את האפשרות להבטיח נדוניה לחתן. עבורם ט”ו באב היה ההזדמנות למצוא שידוך הגון.
שואלת הגמרא (תענית ל,ב) מדוע בחרו דווקא את היום הזה כדי לקיים בו יום של ריקודים ושידוכים, מדוע לא בחרו בט”ו תמוז או ט”ו אלול?
כדי לתרץ את השאלה הזו מביאה הגמרא את דעתם של כמה מהחכמים שכל אחד מציג סיבה אחרת מה מיוחד ביום הזה. רבה בר בר חנה אומר בשם רבי יוחנן: “יום שכלו בו מתי מדבר” .
אנו מכירים את סיפור המרגלים. משה שלח שנים עשר מרגלים לארץ כנען כדי ש”יחפרו את הארץ” ויחזרו עם דו”ח מה קורה שם. עשרה מרגלים חזרו עם מסקנות קשות, וטענו שעם ישראל לא יצליח לכבוש את הארץ. השניים האחרונים, יהושע וכלב, חלקו עליהם וסברו ש”יכול נוכל לה”, אבל העם בחר להאמין לדברי הרוב. “ויבכו העם בלילה ההוא”. הם לא רצו ללכת לארץ ישראל. ואדרבה, היו ביניהם כאלו שהכריזו “נתנה ראש ונשובה מצרימה”. כל זה קרה בליל תשעה באב.
הקב”ה התאכזב מהעם והודיע למשה שדור המדבר שלא רוצה להיכנס לארץ יקבל את מבוקשו. עם ישראל יתעכב במדבר 40 שנה, עד שהדור הזה ימות, והדור הבא שנולד במדבר וגדל על ברכי משה, הוא יהיה זה שיכבוש את הארץ.
נשות ישראל הצדקניות שתמיד חיבבו את הארץ עליהם הגזירה לא חלה, אלא רק על הגברים בגיל צבא, דהיינו מגיל עשרים ועד גיל ששים. בכל שנה כ-15 אלף אנשים שהגיעו לגיל שישים (הם עשו כנראה מסיבת פרידה…) הם חפרו את קבריהם ובליל תשעה באב היו ישנים בו, וכך הולכים לעולמם.
בשנת הארבעים, השנה האחרונה לשהותם במדבר, הקבוצה האחרונה שהגיעה לגיל שישים חפרה את קבריהם, נפרדה מבני המשפחה והלכו לישון בליל תשעה באב. למחרת בבוקר, להפתעתם ולהפתעת כולם הם התעוררו. אומר רש”י: “כיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון”. אז לא היו לוחות שנה וחודשי השנה נקבעו לפי מולד הירח. לכן הם חשבו שאולי הם טעו בחשבון החודש, ועדיין תשעה באב לא הגיע. למחרת “חזרו ושכבו בקבריהם בלילות עד ליל חמשה עשר”. כל לילה הם חזרו לשם אולי הלילה הזה הוא הלילה הגורלי. “וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר ולא מת אחד מהם, ידעו שחשבון חדש מכוון וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו קבעו אותו הדור לאותו היום יום טוב”. בט”ו באב הם הבינו שאכן הקב”ה מחל להם והם יזכו להיכנס לארץ.
לדבר מתוך חיבה
ממשיכה הגמרא וקובעת: “עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה”. לכאורה זה לא מובן, הרי הקב”ה דיבר עם משה במשך כל השנים? דברי הגמרא מיוסדים על הנאמר בפרשת דברים “ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה׳ אלי לאמור”. מסביר רש”י: אבל משלוח מרגלים ועד כאן לא נאמר בפרשה וידבר, אלא ויאמר, ללמדך שכל ל”ח שנה שהיו ישראל נזופים, לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת” (דברים ב, יז). זה לא הכוונה שהוא לא דיבר איתו כלל, אלא שזה לא היה “פנים אל פנים”. הגמרא מוסיפה כאן חידוש ענק, שבט”ו באב של שנת הארבעים, הקב”ה חזר לדבר עם משה מתוך חיבה.
מה באמת הפירוש שהקב”ה דיבר עם משה אבל לא בלשון חיבה “פנים אל פנים”?
אני רוצה לחלוק אתכם סיפור על אחד מהשלוחים הראשונים של הרבי, הרב נחמן סודק ע”ה שנשלח לאנגלי׳ בשנת תשי”ט. באותם ימים הרב חודקוב שהיה האחראי על השלוחים הודיע לכל שליח שנסע מעבר לים, שהוא יוכל לבקר ב-770 פעם בשנתיים. החוק הזה היה מחויב המציאות, כי הצימאון והגעגועים של החסידים בכלל ושל השלוחים הצעירים בפרט אל הרבי היה כל כך גדול שהם היו מסוגלים לחזור ל-770 כל חודש, ולכן הגבילו את הביקורים שלהם לפעם בשנתיים.
בחודש תמוז תשכ”א, אחרי קרוב לשנתיים שהרב סודק הי׳ באנגליה, הוא הצליח לארגן קבוצה גדולה של יהודים שיסעו לארה”ב במיוחד כדי לבקר אצל הרבי. הוא חכר מטוס צ’רטר וכולם יחד טסו לארצות הברית. אחרי 18 שעות טיסה ושתי חניות ביניים הם הגיעו בסופו של דבר ל-770.
עד כמה היה לביקור הזה חשיבות אצל הרבי אפשר ללמוד מכך שהרבי המתין בחדרו לקבוצה עד 3:30 לפנות בוקר, ואז הוא ירד לערוך התוועדות בת שעה לכבודם. בתמונות רואים איך קבוצה של אנשים עייפים יושבים ומקשיבים לרבי.
כמו בשיחת טלפון…
הרב סודק שזכר היטב את ההוראה ששליח יכול לחזור רק פעם בשנתיים, שלח מכתב למזכירו של הרבי הרב חודקוב לבקש רשות לבוא לניו יורק עם הקבוצה הראשונה שהוא זה שהשפיע עליהם לבוא אל הרבי. תאריך הנסיעה הגיע והוא עדיין לא קיבל תשובה, לכן הוא החליט שאם לא ענו לו זה סימן שהוא יכול להגיע.
הוא הגיע לניו יורק יחד עם כל הקבוצה ואז כשפגש את הרב חודקוב, הוא אמר לו באידיש: “ביי אונז איז ניט שתיקה כהודאה”. זה שלא ענינו לך זה לא אומר שהסכמנו שתבוא. לו אתה שומע לי, הייתי מציע שתיקח מטוס ותחזור מיד חזרה לאנגליה… בכל מקרה הוסיף הרב חודקוב, מבחינתנו אתה בלונדון. לא תיכנס ל’יחידות’, דהיינו, לא תהיה לך פגישה אישית עם הרבי, (שזה היה הפסגה של כל חסיד כשבא לבקר את הרבי). בנוסף לכך, אם לרבי יהיה מכתב עבורך, אנו נשלח את זה לכתובת שלך בלונדון. אנו יכולים לתאר לעצמנו איך הרב סודק הרגיש, אבל בכל זאת הוא נשאר בניו יורק.
הביקור ערך יותר משבועיים, ואז לפני הנסיעה חזרה לאנגליה הרב חודקוב קרא לו ואמר לו שהרבי אמר לו: “עם הצעירים צריך להיות קצת יותר רכים”, דהיינו, צריך להבין אותם ולקרב אותם. לכן הרבי אמר שהרב סודק כן יזכה להיכנס ליחידות, אבל זאת לא תהיה יחידות רגילה אלא כמו שיחת טלפון.
כשהרב סודק סיפר לי את הסיפור הזה שנים רבות מאוחר יותר הוא סיים שבאמת היחידות הזאת הייתה שונה. הרבי דיבר אליו, אבל זה הרגיש כמו שיחת טלפון.
הסיפור הזה נותן לנו את האפשרות להבין שישנם שני סוגי דיבור. זה יכול להיות שיחת טלפון, וזה יכול להיות “פנים אל פנים” “בלשון חיבה וישוב הדעת”.
חיבה תחזיר חיבה
מה אנחנו יכולים ללמוד מכך?
בכל יום בתפילה יהודי מדבר אל הקב”ה. השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא איזה סוג שיחה זו, האם זוהי שיחת טלפון או פגישה פנים אל פנים?
כשאדם מדבר בטלפון ייתכן שבאותה שעה הוא גם עושה דברים אחרים: שוטף כלים, מכין לעצמו כוס תה, או דברים אחרים.
ישנם כאלו שהם מתפללים, אבל באותו זמן הם עסוקים גם בדברים אחרים. עלינו לזכור שכשזה מגיע לתפילת העמידה לפחות אז חייבת להיות פגישה של “פנים אל פנים”. וכפי שנוהגים שלפני תפילת העמידה אנו פוסעים שלוש פסיעות לאחור ואז חוזרים שלוש פסיעות “דרך קירוב והגשה” (שוע”ר הל׳ תפילה סי׳ צה, ב), כדי להרגיש כמו שנכנסים לפגישה עם המלך.
רבותיי, עד כמה התפילה תהיה בדרך “יחוד וחיבה” זה תלוי בנו. אם אנחנו בתפילה נרגיש אהבה לקב”ה ונתרכז רק בו, אז כמים הפנים אל הפנים גם הקב”ה יחזיר לנו חיבה, וימלא את כל משאלותינו לטובה עד למשאלה הגדולה, ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
This post is also available in: English