התשובה היא לא רק להסתכל לאחור באשמה, אלא גם בעיקר להמשיך קדימה בשמחה.
הרב ראובן דונין
הרב ראובן דונין ע”ה. היה משפיע מפורסם בחב”ד, איש אמת, מלא אש וחום, שזכה לקרב אלפים ליהדות, לחסידות, ואל הרבי.
אבל הדרך האישית שלו לא הייתה דרך ישרה ופשוטה. כילד – גדל בבית חרדי, אך בנערותו הוא עזב את הדרך, התרחק מתורה ומצוות, עבר לקיבוץ, והצטרף לחלוצים. הוא עבד כטרקטוריסט, היה מוכשר ומוצלח מאוד, הצליח בפרנסתו, צבר כסף, והיה נראה שהכול הולך לו טוב. אבל בפנים, בתוך ליבו, הוא הרגיש שמשהו חסר. כל זה – כסף, הצלחה, עבודה – לא מילאו את נפשו.
באותו זמן אחיו, אברהם, כבר למד בישיבת חב״ד. והוא הזמין אותו לבקר בכפר חב״ד. הרב ראובן הגיע לשם, ובאותו ביקור – נפשו נקשרה בחסידות. הוא הרגיש שמצא בית אמיתי. התחיל ללמוד בישיבה, התקרב יותר ויותר, ולאחר תקופה הרגיש שהוא מוכרח לנסוע לרבי לניו יורק.
וכך היה. הוא הגיע לניו יורק, כשנכנס ליחידות הראשונה אצל הרבי, הוא סיפר לרבי בבכיות מה עבר עליו בחייו. וביקש דרך תשובה. הוא רצה לתקן את מה שעשה בעבר. הרבי ענה לו תשובה קצרה: “יעבוד את ה’ בשמחה ובטוב לבב, וכשיגיע הזמן – נתדבר על תשובה.” (הטרקטוריסט של הרבי ע’ 93)
רבותיי, במשפט הזה הרבי לימד אותו ואותנו, איך עושים תשובה.
אנחנו נמצאים בחודש אלול – כולם מדברים על תשובה. אבל כשאנשים אומרים “תשובה”, למה הם מתכוונים? להסתכל אחורה. לשבת ולחשוב: מה עשיתי בשנה שעברה? במה נכשלתי? על מה עלי להתחרט? איך אתקן את זה? בדרך כלל, מה יוצא מהנהגה כזו ? הרבה כאב, עצב, תחושת אשמה. אדם נכנס לדיכאון.
אבל החסידות באה ואומרת: עיקר התשובה הוא לא לחפור בעבר. עיקר התשובה הוא הקבלה לעתיד. לא להביט לאחור אלא קדימה. לא לשקוע בייאוש אלא להתחיל דף חדש. בתורה אנו מכירים אחת שהביטה לאחור ומה קרה לה היא הפכה לנציב מלח!.
כי כשאדם נובר בעברו, הוא מתמלא כעס על עצמו, אכזבה, בושה. ושום דבר טוב לא יוצא מזה. אבל כשאדם אומר: מה שהיה – היה. מעכשיו אני מתחיל דף חדש! – זה מביא חיות ושמחה. זה מביא שינוי אמיתי.
ריקוד של סליחה
מסופר על רבי חסידי אחד, שערב יום כיפור הסתובב בעיירה, רצה לראות איך היהודים מתכוננים ליום הקדוש. הבתים היו בני קומה אחת, והוא הלך והציץ בחלונות. באחד הבתים הוא ראה מחזה מוזר: יהודי יושב מול בקבוק וודקה ושתי כוסות. הוא מוזג לשתי הכוסות, שותה אחת ואחר כך את השנייה. שוב מוזג ושוב שותה – שוב ושוב – עד שסיים את כל הבקבוק. ואז קם ומתחיל לרקוד מסביב לשולחן.
בליל יום כיפור, כשהרבי נכנס לבית הכנסת, כולם פינו לו מקום בצד מזרח, כפי המנהג, אך הוא הלך לצד מערב, וחיפש את אותו יהודי. הוא ניגש אליו, לקח אותו בידו ואמר: “בוא איתי.” ואז הוא שאל: “הצצתי לביתך בצהריים, וראיתי אותך יושב מול בקבוק, שותה כוס אחרי כוס, עד שסיימת בקבוק שלם. זה מה שיהודי עושה בערב יום כיפור?”
והיהודי סיפר סיפור מרגש: בתחילת השנה הייתה לו פרה שהייתה נותנת חלב – לא רק למשפחתו אלא גם כמקור פרנסה. הפרה חלתה ומתה. הוא היה קצת מאוכזב מהקב”ה אבל מחל לו. אחר כך אשתו חלתה. הוא התפלל לריבונו של עולם שירפא את אשתו, כי אם חלילה היא תמות – הוא מנתק את הקשר איתו. ואכן, כשאשתו נפטרה. הוא הפסיק להניח תפילין, הפסיק ללכת לבית הכנסת. הוא אמר” אין לי שום קשר איתו.”
“אבל עכשיו” הוא ממשיך ומספר “ערב יום כיפור. מה אני אעשה? כל חיי הלכתי לבית הכנסת ביום הזה. אבל נשבעתי שאין לי קשר איתו. ואז נזכרתי בסיפור עם השכן שלי. קרה פעם שהסתכסכנו, לא דיברנו כמה חודשים. יום אחד הוא נכנס לביתי, הניח בקבוק וודקה על השולחן, מזג שתי כוסות, ואמר: ‘די, מספיק לריב. נשתה “לחיים”, ונעשה שלום.’ שתינו, רקדנו, וחזרנו להיות חברים.”
“אז חשבתי לעצמי: אעשה אותו דבר. שמתי בקבוק על השולחן, מזגתי שתי כוסות, ואמרתי לקב”ה מה שהיה היה, בוא ונעשה שלום. מזגתי ‘לחיים’ בשבילו ובשבילי. הוא לא שתה – אז שתיתי גם במקומו. וכך עד שסיימתי את כל הבקבוק. ואז קמתי ורקדתי סביב השולחן.”
זהו בדיוק עניין התשובה: לא שקיעה בעבר, לא דיכאון, אלא סולחה עם הקב”ה והתחלה חדשה.
שתי המחברות והדף החדש
מסופר על חסיד של רבי מיילך מליז’נסק. החסיד רצה להבין מהי תשובה. הרבי שלחו לעיירה אחרת, לבית מזיגה. בערב יום כיפור הוא נכנס לשם וראה אנשים שותים, משתכרים, בלגן. הוא אמר לעצמו: מה זה קשור לתשובה?
באמצע הלילה, בעל הבית פינה את כולם וסגר את המקום. אחר כך הוא לקח שני קונטרסים – מחברות. בראשונה היה כתוב את כל מה שהוא היה חייב לקב”ה: איפה פספס מצוות, מתי פגע באנשים. למי הוא שכח להחזיר עודף. בשנייה הוא כתב את מה שהקב”ה חייב לו: כל הצרות שהוא עבר, גניבות, הפסדים. מכות שקיבל בגלל היותו יהודי וכו. כשסיים הוא בכה במר נפשו. בסוף הוא פנה לקב”ה ואמר הרי סוף סוף ערב יום כיפור היום וצריכים להשלים, נשתווה נא בינינו רבש”ע, אתה לא חייב לי ואני לא חייב לך, בוא נתחיל דף חדש. הוא החזיק את שתי המחברות בידיו סובב אותם מעל ראשו כמו כפרות וזרק אותן לאש.(ספורי חסידים מועדים ע’ 73)
והחסיד שצפה בו הבין: זהו הפירוש תשובה – להתחיל דף חדש.
רבותיי, המסר הזה הוא נכון לא רק ביחס שלנו עם הקב”ה, אלא גם עם בני אדם. הרבה אנשים סוחבים טינה וכעסים ישנים במשך עשרות שנים. אם רוצים באמת לעשות שלום – לא פותחים את כל מה שהיה. זה רק יגרום לעוד ריב. הדרך הנכונה היא פשוט להתחיל מחדש.
סיפור אישי
כמה חודשים אחרי שאבי, הרב משה גרינברג ע”ה נפטר, בקרתי בניו יורק באוהל של הרבי. משם נסעתי לקראון הייטס. בחור ישיבה שהצטרף לנסיעה סיפר לי שהוא התארח בביתו של הרב יואל כהן, החוזר של הרבי, בליל שבת שלאחר פטירתו של אבי . הוא סיפר שהרב כהן דיבר על אבי. הופתעתי לשמוע.
הוא אמר: הרבה מהחסידים שעלו מרוסיה נשאו עמם כעסים. המשטר הקומוניסטי היה נורא. הם הפכו כל אדם למלשין. כל אחד חשד בשני.שאולי הוא מוסר. היהודים הללו גם אחרי שיצאו מברית המועצות לא יכלו להשתחרר מהחשדות והכעסים.
אבל ר׳ משה גרינברג היה שונה. הוא לא סחב טינה, לא חישב חשבונות, לא כעס. תמיד שמח, תמיד הלך קדימה, אף פעם לא הסתכל אחורה.
יש שיר ביידיש שמסכם את הכול: “לא מיר זיך איבערבעטן – אבינו שבשמיים”, בוא נתפייס. אולי אנחנו מרוגזים עליך, אולי אתה מרוגז עלינו – אבל די, בוא נעשה שלום, נתחיל דף חדש.
This post is also available in: English