מהי הסיטואציה הנכונה לומר ‘לחיים’ ומדוע ‘גדולה לגימה שמקרבת’?
העוגה שפתחה את הדלת
‘מנהטן ביר’ Manhattan Beer Distribution היא חברה ניו-יורקית מפורסמת לשיווק בירה. היא שולטת על שוק הבירה במדינת ניו-יורק. בעל החברה הוא יהודי בשם סיימון ברגסון.
ברגסון היגר לארצות הברית ביחד עם הוריו כשהיה בן 4. תמיד סיפר שאביו הגיע לארה”ב עם שישה דולר בכיס ועם חלומות גדולים.
ברגסון הקים את המפעל בשנת 1978, עם משאית אחת שאיתה חילק בירה למסעדות וכו׳. ארבעים שנה מאוחר יותר, לחברה יש צי של יותר מ-350 משאיות, מיליון פיט מרובע של מחסנים לאחסון כל סוגי הבירה שהם קונים מכל העולם, וקרוב לאלפיים עובדים. הם משווקים 46 מיליון ארגזי בירה בשנה!
הכול טוב ויפה, אבל ישנה בעיה אחת. בירה היא חמץ, וכולם יודעים להיזהר משתייתה בחג הפסח. אבל מה שלא שמים לב לפעמים, זה שבירה שנמצאת בבעלות יהודית בפסח אסור ליהנות ממנה גם אחרי פסח. לכן, על מר ברגסון למכור את כל החברה לגוי למשך ימי הפסח, כדי שיהודים יוכלו ליהנות מהבירה אחרי חג הפסח.
ארגוני הכשרות הגדולים פנו אליו בנושא, אך ברגסון סירב. הללו הגיעו למסקנה, שבאין ברירה ייאלצו לפרסם אזהרה לכל יהודי ניו יורק ,שבמשך חודש וחצי או חודשיים אחרי פסח אסור לקנות בירה, כי רוב הבירה שמשווקת במדינת ניו-יורק היא בבעלותו.
שבוע לפני פסח שמע על כך הרב קלמן ויינפלד, מארגון הכשרות OK, והרגיש שמחובתו לעשות משהו בנידון. הוא החליט להיפגש עם מר ברגסון. הוא ידע שנולד באירופה אחרי המלחמה, ולכן הכין קאקאש-קייק, שזוהי עוגה שיש סיכוי גדול שהיא מאוד תשמח אותו.
הוא נסע למנהטן לבניין שבו ברגסון מתגורר, ואמר לשוער שבידיו מתנה למר ברגסון. הלה התקשר למשפחה והם ביקשו שישאיר את העוגה בדלפק הכניסה בלובי. אבל ויינפלד החליט להמתין, אולי יעלה בידו לפגוש אותו.
ואכן, אחרי כמחצית השעה יצאו מהמעלית סיימון ברגסון, אשתו ועוד אורחים. הרב ויינפלד פנה אליו עם שלום עליכם לבבי, ואמר לו שהוא לא בא לבקש ממנו כלום, אלא לתת לו מתנה. והוא העניק לו את הקאקאש קייק. אשתו של ברגסון מאוד התלהבה מהמתנה, ואז הוא הוסיף שהיות שהוא עושה הרבה מעשים טובים הוא רוצה לזכות אותו בעוד מעשה טוב, והציע לו למכור את העסק לגוי לפסח.
הבוס מיד אמר שכבר פנו אליו בנושא, אבל הוא לא מבין מדוע הוא צריך למכור את העסק, ובכלל הוא אדם שומר חוק, ועל-פי החוק אסור למכור את העסק למי שאין לו רישיון למכירת אלכוהול במדינת ניו-יורק. ולמכור לגוי שיש לו רישיון, פירושו למכור למתחרה שלו, ובכך הוא איננו מעוניין.
ברגסון אמר שכעת הוא יוצא למסעדה, ומחר שיתקשר למשרד והוא יראה מה אפשר לעשות בנידון. ויינפלד ענה שהנושא חשוב מאוד, והוא ימתין לו בלובי עד שיחזור. ברגסון צחק והלך.
מנהל חדש לשבוע
ויינפלד היה רציני בכוונותיו. הוא לא בזבז רגע. את ההמתנה הארוכה ניצל להתייעצויות עם רבנים שמתמחים בנושא, ושטח בפניהם את הטענות של ברגסון. הוא קיבל הדרכה מפורטת כיצד לנהוג. אחרי קרוב לשעתיים ברגסון חזר וגילה שויינפלד עדיין מחכה לו בלובי…
ויינפלד הציע לו שימנה אותו שליח בקניין סודר למכור בשמו את כל העסק עם החמץ לנכרי, הקונה יהיה אחד המנהלים הראשיים של המפעל, כך שבמשך ימי הפסח המפעל יהיה שייך לאותו מנהל והוא יהיה זה שבמשך אותם שמונה ימים ינהל את המפעל. ברגסון הסכים ומינה אותו לשליח, סיכמו להיפגש במשרדו בברונקס למחרת בשעה אחת בצהריים כדי לסדר את השטר.
למחרת הגיע וינפלד עם שטר מכירה, ובמעמד מרגש מכרו את העסק ל- Chief Operation manager, ואף פירטו בשטר את כל הכתובות של המחסנים והמשרדים ששייכים ל’מנהטן ביר’. הם רשמו את שוויו של המפעל, ולאחר מכן הקונה נתן דמי קדימה וכו׳, כמנהג ישראל במכירת חמץ.
לאחר המכירה הציעו לו החסידים להניח תפילין. ברגסון שמח להיענות לבקשה, ואמר שכבר 57 שנים, מאז הבר מצווה, לא הניח תפילין. לפני שעזבו הוא הספיק לספר להם שאחד מהסופרמרקטים הגדולים באזור פלטבוש ביטל לפני כמה ימים הזמנה גדולה שהייתה אמורה להישלח מיד לאחר הפסח, וכעת, ששמעו על מכירת חמץ, הם חידשו את ההזמנה, וברגסון נוכח בעצמו עד כמה נחוץ הדבר.
כמה ימים אחרי פסח חזר הרב ויינפלד לבקרו. ברגסון סיפר שבימים הראשונים של החג היה בחופשה משפחתית, וגם בימים האחרונים, כאשר ביקר במפעל, כל מי שפנה אליו בשאלה שקשורה למפעל הופנה לאותו מנהל שמכר לו את החמץ, ואמר לפונים שאותו אחד הוא כעת בעל הבית (אור ישראל קובץ ע׳׳ז).
מתי שותים ‘לחיים’
כשקראתי את הסיפור חשבתי, מה היה כל כך גרוע אם יהודים יקרים לא היו יכולים לשתות בירה במשך חודש וחצי. קצת פחות אלכוהול לא היה מזיק להם.
בפרט שבפרשתנו, נח, התורה מזכירה לראשונה שתיית יין, אבל לא בהקשר חיובי. אנו קוראים שאחרי המבול יצא נח מהתיבה, “ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר” (ט, כ). יצא מזה רק דברים לא טובים. אז אם מתגלגלת לידינו הזדמנות מלמעלה, שנוכל למנוע כמה וכמה יהודים טובים משתיית בירה, אדרבה…
הגמרא במסכת סנהדרין (קג, ב) אומרת דבר מעניין: “אמר רבי יוחנן… גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל שנאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים… מרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים… מרחקת את הקרובים מעמון ומואב ומקרבת את הרחוקים מיתרו… בשכר קראן לו ויאכל לחם זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית”.
הגמרא אומרת שלומדים מהתורה את כוחה של ‘לגימה’. במילה ‘לגימה’ הכוונה היא גם לאכילה וגם לשתייה.
בתורה אנו מוצאים שמשה רבינו מצא את זיווגו בזכות ארוחה. כשבנות יתרו חזרו לאביהם יתרו וסיפרו לו “איש מצרי הצילנו מיד הרועים”, הוא מיד שאל: “וְאַיּוֹ? קִרְאֶן לו ויאכל לחם”. ובזכות אותה ארוחה הוא התחתן עם ציפורה. מכאן רואים ש”גדולה לגימה שמקרבת רחוקים”.
מאידך, בחומש דברים התורה אומרת: “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה׳ גם דור עשירי לא יבוא… עד עולם”. מדוע? ממשיכה התורה: “על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים” (תצא כג, ה). בגלל שהם לא הציעו אוכל לעם ישראל כשיצאו ממצרים, אותם שני עמים הורחקו מישראל לעולם. אומרת הגמרא שמכאן רואים את כוחה של ‘לגימה’, לחיוב ולשלילה.
לכן נוהגים חסידים, שכאשר הם מתאספים יחד – הם אומרים ‘לחיים’, כי הלגימה מקרבת.
מוסיף הרבי ואומר בשיחה, “שהצורך והפעולה בזה… אפילו בין בנ”י גופא ואפילו בשעה שאין הפסק ופירוד ביניהם… הנה גם שם ישנה תועלת הפעולה “דגדולה לגימה שמקרבת…”, ואין ענין יוצא מדי פשוטו שצריכה להיות לגימה כפשוטה שזהו כללות המנהג… שעניין ההתוועדויות קשור עם לגימה כפשוטה” (תו”מ כ”ט, עמ׳ 184).
ואם כן, נשאלת השאלה איפה טעה נח שאצלו הלגימה התדרדרה לכאלו תוצאות. ואולי יש לומר, שהכל קרה בגלל שהוא שתה לבד!…
This post is also available in: English