מהי הייתה תשובתו המפתיעה של הרבי לבחור צעיר האם להתגייס לצבא ארצות-הברית. על השליח שזכה ב-75 שנות שליחות נוספות.
הרבי יכריע
בשנות ה-50 של המאה הקודמת, ארה”ב הייתה מעורבת בכמה מלחמות כדוגמת מלחמת קוריאה או מלחמת ווייטנאם (בסוף שנות החמישים). באותן שנים, ראש הישיבה של ‘ישיבה יוניברסיטי’, הרב י.ד. סולובייצ’יק, עודד את תלמידיו להתנדב לצבא ארה”ב. הוא טען שארצות הברית היא מלכות של חסד, והיא כה טובה ליהודים, שחובה עלינו להגן עליה ולהתגייס לצבא האמריקאי.
הוא התקין תקנה בישיבה, שמתוך כיתה שלומדת סמיכה לרבנות, חמישה תלמידים יתנדבו לשמש כקציני דת בצבא ארה”ב. החמישה נבחרו על פי גורל שערכו בין כל התלמידים.
בשנת 1958 אחד התלמידים שעלה בגורל היה הנרי אייזיק. הוא התייצב בלשכת הגיוס, עבר את הבדיקות הרפואיות ונמצא כשיר לשרת בצבא. הם הודיעו לו שהצבא זקוק לצ׳פלין בחיל האוויר האמריקאי, והוא היה מוכן להצטרף.
אבל… אביו התנגד לכך. כמו עוד הרבה הורים חרדים, אביו סבר שהצבא האמריקאי (ועוד בשנות החמישים) הוא לא מקום לתלמיד ישיבה. הנרי לא ידע מה לעשות. הרב שלו הורה לו להתנדב ואביו מצוה עליו לא לעשות את זה.
הוא מספר שבשנת 1958 הרבי היה אז נחשב לרבי צעיר, אבל שמעו יצא כמנהיג שרבים משחרים לפתחו, גם אלו שאינם שומרי מצות ואפילו אינם יהודים, והוא החליט לפנות לרבי. הוא רצה שהרבי יהיה זה שיכריע בין אביו לרבו. הוא ידע שאביו מאוד מעריך את הרבי, ולכן יקבל את מה שהרבי יאמר.
תהיה היכן שצריכים אותך
הוא קבע תור ליחידות, ובגלל שכבר היה חתן באותם ימים, הוא הציע לכלתו להצטרף לביקור אצל הרבי, היות שההחלטה תשפיע גם על העתיד שלה. היא הסכימה בשמחה, והפגישה נקבעה לשעה אחת לפנות בוקר.
הם הגיעו ל-770 ונדהמו לגלות שבתור ממתינים אנשים מכל שכבות האוכלוסייה. כשנכנסו לחדר הרבי, הוא סיפר לרבי על הדילמה שלו ואמר שהוא מאוד מעריך את רבו, ובוודאי שהוא מכבד את אביו, והוא לא יודע כיצד לנהוג.
הרבי ענה לו כך: “אם אתה טייס של מטוס, אתה אחראי לא רק על עצמך אלא גם לכל הנוסעים שנמצאים במטוס. אם אתה מרגיש שאתה יכול להנחית את המטוס בשלום, אזי חובה עליך לשבת בתא הטייס. אבל אם לא, אז אין לך שום זכות לשבת על הכיסא הזה”. הרבי הוסיף ואמר: “במקרה שלך, אם אתה מרגיש שאתה יכול לעזור ליהודים שנמצאים בחיל האוויר, זה מה שאתה צריך לעשות”.
הנרי התפעל מהתשובה של הרבי: ראשית מכך שהשתמש בדוגמה של טייס בחיל האוויר, כי לשם הוא עמד להתגייס, אבל יותר מזה: הרבי לא אמר לו להתגייס או לא, אלא שעליו לבחון את עצמו אם יש לו את היכולת להיות צ׳פלין. אם אכן הוא יכול לשרת כקצין דת, אז הוא מחויב לעשות את זה. כשהוא סיפר לאביו את דברי הרבי, אביו אמר לו שאם הרבי מסכים, גם הוא נותן לו את הסכמתו. ואכן, הוא הצטרף לצבא ושירת במשך שנתיים כקצין דת בליימסטון מיין.
כשסיים את שירותו הצבאי, הקהילה היהודית בעיר בנגור מיין שנמצאת במרחק שלוש שעות נסיעה מהמחנה הצבאי בליימסטון הציעה לו את משרת הרבנות בעיר. הוא קיבל את התפקיד, וכיהן כרב במשך קרוב לארבעים שנה. באותו זמן הוא המשיך לבקר במחנה הצבאי אחת לחודש.
הוא הקים בית ספר יהודי, ובמשך השנים קירב הרבה יהודים ליהדות. הוא מסיים את סיפורו, ואומר שאילולא עצת הרבי הוא מעולם לא היה מגיע למיין ובוודאי לא היה משמש שם כרב (#299 Story My).
הרקע המשפחתי של אברהם
פרשת השבוע מתחילה בציווי הקב”ה לאברהם – “לך לך”. אבל מיהו אותו אברהם, מאיפה הוא מגיע? בשביל זה עלינו לעיין בסוף פרשת נח. שם מסופר על צור מחצבתו של אברהם. הוא היה אחד משלושה בנים שנולדו לתרח: אברהם, נחור והרן.
התורה מספרת על טרגדיה שקרתה במשפחתו של תרח: “וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים”. מפה אנו למדים שהם גרו באור כשדים, שזו עיר בדרום טורקיה או בעיראק.
מדוע התורה רואה לנכון לספר לנו על מותו של הרן? מה כל כך חשוב לדעת מה קרה להרן? מביא רש”י את הסיפור המדרשי שכולם מכירים, שכאשר אברהם התחיל להפיץ את האמונה שיש בורא לעולם, הוא שבר את כל הפסלים של אביו. תרח היה איש חשוב בממלכה של נמרוד, וכקומוניסט נאמן דיווח לבוס שהבן שלו אברהם שבר את הצלמים. נמרוד פסק שצריך להשליך אותו לכבשן האש.
כששאלו את הרן (אחיו של אברהם) עם איזה צד הוא, הוא ענה שאם אברהם ינצל מהכבשן הוא בצד של אברהם. “וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה אמר להם הרן משל אברם אני, השליכוהו לכבשן האש ונשרף” (נח יא ,כח).
כתוצאה מכך “ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו… ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען”. אחרי שנמרוד שרף את הבן שלו, תרח הבין שאולי אור כשדים זה לא מקום בשבילו וכדאי לחפש מקום אחר.
אבל מדוע הוא החליט ללכת לארץ כנען? איך בכלל עלה בדעתו המקום הזה? ובפרט שבאותה תקופה ארץ כנען לא הייתה מקום מפותח שאנשים מחפשים לבוא לגור בה.
התשובה נמצאת ברש”י על הפסוק “והכנעני אז בארץ”: “היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו” (לך לך יב, ו).
הרי לנו, שארץ כנען שייכת לתרח, שהוא מצאצאיו של שם. בנוסף לכך, באותם ימים, חי בארץ כנען בעיר שלם (שבהמשך נקראה ירושלים) מלך בשם מלכי צדק. רש”י אומר, שזה “שם בן נח” (לך לך יד, יח), ולכן הוא החליט “לחזור הביתה”, לארץ כנען. הוא יצא לדרך, אבל אף פעם לא הגיע, אלא נתקע בחרן (טורקיה של ימינו).
מצווה מאריכה ימים
פרשת נח מסתיימת במילים “וימת תרח בחרן”, ופרשתנו מתחילה “ויאמר ה׳ אל אברם לך לך”. בפשטות משמע, שתרח מת ורק אחר כך אברהם קיבל את הציווי “לך לך”. שואל רש”י, שלפי החשבון של השנים מתברר שאברהם עזב את חרן יותר מששים שנה לפני שתרח מת, ואם כן, מדוע התורה מספרת על מיתתו של תרח לפני “לך לך”. מתרץ רש”י שהתורה כתבה את זה “שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו” (יא, לב).
אבל נשאלת השאלה, מדוע הוא באמת עזב את אביו הזקן, מה עם כיבוד אב? אלא התשובה היא שהוא עזב מפני שקיבל ציווי מהקב”ה “לך לך”. הייתה לו שליחות, ללכת ולקרוא בשם ה׳, להפיץ את האמונה בבורא עולם, ולכן הוא היה חייב לעזוב את אביו וללכת לארץ כנען.
בכל התורה כולה הביטוי “לך לך” מופיע רק פעמיים, ושניהם אצל אברהם אבינו. בפעם הראשונה בציווי הראשון לאברהם, ופעם שניה בציווי האחרון לאברהם. בעקדה נאמר “ולך לך אל ארץ המוריה” (וירא כב, ב), ובלשון המדרש: “רבי לוי אומר נסיון הראשון כנסיון האחרון, נסיון הראשון בלך לך מארצך, נסיון האחרון בלך לך אל ארץ המוריה”.
ומיד לפני כן אומר המדרש רעיון נפלא: “מהו לך לך? ל׳ שלשים כ׳ עשרים הרי עולה בגימטרי׳ מאה. רמז לו, כשתהי׳ בן מאה תוליד בן כשר. הדא הוא דכתיב, ואברהם בן מאת שנה” (מדרש תנחומא לך לך ג). דהיינו, בזכות זה שהוא קיים את הציווי “לך לך”, שזה בגימטרייה מאה, הוא זכה לבן בגיל מאה.
ויש לומר בדרך אפשר, שאברהם קיבל את הציווי בגיל 75, והוא חי עד גיל 175. דהיינו, בזכות זה שהוא קיים את הציווי “לך לך” הוא חי “לך לך” שנים: ה׳ נתן לו מאה שנים לקיים את השליחות שלו.
ההוראה בזה היא שלעיתים קורה שאדם סבור שכאשר הוא עושה מצווה הוא מקריב מזמנו לצורך אותה המצווה. אבל האמת היא, שהזמן של המצווה זה זמן שנוסף לו על חייו, דהיינו, הוא לא נותן זמן אלא מקבל זמן. כל מצווה שיהודי עושה מאריכה את חייו, ועל דרך מה שהגמרא אומרת: “מוסיף יוסיף”, ואומר רש”י: “המוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו” (תענית לא. התוועדויות תשמ”ז ח”ד עמ׳201).
This post is also available in: English