כשהברכה מגיעה עוד לפני המילים

מהבאר בארם־נהריים ועד הוועידה של בני־ברית, כמו שאליעזר נענה לפני שסיים לבקש — כך גם הרב פלר זכה לראות ניסים בשליחות.

לרגל כינוס השלוחים העולמי אני רוצה לחלוק אתכם סיפור מאוד מיוחד על שליחות.  ‏אחד השלוחים הידועים והוותיקים בחב”ד הוא הרב משה פלר שי’ הוא נשלח על ידי הרבי למדינת מינסוטה  בארצות הברית.

זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים בשנת תשכ“ז יזם הרבי מבצע לעידוד הנחת תפילין כדי להביא לניצחון מול כל אויבי ישראל. במענה לקריאתו, החסידים בארץ ישראל יצאו להניח תפילין עם חיילים, ומשם התפשט המבצע אל כל רחבי העולם. הרבי היה המנהיג היחיד בשעתו שהעניק תקווה לעמנו, בעזרת מבצע זה, וכך, לאחר שהמלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי מזהיר, הייתה התעוררות רוחנית אדירה בקרב עם ישראל, והתפילין הפכו להיות סמל הניצחון. אריאל שרון, אחד מגיבורי אותה מלחמה, צולם כשהוא מניח תפילין בכותל המערבי המשוחרר. ותמונתו פורסמה בעיתון ניו יורק טיימס. הרבי היה מאוד מרוצה מכל זה. 

כחצי שנה לאחר מכן, בסביבות חג החנוכה של שנת תשכ”ח, קרא הרבי להגביר את המבצע, לצאת אל הנוער ולעודדם להניח תפילין. במקרה, בדיוק אז התגלגלה לידי הרב פלר הזדמנות פז. באותה תקופה הוא  פעל רבות עם ”תנועת הנוער בני ברית“, ובאותו חג החנוכה הוא הוזמן לשאת את המשא המרכזי בוועידה האזורית שלהם. שהתקיימה בסמיכות למקום מגוריו.

שלושה מרצים שונים מאוד האחד מן השני הוזמנו לשאת דברים באירוע: ”היפי“ מרובע הייט־אשבורי המפורסם בס׳ פרנסיסקו, ערש הולדתה של תנועת תרבות הנגד; חבר בארגון המחאה האפרו־אמריקאי ”הפנתרים השחורים“; והרב פלר. הוא היה אמור לפתוח את יומה השני של הוועידה, ולשאת דברים בפני כמאתיים נערים יהודיים וכמאתיים וחמישים נערות יהודיות. 

הוא מיד דווח לרבי על הוועידה, וסיפר שהוא אמר למארגנים ”אתם ארגון יהודי, איך זה שלא מתקיימות שום תפילות?“.  קידום שמירת המצוות לא נמנה בין מטרותיה של ”תנועת הנוער בני ברית“, ובכל זאת, הוא ביקש שיתקיימו תפילות לפני שישא דברים – הבנים יניחו תפילין, ולבנות תיערך תפילה מיוחדת משלהן. הם הסכימו, והקציבו לכך חצי שעה – לצורך הנחת תפילין ותפילה.

אבל איפה משיגים 200 זוגות תפילין בהתראה קצרה כ”כ?. בקיץ של השנה הקודמת שני בחורים חב”דיים מניו יורק באו להפיץ יהדות במינסוטה הוא התקשר אליהם ואמר “יש לנו הזדמנות למנף את מבצע תפילין בצורה רצינית“, אבל אני צריך שתעזרו לי להשיג מאתיים זוגות תפילין, או הכי קרוב לכמות הזו“. הם התרוצצו בין כל חנויות תשמישי הקדושה בניו יורק, והצליחו לרכוש מאה שלושים ושבעה זוגות תפילין, תמורת שמונה עשרה דולר לזוג. כיום, תמורת מחיר זה, אי אפשר להשיג אפילו את רצועות העור לתפילין. 

כמובן, שזה גרר בעיה נוספת: מהיכן הוא ישיג את הכסף עבור כל כך הרבה זוגות תפילין? כאשר הוא דיווח לרבי על התקדמות המבצע, הרבי הורה, ”זהו מבצע תפילין יוצא מן הכלל. עלות התפילין תשולם מכאן“. שני הבחורים טסו למינסוטה עם מאה שלושים ושבעה זוגות התפילין למניסוטה. הם הגיעו לוועידה ופגשו את כל הנערים בחדר המוזיקה. הם ישבו על כסאות שהיו מסודרים סביב החדר, ובמרכז החדר הדגים, מנהל ”תנועת הנוער בני ברית“, כיצד מניחים את התפילין. במקביל, התרוצצו הבחורים כדי לוודא שכולם מניחים את התפילין כראוי. קראו יחד קריאת שמע – וכך עשו גם עם יתר שישים הנערים, באותה שעה נערכה באולם נפרד בבית הספר תפילה מיוחדת לנערות.

בהמשך, במשא המרכזי, הרב פלר נאם על נושא הוועידה: הזכות להיות שונה. ”יש לכם את הזכות להיות שונים“, אמר לקהל, ”אבל רק אם בשוני הזה, תהיו צודקים, ותעשו את הדבר הנכון. והדרך היחידה לדעת מה באמת נכון, היא להביט כלפי מעלה. ה‘ הוא הקובע הבלעדי מה טוב ומה לא; אחרת, הכול רק יחסי“.

”האם הדלקתם נרות חנוכה?“

לאחר מכן הרב פלר התקשר אל מזכירו של הרבי, הרב חודקוב כדי לדווח שהם הניחו תפילין עם מאתיים נערים. באמצע השיחה הוא קלט שהרבי בעצמו נמצא על הקו ומאזין לשיחה מחדרו. לפתע הוא שמע את קולו של הרבי ביידיש: ”ומה לגבי מחר?“. פלר ענה ”אני לא רוצה להגזים!“ עצם העובדה ש“בני ברית“ הסכימו לפתוח את הוועידה שלהם בהנחת תפילין, הייתה כשלעצמה חסרת תקדים. ”בדבר זה, אין הגזמה“, אמר הרבי. ”חזור אליהם, ואמור להם שצריך לעשות זאת שוב מחר“. אחר כך הרבי שאל, ”האם התקשורת נכחה במקום? טלוויזיה?“ והוסיף, ”האם הדלקתם נרות חנוכה?“ 

בדרך כלל הוא הזמין את התקשורת לסקר את האירועים של חב”ד, אך כאן לא היה מדובר באירוע חב”די – היה זה אירוע של ”בני ברית“. למרות זאת, הרבי רצה שזה ישמש כהצהרה פומבית של ממש, ושיקבל חשיפה נרחבת. אחר כך הרבי הוסיף, ”אמור להם שאנו נכסה מחצית מהעלות עבור כל נער שירצה לרכוש זוג תפילין“. 

הרב פלר מספר שאפשר רק לתאר איך הוא הרגיש כאשר הוא חזר אל ראלף בירנברג מנהל ”תנועת הנוער בני ברית“,כדי לספר לו את כל זה. הוא אמר קודם לכן פרק תהילים, וניגש לשוחח עמו. ”הרבי היה כל כך מרוצה מכך שהוועידה נפתחה בהנחת תפילין, שהוא הציע שנעשה כך גם מחר“. הוא בקושי הצליח להוציא את הדברים מפיו. ”רעיון מצוין!“, אמר המנהל. ”הרבי גם אמר שהוא יכסה את מחצית העלות עבור כל נער שירצה לרכוש תפילין“, ועל כך הגיב ראלף: ”ובני ברית יכסו עשרים וחמישה אחוזים נוספים“. כעת, כל נער היה יכול לרכוש זוג תפילין תמורת ארבעה וחצי דולרים!.

למחרת הם עשו זאת שוב. ובינתיים הצליחו להשיג זוגות תפילין נוספים, והכול הסתדר בצורה הטובה ביותר, הסיפור סוקר בכל העיתונים היהודיים בשפה האנגלית ברחבי העולם. זמן מה לאחר מכן, כשרב מסוים מבולטימור ביקר אצל הרבי וראה שעל שולחנו מונחות תמונות של הנערים מניחים תפילין. ”באופן כללי“, העיר הרבי לאותו רב, ”אינני בעל התפעלות אך מזה אני מתפעל“. (הסיפור שלי גיליון מס’ 542)

“טרם כילה לדבר”

בפרשתנו, חיי שרה, אנו קוראים על השליח הראשון. אברהם אבינו שולח את עבדו הנאמן, אליעזר, למצוא כלה לבנו יצחק, כשהוא מפנה אותו ליעד ספציפי ממנו עליו להביא את הכלה המיועדת: ארם־נהריים, מולדת אברהם.

כשאליעזר יוצא לדרכו, הוא זוכה לרצף של ניסים. הדרך מתקצרת באורח פלא, והוא מגיע למבואות העיר בצהרי היום שבו יצא לדרך. בבואו הוא נתקל בנערות השואבות מים מהבאר. אליעזר נושא לה’ תפילה שימצא ליצחק את האישה הנכונה, וקובע לעצמו סימן: עוד מעט יבואו בנות העיר לשאוב מים, ואל הנערה שממנה יבקש מעט מים לשתות — והיא תאמר שתשאב מים גם לו וגם לגמליו — זו תהיה הסימן שהיא האישה הראויה ליצחק.

“וַֽיְהִי־הוּא טֶֽרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת” — עוד לפני שסיים אליעזר את דבריו, יצאה רבקה, בתו של בתואל, לשאוב מים. היא פנתה אל הבאר ומילאה את כדה. כשראה זאת אליעזר, רץ לעברה וביקש ממנה מעט מים מכדה. רבקה נתנה לו מים, ושאבה גם לכל גמליו כדי צרכם.

אליעזר שאל אותה בת מי היא, והאם יש בביתם מקום ללון. רבקה ענתה לו כי אביה הוא בתואל בן מלכה — גיסתו של אברהם — ושבביתם יש מקום ללון. אליעזר הודה לה’ על כל הטובה שגמל עמו במציאת רבקה.

המדרש² (בראשית רבה פרשה ס, ד) אומר על כך: “שלושה נענו במענה פיהם: אליעזר עבדו של אברהם, משה ושלמה”. גם אצל משה רבנו, בעת מחלוקת קורח, נאמר³: “ויהי ככלותו לדבר… ותיבקע האדמה”. וכן אצל שלמה המלך, בחנוכת בית-המקדש, כתוב⁴: “וככלות שלמה להתפלל אל ה’, והאש ירדה מן השמים”.

בדומה לתפילתו של אליעזר עבד אברהם, המדרש מפנה אותנו לתפילה נוספת שמצינו אצל משה רבנו. הדבר התרחש במחלוקת קורח נגד משה: קורח קינא במעמדם של משה ואהרן והוביל מרד במדבר. הוא טען שמשה ואהרן מתנשאים על שאר העם, שכולו קדוש בעיני ה’. למחרת, כאשר התקהלו כולם, משה הזהיר את העם להתרחק מאוהלי קורח, דתן ואבירם. מיד — “ויהי ככלותו לדבר” את הדברים האלה — האדמה נבקעה תחתיהם ובלעה אותם, את משפחותיהם ואת כל רכושם בעודם בחיים.

המדרש מביא תפילה נוספת מהתנ”ך שבה מופיע הביטוי “ויהי ככלות שלמה להתפלל” — בתיאור חנוכת בית-המקדש הראשון. לאחר ששלמה המלך סיים תפילה ארוכה, שבה ביקש מה’ שישמע לתפילות העם שיתפללו בבית המקדש שנבנה זה עתה, ה’ הגיב מיד ובאופן ניסי: אש ירדה מן השמים, כילתה את הקורבנות שעל המזבח, וכבוד ה’ מילא את הבית. אירוע זה סימל את הסכמתו ואישורו של הקב”ה לבניית המקדש ולתפילתו של שלמה.

אבל כשמשווים בין תפילותיהם של משה ושלמה לתפילתו של אליעזר, מגלים שאצל אליעזר יש יתרון אף על משה רבנו ועל שלמה המלך: תפילתם נענתה רק לאחר שכילו להתפלל, ואילו משאלתו של אליעזר ניתנה לו “טרם כילה לדבר”! נשאלת השאלה: מדוע זכה אליעזר למה שלא זכו לה לא משה רבנו ולא שלמה המלך?

ואוי”ל בזה: אליעזר הוא השליח הראשון בתורה (תו”מ ה’תשמ”ט ח”א, עמ’ 344). אליעזר לא הלך בכוחו, אלא בכוחו של המשלח — אברהם אבינו. אליעזר סלל את הדרך לכל שליח שילך בשליחותו של אברהם אבינו, שהקב”ה ימלא את בקשתו באופן של “טרם כילה לדבר”. כאשר שליח יוצא לבצע את שליחותו של אברהם אבינו — “ויקרא שם בשם ה’ קל עולם”; “אל תקרי ויקרא אלא ויקריא” — עליו לדעת שהקב”ה יענה לתפילתו עוד לפני שהוא מסיים לדבר.

ואז, גם תנועת בני ברית, לא זו בלבד שאינה מתנגדת לו, אלא אף שמחה לסייע לו.  הרבי אומר בשיחת כף מרחשוון ה’תשמ”ב : “ועד”ז מובן בנוגע לעבודת כאו”א מישראל בזמן הגלות: לא זו בלבד שאין לו מה להתפעל מכללות ירידת הגלות, בידעו שכאשר מתפלל להקב”ה הרי הוא נענה תיכף ומיד, באופן ד”עד מהרה ירוץ דברו”, אלא יתירה מזו: בהיותו יורשו של אברהם … הוא נענה באופן ד”טרם כלה לדבר”.

…זאת אומרת: עוד טרם שמסיים את תפלתו מתמלאת כבר התפלה והבקשה ד”הקרה נא לפני היום”, וכפירוש התרגום “הקרה – זמין”, היינו, שהקב”ה נותן לו את כל הענינים במזומן כו’, ונותן לו זאת “היום”, וביום זה גופא אינו צריך לחכות כלל, כי הוא נענה “טרם כלה לדבר”. ולכן, מבלי הבט על גודל ירידת הגלות, ומבלי הבט על מעמדו ומצבו (כאשר עושה חשבון צדק בנפשו כו’) הרי הוא עובד עבודתו בשמחה וטוב לבב, בידעו שנענה ע”י הקב”ה באופן ד”טרם כלה לדבר”.(תו”מ ה’תשמ”ב ח”א ע’ 404).