עידן חדש

רוצה ברכה – תבטיח מצווה. 

‏השבוע חל יום י׳ שבט שהוא יום ההילולא של הרבי הקודם ויום קבלת הנשיאות של הרבי לפני 75 שנים ל‏רגל זה אני רוצה לחלוק אתכם שני סיפורים משנת תש”י שנת קבלת הנשיאות שמאירים את הדרך שבה הרבי לימד איך צריך לקשר יהודים ליהדות ולקדוש ברוך הוא.

‏אחד החסידים הנודעים בחב״ד היה הרב שלום דובער גורדון ע”ה, בשנת תש״ט הוא התמנה לרב בית כנסת  בניוארק ניו ג’רזי. בסמיכות למקום מגוריו בניוארק התגוררה משפחה שהוא היה מיודד אתם מאוד, האמא שמרה קצת על כשרות אך האב לא  שמר שבת והחנות שלהם היתה פתוחה בשבת. לזוג הזה היתה בת מבוגרת שבשום אופן לא הצליחה למצוא שידוך, וזה ציער אותם מאוד. הרב גורדון סיפר להם שב”ה לא אלמן ישראל ויש לנו “רבי” חדש שפועל ב”ה גדולות וישועות וכו’ וכו’. באחד הימים, באה אליו האמא ואמרה שהיא רוצה ללכת אל הרבי ולבקש ברכה על הבת המבוגרת שתמצא שידוך. הוא נענה לכך ברצון והביא אותם — את האמא ואחד האחים — ל־”770″.

הם נכנסו לחדר הרבי, והוא נשאר בחוץ. בתום היחידות יצאה האמא מאוד כעוסה, הוא שאל אותה מה אירע בפנים, והיא סיפרה שכאשר נכנסו שאל אותם הרבי איך הפרנסה. היא השיבה שב”ה לא חסר להם כסף, והם מצידם היו כבר סוגרים את העסק ויוצאים לגמלאות, אך כיוון שהבת המבוגרת לא התחתנה עדיין, והם לא יודעים מה יהיה עמה — הם ממשיכים לעבוד כדי לדאוג לעתידה.

“ומה באשר לשבת?” — שאל אותה הרבי.  “בשבת” — ענתה האם — “החנות פתוחה”.
“מדוע?” — שאל הרבי — “הרי אמרתם שב”ה לא חסר פרנסה ואין מחסור בכסף, מדוע אם כן אתם עובדים בשבת?”  “בגלל הבת” — השיבה האם — “אנחנו דואגים לה, ולכן צריכים אנו לאגור עוד כסף”.
אנחנו רוצים שהרבי יברך אותה שתמצא שידוך, ואז לאחר שתתחתן, אנחנו מבטיחים שנסגור את העסק בשבת”.

על כך ענה להם הרבי: “הקב”ה רוצה בדיוק ההיפך! קודם תסגרו את העסק בשבת, ואז אני מבטיח לכם שהבת תשתדך…”  ובכך סיים הרבי את היחידות.

האמא סיפרה להרב גורדון את דברי הרבי והפטירה בכעס:  “באוקראינה יצא לי להיות אצל הרבה אדמו”רים, הם נתנו ברכות, ואף פעם לא התנו את זה בשמירת מצוות…”

הפרעות בניוארק

במשך כחמישה עשר שנים אחרי היחידות, החנות נשארה פתוחה בשבת, האב נפטר בינתיים וכו׳, באותה תקופה אירע “יום הפרעות” בניוארק ב-1967, הידוע גם כ”מהומות ניוארק”, זה היה עימות אלים שנמשך מספר ימים, מ-12 עד 17 ביולי, שהתפרץ בעקבות מעצר שגרתי של נהג מונית שחור, ג’ון סמית’, והתפתח למחאה רחבה נגד אלימות משטרתית וגזענות מערכתית, מתחים גזעיים ופשיטות משטרה, זה הסתיים ב-23 הרוגים, ומאות פצועים, אלפי מעצרים ותשע מאות בתי עסק שנחרבו. בין החנויות שנחרבו באותו יום היתה גם החנות שלהם, כשבועיים לאחר מכן השתדכה הבת עם אברך דתי. היא הייתה כבר בת יותר מ־40 והצליחה ללדת ילד אחד (היום הוא אברך חסידי, גר בארה״ק),

בשנת תשמ״ט אח שלה שנהיה שומר תומ”צ בזכות הרב גורדון, הזמין אותו לסידור קידושין בחתונת בתו והזכיר לו את הסיפור הנ״ל. אמר לו הרב גרודון, אתה רואה, הרבי אמר שצריך קודם לסגור את החנות בשבת, ולא רציתם, אז צריך היה מהשמים לסובב יום של פרעות שיהרוס את החנות שלכם, כדי שהבת תעשה שידוך ברגע האחרון…(ימי בראשית ע’ 128). 

‏ישנו סיפור דומה המסופר בספר ימי בראשית (ע’ 282) על שנת קבלת הנשיאות, 

היה זה באחת ממוצאי השבתות של תחילת חורף תשי”א. באמצע  תפילת ערבית, נכנס ל־770 יהודי נכבד, עורך דין במקצועו, שהיה נראה נסער מאוד וביקש לדבר בדחיפות עם הרבי. הוא סיפר לתמימים שנכחו במקום שבתו חלתה אנושות והוא מבטיח  סכום של $10,000 למי שיבטיח לו במפורש את החלמת בתו. לפני כן הוא כבר ביקר אצל אדמו”רים שונים בניו יורק, אך אף אחד לא היה יכול להבטיח לו את הישועה.

התמימים הפנו אותו לרב חודקוב. הרב חודקוב נכנס לרבי, והרבי השיב שהוא יוכל לקבל את היהודי רק למחרת בבוקר. היהודי במר נפשו ניסה להתחנן ולהסביר שמצבה של בתו קריטי, ואי אפשר לחכות עד מחר, אך הוא נענה בשלילה.

למחרת בבוקר התייצב היהודי ב־770 ובפיו דבר פלא: בדרך כלל במצבים כמו של בתו, או  שהמצב הרפואי של החולה מתדרדר או שהוא משתפר, אך אצל בתו התרחש דבר יוצא דופן, ומצבה הרפואי נותר על כנו מאמש ללא תזוזה. כשנכנס ליחידות, אמר לו הרבי:  ” הנך רואה, שמן השמים מחכים לך, והכל תלוי רק בך. אם תקבל על עצמך שלשה עניינים של תומ”צ כמו שמירת שבת וכיו”ב — אז תבריא הילדה”.

“אני רק שליח”

היהודי שלא היה שומר תומ”צ, ניסה להמיר את ההחלטות הטובות בתרומת סכום כסף נכבד לאחד ממוסדות הרבי, אך הרבי השיב כי אין מה להתווכח על כך, מאחר שהוא רק שליח למסור לו את הדברים.

לאחר שיצא מהיחידות הורה הרבי למנהלי המוסדות לא לקבל ממנו אף פרוטה, כדי שלא יעלה  בדעתו שהוא יכול לצאת ידי חובה בכך. כשראה היהודי שאין לו ברירה, הוא נאלץ לקבל על עצמו את ההחלטות הטובות, ואכן לאחר זמן קצר החלימה בתו ויצאה מכלל סכנה.

כאשר האב המאושר רצה לתרום “קידוש” ב־770 כהכרת הטוב על הנס שהתחולל עם בתו, ביקש הרבי למנוע זאת, כדי שלא יחשוב שבכך יוצא ידי חובת הודאה על הנס. רק כעבור מספר שבועות, בשבת פרשת ויגש תשי”א, הנ”ל נידב את ה”קידוש” להתוועדות של הרבי.

בהתוועדות הרבי התייחס לסיפור הצלת בתו. ואמר “כאשר הקב”ה עושה ליהודי נס בנוגע להצלת בתו, ה”ז הוראה מלמעלה שצריכה להיות אצלו העבודה דבחי’ בת – ענין הביטול וקבלת עול, ובמילא, יהיה אצלו גם החוזק והתוקף שלא להתפעל מאף א’ בכל הקשור לקיום החלטתו לילך בדרך התורה (מבלי הבט על הנהגתו עד עתה,) בידעו שזוהי דרך האמת, כולל ובמיוחד – בנוגע להחינוך של בת זו, וכן שאר ילדיו, בדרך התורה והמצוה.”(תו”מ ב’ ע’ 157) 

‏הרבי בעצמו באחד ממכתביו בשנת תש”י מתייחס לכך במפורש, הוא כותב כשמבקשים ממנו ברכה “לפעמים הנני מקשר את [זה] עם הבטחת הנותן לאיזה ענין של תורה ומצוה מצד הנותן. ות״ל אשר כבר ראיתי פירות בפועל מכמה וכמה שקיימו ומקיימים הבטחתם”. (אג”ק ח”ג ע’ תכב).

המצווה הגואלת

וי”ל שאת המקור להנהגה הזאת — שכאשר יהודי מבקש ברכה עליו להוסיף במצווה — אנו לומדים בפרשת בא. התורה מספרת שהקב״ה ציווה את משה שכל עם ישראל יקחו שה לקרבן פסח, וישחטו אותו.

רש״י מביא בשם רבי מתיא בן חרש ושואל: מה עומד מאחורי המצווה הזאת? ובלשונו של רש”י “ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא ציווה כן בפסח דורות? היה רבי מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר “ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים” — הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצוות להתעסק בהן כדי שיגאלו, שנאמר “ואת ערום ועריה”.

ונתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר “מתבוססת בדמיך”, ואומר “גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו”. ולפי שהיו שטופין בעבודה זרה, אמר להם: “משכו וקחו לכם” — משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצווה”. (בא י״ב, ו).

עם ישראל היה במצב של “ואת ערום ועריה”. לא היו זכאים מצד עצמם לגאולה. ומה עשה הקב״ה? נתן להם מצווה. כי ברגע שיהודי עושה מצווה, הוא נקשר לקדוש ברוך הוא, והקשר הזה עצמו מאפשר את הגאולה.

וזה בדיוק המסר שעולה מן הסיפורים. כאשר יהודי מגיע לרבי ומבקש ברכה — על שידוך, על רפואה, על הצלה — הרבי מעורר אותו לקבל על עצמו מצווה,  והיא זו שהופכת לכלי לברכה. היא זו שמחברת אותו לקדוש ברוך הוא, ומתוך החיבור הזה הקב״ה גואל אותו מן המצב שבו הוא נמצא.

וזה מה שעומד מאחורי כל עניין ה״מבצעים״: לא להמתין עד שיהודי יחזור בתשובה בשלמות, — אלא לחבר אותו מיד למצווה אחת. מצווה אחת שמקשרת אותו לקב”ה, ומוציאה אותו מהגלות הפרטית שלו.

וכאשר כל יהודי מתחבר למצווה — מצווה אחת ועוד מצווה אחת — כך נשלמת גם הגאולה הכללית. כמו ביציאת מצרים, כך גם עתה: על־ידי מצוות בפועל ממש, נצא כולנו מן הגלות לגאולה השלמה, במהרה בימינו ממש, אמן. (לקו”ש ט”ז ע’ 117 ואילך).