הפרשה מעניקה לנו שתי מצוות שמפתחות את חיי הקהילה: השבת שמחזקת את הקשר המשפחתי, והמשכן שהוא בית כנסת בימינו, שסביבו מתקהלים ומקימים חיי קהילה תוססים. כמו משה שהקהיל את העם, נהגו כך חז”ל ב’ירחי כלה’, ומעין זה עושה הרב בדרשתו בבית הכנסת.
הסוד לאריכות חיים
תוחלת החיים מזנקת מידי שנה. הזקנה הולכת ותופסת נתח משמעותי בחיינו. לא מדובר עוד ב’זמן פציעות’, אלא ב’גיל השלישי’, ‘גיל הזהב’, ועוד כהנה כינויים. קשישים רבים נתקלים בעודף זמן ובבריאות טובה יחסית, אולי טובה מידי, ותוהים איך לנצל את השפע הזה.
ישנם חמישה מקומות בעולם שמובילים בדירוג תוחלת החיים הארוכה ביותר. הם מכונים האזור הכחול – the blue zone, שם רבים מאריכים ימים מעל לגיל מאה שנים.
המקום הראשון הוא סרדיניה באיטליה. יש שם ריכוז הגברים בני המאה ומעלה הגבוה בעולם.
הנשים הקשישות ביותר נמצאות באי אוקינאווה שביפן. אם תרצו למצוא את שיעור התמותה הנמוך ביותר בגיל העמידה, עליכם להרחיק לחצי האי ניקויה שבקוסטה ריקה. המקום הרביעי הוא איקריה שביוון, שם חיים גברים ונשים מתוך אריכות שנים מופלאה ובבריאות איתנה.
אומרים שאפילו חולי סרטן החלימו כשעברו להתגורר באי. את הרשימה סוגרת בלומה לינדה בקליפורניה, שם מתגוררת אוכלוסייה שתוחלת החיים שלה גבוהה בעשור מהממוצע האמריקני.
האנשים האלו, אגב, טוענים שהדת מעניקה להם כושר הישרדות גבוה.
רבים מנסים לפצח את סוד אריכות הימים. הצד השווה בין כל החמישה, כך התפרסם במגזין ‘טיים’, הוא המיקום הטופוגרפי: על שפת ים, על החוף. אבל יש עוד משהו משותף: המקומות האלו משופעים בחיי קהילה תוססים. אנשים דואגים זה לזה, איש אינו מרגיש בודד. יש עזרה הדדית ותמיכה חברתית.
חשיבות הקהילה ביהדות
רבותיי, את חוף הים אני לא יכול להביא לכם. אבל את המכנה המשותף השני התורה נותנת לנו בפרשת השבוע – “ויקהל משה את כל עדת בני ישראל” – התורה רומזת לנו שההקהלה הזו היא תיקון על חטא העגל. גם שם נאמרה מילה דומה, בניקוד מעט שונה. חטא העגל החל ב”וִיִקהל העם על אהרן”. אלו הפעמיים היחידות בחומש שמות שבהן מופיעה המילה “קהל” בהטיה כלשהי.
המדרש אומר זאת כך: “אשריהם הצדיקים שיודעים לעשות פשרה בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך אמר משה רבינו עליו השלום ‘ויקהל’… תבוא קהילת משה רבינו ותכפר על קהילת אהרן, דכתיב ויקהל העם על אהרן” (מדרש אגדה).
עם ישראל חטא בעגל כקהילה, כקולקטיב, והתיקון על כך צריך להיות אף הוא בהתאספות ציבורית.
בפרשתנו משה נתן לעם ישראל שתי מתנות שאיתן הם יכולים לפתח חיי קהילה: השבת והמשכן.
בתחילת הפרשה משה חוזר על מצוות השבת. שבת היא הזמן שאנשים מתקהלים יחד. המשפחה מתכנסת סביב שולחן השבת, לאנשים יש זמן לבקר האחד אצל השני. מניחים את המרדף אחרי הצרכים בצד, האילוצים נדחים ליממה אחת, ופתאום יש זמן להיות קשובים זה לזה.
המשך הפרשה מדבר על המשכן. בגלגולו הנוכחי זהו בית הכנסת – אבן שואבת שמרכזת את החיים הקהילתיים. אנשים יוצאים מהבית, פוגשים חברים, מתפללים נוספים, נוצרים קשרים שמרכיבים את חיי החברה.
ביהדות קהילה היא דבר חשוב מאוד. הפעם הראשונה בתורה שמופיעות המילים ‘לא טוב’ היא בהקשר של “לא טוב היות האדם לבדו” (בראשית ב, יח). אדם איננו יכול להיות בודד. הוא זקוק למשפחה, לזוגיות, לקהילה. חלק גדול ממצוות התורה אדם יכול לקיים רק על-ידי אינטראקציה עם עם הקהילה. התפילות הכי חשובות ניתן לאומרן במניין דווקא. קדיש אפשר לומר במניין בלבד. את י”ג מידות הרחמים אפשר לומר במניין, ועוד ועוד.
ירחי כלה
את ההוראות כיצד לייצר קהילה משה רבינו עשה ב’הקהלה’: “ויקהל משה את כל עדת בני ישראל”. הוא לא הסתגר עם אהרן והעביר לו הנחיות, אלא הקהיל את כולם יחד. כי יש דברים שצריך לאומרם בציבור, בפומבי, כמו מעמד הר סיני שכל העם ראו את הקולות.
בחומש דברים, ממש לקראת סופו, משה רבינו מצווה את עם ישראל על מצוות הקהל, המתקיימת בשנת השמיטה בחג הסוכות. מלך ישראל מצוּוה לאסוף את כל העם בירושלים, ושם, בבית המקדש, עליו לנאום בפניהם בעומדו על בימה גבוהה. הוא מקריא קטעים מחומש דברים: “למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את השם” (וילך לא, יב). הטקס נועד לחיזוק האמונה של היהודי בקב”ה.
בזמן התלמוד היה מפעל שנקרא ‘ירחי כלה’. רב, מנהיג יהדות בבל, הנהיג שפעמיים בשנה – בחודשים אדר ואלול – שבהם אפשר לקחת חופש מהעבודה החקלאית, כולם יתאספו בישיבת סורא שבעיראק כדי ללמוד תורה יחד. אלפים באו ללמוד תורה באותם הימים.
שמו של המפעל, ירחי כלה, הוא פרפראזה ידועה לתורה, התורה היא הכלה וחודשי הלימוד בה הם החודשים שבהם החתן – עם ישראל בא להיות עמה. לכאורה, יהודי יכול לשבת בביתו בכפר הבבלי וללמוד תורה, במקום לבזבז ימים ושבועות של נסיעה למקום הריכוז בישיבה ובחזרה ממנה. מדוע ללמוד יחד?
אלא שאינו דומה לימוד יחידני ללימוד קבוצתי. הנהגה כזו אנו מוצאים גם בעולם הלא-יהודי, בארצות הברית. תומאס ג’פרסון, מחבר ‘הכרזת העצמאות’ של ארה”ב, הורה שבכל יום עצמאות, ברביעי ביולי, יקראו בציבור את ‘מגילת העצמאות’ של ארה”ב. המנהג הזה נשמר במקומות רבים. נכון, כל אחד יכול לקרוא אותה בביתו, אולם החוויה של הקריאה המשותפת היא עצומה.
זה בעצם חיקוי של מצוות ‘הקהל’ של התורה.
מפרשת השבוע השתלשל גם כל המושג של דרשת הרב בשבת. המדרש אומר: “מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ‘ויקהל’, אלא זאת בלבד. אמר הקב”ה, עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת. ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה” (ילקוט שמעוני על הפסוק).
אומר הרבי: “כלומר, מזמנו של משה רבנו נקבע יום השבת להקהיל קהילות ולדרוש בתורה, כפי שנהג משה רבנו עצמו… ומאז נקבע בכל המקומות ובכל הזמנים עד סוף כל הדורות שביום השבת מתקהלים בני ישראל בבתי כנסיות ובתי מדרשות ועוסקים בתורה” (התוועדויות תש”נ ח”א ע’ 314).
הרבי עצמו נהג כך, ברוב שבתות השנה ובשנים האחרונות בכל שבת ושבת, בשעה אחת וחצי בצהריים – היו מתאספים אלפי אנשים ב-770 להתוועדות עם הרבי. הרבי פתח ב’שיחה’ שנמשכה כ-45 דקות, ואחר-כך הפסקה לשירה ואמירת ‘לחיים’, ושוב שיחה ושוב הפסקה וכך במשך שעות. באותן שיחות הרבי היה מדבר על פרשת השבוע, על עוד נושאים בתורה, תלמוד, קבלה, חסידות, וכולם עומדים ומשתדלים שלא להחמיץ הגה.
למרות שהאירוע חזר על עצמו בכל שבת ושבת, הרי שבכל פעם מחדש זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. זה היה השיא של השבוע. כל השבוע ציפו להתוועדות, ואחר-כך כולם ‘חיו’ ודיברו על מה שנאמר בהתוועדות.
בשבתות החורף היינו מגיעים ל-770 בבוקר לתפילה, ויוצאים אחרי ההבדלה. מפני שההתוועדות נמשכה עד שעה מאוחרת, ומיד אחר-כך התפללו מנחה וערבית. זאת הייתה שבת אחרת לגמרי, אלו היו חיים אחרים.
החוויה הזו של לימוד התורה בציבור נשארת לכל החיים. לכן, בכל בתי הכנסת בעולם, לומדים תורה ונותנים דרשות בשבת. אם יש למישהו תלונות על אורך הדרשה שיפנה למתֵקֵן התקנה, משה רבינו.
This post is also available in: English