ברגעים של התלבטות והכרעה בתורה מופיע טעם ה”שלשלת”, ובאמצעותו מתגלה כיצד התמודדו אבותינו עם דילמות קשות והכריעו בהן. ומהי ההתלבטות הגדולה המתוארת בפרשתנו?
הלחן של התורה
בימים של אי-ודאות, כשכולנו חיים במציאות מתוחה ומתמודדים עם הכרעות לא פשוטות בחיים מעניין לגלות שגם הנושא של התלבטות לפני קבלת החלטה גורלית מופיע בתורה. לא פעם אחת, אלא ארבע פעמים. את הקשר ביניהם אנו מגלים לא במילים, אלא במשהו נסתר יותר, ב’טעמי המקרא’.
טעמי המקרא, או ‘טרופ’, הם למעשה תווים עתיקים, סימנים מוזיקליים בלעדיים של התורה, לפיהם יודע הקורא באיזו מנגינה לקרוא כל מילה. בחומש דברים משה מגדיר את התורה כ’שירה’: “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת” (דברים לא, יט). מאז התפתחה בעם ישראל צורת קריאה עם ניגון.
במשך הדורות התפתחו בעיקר שני נוסחים לטעמי המקרא, נוסח ארץ-ישראל ונוסח בבל, אבל כבר יותר מאלף שנים שיש נוסח אחיד למדי לטעמי המקרא. בנוסף לכך, הטעמים קיבלו שמות, ולכל ‘תו’ יש שם.
הטעמים הללו משמשים לא רק כתווים, אלא גם כסימני פיסוק. היכן מתחיל הפסוק והיכן הוא מסתיים? הלוא המילים בספר התורה כתובות ברצף, בלי שום סימני הפסקה (למעט רווחים במקומות מסוימים). הניגון מסייע לנו להבין את תוכן הפסוקים, ולכן השם האמיתי אינו ‘תווים’ אלא ‘טעמים’ – הניגון מטעים ומסביר לנו את הכתוב.
שלשלת
אחד מן הטעמים הנדירים הוא ה’שלשלת’, מנגינה שחוזרת על עצמה פעמיים והיא ארוכה יחסית, ולכן היא זכתה לשם ‘שלשלת’ – כמו שרשרת; ‘שלשלת הדורות’. בחמישה חומשי תורה מופיעה השלשלת ארבע פעמים בלבד, וזה רומז לנו שלכל הארבע יש קשר זו לזו.
הפעם הראשונה שהשלשלת מופיעה בתורה – בחומש בראשית, בפרשת וירא. התורה מספרת על לוט, אחיינו של אברהם אבינו. כאשר אברהם התעשר, לוט התעשר יחד עמו. ואז הוא החליט לעבור לגור בסדום, שהייתה מקום שוקק חיים, עם כלכלה פורחת. ביחס הפוך לעליית גרף רמת החיים – הפכו התושבים לאנוכיים ולאטומי-לב, וסרבו לתת צדקה עד שהוציאו את המושג מחוץ לחוק.
אבל לוט לא התרשם מכל זה. הוא עבר להתגורר שם והפך לשופט ומנהיג. בנותיו נישאו לבני המקום, והאיש התערה והפך לתושב סדום לכל דבר ועניין.
יום אחד הופיעו בביתו שני ‘מלאכים’, והודיעו לו שהקב”ה מתעתד להחריב את סדום ושעליו לעזוב את המקום בדחיפות. לוט ניצב ברגע המורכב בחייו. הוא התקשה מאוד לוותר על החיים החדשים שהוא יצר לעצמו ולמשפחתו בסדום.
התורה מספרת על הרגעים שבהם לוט עומד קרוע ואינו יודע כיצד לנהוג: “ויתמהמה ויחזיקו האנשים בידו… ויוציאוהו” (וירא יט, טז). על המילה “ויתמהמה” מופיעה ה”שלשלת”, להורות לכך שללוט הייתה התלבטות גדולה, אבל המלאכים לא נתנו לו לחשוב הרבה. הם החזיקו בו והוציאו אותו מחוץ לעיר, ובכך הצילו אותו.
הפעם השנייה שבה משתמשים ב’שלשלת’ היא בחומש בראשית, בפרשת חיי שרה, כאשר התורה מספרת באריכות איך אברהם קרא לעבדו אליעזר וביקש ממנו להטריח את עצמו לארם נהריים כדי למצוא שידוך ליצחק.
גם לאליעזר הייתה דילמה. על הפסוק “אולי לא תלך האשה אחרי” אומר רש”י: “אלי כתיב. בת היתה לו לאליעזר והי’ מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו” (חיי שרה כד, לט). אליעזר רצה להפוך ל’מחותן’ של אברהם אבינו. הוא רצה שנכדיו יהיו הנכדים של אברהם אבינו. אבל אברהם אבינו אמר לו: הבן שלי צריך להתחתן רק עם מישהי מהמשפחה.
כאשר אליעזר נסע לארם נהריים לחפש שידוך ליצחק, מצד אחד הוא רצה שהשליחות שלו תצליח והוא ימצא שידוך, ומצד שני, הוא ידע ששליחותו תבטל את החלום שלו להשתדך עם אברהם אבינו. הוא התפלל אמנם שהשליחות תצליח, אך התפילה לא באה לו בקלות, אלא נלוותה לה התלבטות קטנה בלב.
לכן, על המילה הראשונה בפסוק “ויאמר, ה’ א- להי אדוני אברהם הקנה נא לפני היום” (כד, יב) מופיעה ‘שלשלת’, להורות על ההתחבטות שהייתה לאליעזר, שתפילתו תהיה שלימה והוא יצליח בשליחותו.
המקרה השלישי מופיע אף הוא בחומש בראשית, והפעם בפרשת וישב. מספרת התורה את הסיפור העצוב של מכירת יוסף, שנמכר לעבד לפוטיפר שר הטבחים. אפשר לומר שמלבד פרעה, פוטיפר היה האיש החזק במצרים. למזלו של יוסף, פוטיפר אהב אותו וסמך עליו, ואף הפקיד בידיו את כל ניהול הבית, ואז אשת פוטיפר התאהבה ביוסף וניסתה לשדל אותו יום אחרי יום. גם פה, ליוסף, הייתה התלבטות ומלחמה קשה עם עצמו:
מחד הוא נמכר על-ידי אחיו, השונאים אותו ואינם רוצים שיהיה חלק מהמשפחה. כעת הוא במצרים, ולכאורה כפי שהדבר נראה בעיניים גשמיות – עתידו במצרים. וכך היה בפועל. ואם כן, מדוע שבמצרים לא ינהג כמצרי? לאידך, התוצאות מהסירוב להיענות לאשת פוטיפר עלולות להיות חמורות, כפי שקרה בפועל, שבגלל סירובו נמק בכלא במשך שתים-עשרה שנים.
אבל אז – “דמות דיוקנו של אביו נראתה לו”, ונתנה לו את הכוח להתגבר. ולכן, על המילה “וימאן” (וישב לט, ח), מופיעה ה’שלשלת’.
השושלת הצעירה
והפעם האחרונה בתורה שמוצאים את הטעם ‘שלשלת’ היא בפרשתנו:
בפרשת צו קוראים על חנוכת המשכן. הקב”ה ציווה את משה לקחת את אהרן ואת בניו, ולהקדיש אותם לכהונה. בעצם, להכתיר את אהרן ככהן גדול ואת בניו ככוהנים. משה הלביש אותם בגדי כהונה, ואחר-כך קידש את המשכן ואת כל כליו. ואז, ביום השביעי של שבעת ימי המילואים, התורה מספרת על הקורבנות שהקריב משה ועמם חנך את המשכן.
כששחט את הקורבן האחרון, ובו העביר את הכהונה לאהרן, מופיעה שלשלת על המילה ‘וישחט’. זה מלמד אותנו על התלבטות של משה.
ונשאלת השאלה, מה בדיוק הייתה ההתלבטות של משה? ישנם פירושים שונים, אבל אולי יש לומר שהתשובה לכך נמצאת בפרשה הבאה, שמיני. כידוע, ביום השמיני למילואים, בחנוכת המשכן, שני בני אהרן – נדב ואביהו – נכנסו למשכן והקטירו “אש זרה אשר לא צוה אותם” (י, א). כתוצאה מכך קרה האסון הגדול של מות שני בני אהרן.
אולי משה התלבט בתוך תוכו האם אפשר להפקיד את הדבר הקדוש ביותר של העם היהודי, את המשכן שזה עתה הוקם, בידיים של מישהו אחר? האם גם בני אהרן יבינו את גודל קדושת המקדש, או שהם צעירים מידי?
אבל למרות ההתלבטות, חזקה עליו מצוותו של הקב”ה להעביר את התפקיד של הכהונה לאהרן ולבניו, וכך אכן הוא עשה.
המסר הוא: חובה עלינו להעביר את התפקידים לדור הצעיר. ייתכן שאנו נעשה את אותם התפקידים בצורה מושלמת יותר, וחמור מכך – הצעירים עלולים לשגות ולטעות. ולמרות זאת אנו חייבים להניח את כל ההתלבטויות בצד ולהמשיך את ה’שלשלת’ לדור הבא.
לכן, אחד הדברים הראשונים שהרבי עשה מיד עם תחילת נשיאותו, זה להקים את ‘צעירי אגודת חב”ד’, ורתם את הצעירים לעבודת הפצת היהדות בכל העולם. את כל המהפכה של חב”ד בעולם הרבי עשה עם צעירים דווקא. וכמו דאמרי אינשי: “העולם שייך לצעירים”!
This post is also available in: