כשהמעבר הפנימי נפתח, האדם משתנה מבפנים – ומשם מתחילים להיפתח גם כל המיצרים והצמצומים שבעולם כולו.
העולם כולו עוקב בדריכות אחרי נקודה צרה אחת על המפה “מיצרי הורמוז”. זהו מעבר ימי דק המחבר בין המפרץ הפרסי לאוקיינוס, ובנקודות מסוימות רוחבו עשרות קילומטרים בלבד, אך בפועל נתיבי השיט עצמם צרים הרבה יותר. דרך הרצועה הזו זורם חלק עצום מהאנרגיה של העולם: מכליות נפט ענקיות, גז טבעי, תנועת סחר ימית בלתי פוסקת.
וכשיש שם מתיחות, העולם כולו מרגיש את זה. די באיום אחד, בתקרית בין ספינות או בכמה מוקשים ימיים, כדי להעלות מיד את מחירי הנפט, ולהכניס מדינות שלמות למצב של דריכות. אוניות מהססות לעבור, ומעצמות שולחות ספינות מלחמה כדי ללוות ולהגן.
חשיבותו האסטרטגית והכלכלית של מצר הורמוז, הוכרה כבר מראשית ההיסטוריה. אזור המצר נכבש לראשונה בידי ספנים פורטוגזים במאה ה-16, מסוף המאה ה-18 שלטה בריטניה בחופו הדרומי של המצר כשהשתלטה על עומאן, שהפכה ב-1890 למדינת חסות בריטית עד עצמאותה ב-1971. ב-1971 זמן קצר אחרי נסיגת הבריטים, טענה איראן לריבונות עליהם ופלשה אליהם. ומאז איראן שולטת שם.
זהו “צוואר בקבוק” קלאסי: מקום קטן שמחזיק בתוכו השפעה עצומה. בגלל שהוא מקום שדרכו הכל חייב לעבור. אין כמעט דרך חלופית יעילה; מי ששולט ביכולת להשפיע על המעבר הזה משפיע על העולם כולו.
וכשיש “מיצר” לא רק המקום עצמו נפגע. כל המערכת נעצרת, וכל מה שהיה אמור לעבור בחופשיות נתקע ומחפש מוצא.
אותו רעיון קיים גם בתוכנו.
בחסידות מדברים על “מיצר הגרון” המקום שבו השכל אמור לרדת אל הלב. האדם מבין דברים גדולים: אמונה, ביטחון, אהבת ה׳. הוא יודע. הוא מסכים. אבל משום מה זה לא יורד פנימה. זה לא נהיה רגש חי, לא הופך למעשה.
אנו חווים את זה גם בחיי היום יום, הרופא מפציר בך להקפיד על דיאטה בריאה. אתה מסכים איתו ומבטיח לו שמהיום והלאה תשתדל לאכול רק אוכל בריא. ואז עוברים כמה ימים ואתה שוב באותו מקום.
אשתך אומרת לך שיש לך בעיה שאתה קצר רוח, מאבד סבלנות מהר מדי. אתה מבטיח לה שמהיום והלאה… לא עוברים עשרים דקות, והכל כבתחילה.
יש “פקק”. יש “צמצום”. בגרון יש מיצר. כמו במיצרי הורמוז הכול תלוי במעבר. לא מספיק שיש שפע בצד אחד. אם המעבר חסום, הכול נתקע. השכל מלא, אבל הלב ריק. המחשבות נכונות, אבל הדיבור והמעשה לא משתנים.
זיגמונד פרויד
בחורף תרס”ג סבל הרבי הרש”ב מירידה במצב בריאותו. בין השאר ירדה התחושה בידו השמאלית. רופאים שביקר אותם המליצו לו לנסוע אל טובי הרופאים בווינה, אוסטריה. הרבי הלך לבקר אצל פרויד כדי לטפל בחוסר התחושה בידו השמאלית.
הרבי הריי”צ מספר בלקוטי דיבורים כי פרויד התעניין בסדר יומו ובעיסוקו של הרבי, וכששמע שהוא עוסק בחסידות, שאל למהותה של תורה זו. הרש”ב השיב: “תורת החסידות מלמדת, שהמוח צריך לגרום ללב להבין מה צריך לרצות, והלב נדרש ליישם בחיים את מה שהמוח מבין”. בתגובה שאל פרויד: “איך עושים זאת, והרי המוח והלב הם שני עולמות נפרדים וים גדול מפריד ביניהם?”. על כך ענה הרש”ב: “זו אכן העבודה, להקים גשר בין שני חלקי עולם אלה, או לפחות לקשר ביניהם בכבלי חשמל או טלפון באופן שהאור שבמוח יגיע גם ללב”.
וזה מתבטא גם בגשמיות. בגוף האדם, הגרון הוא ממש “צוואר בקבוק” חי ופועל — נקודת מעבר קטנה שדרכו עובר האוויר אל הריאות דרך קנה הנשימה, המזון ממשיך אל הגוף דרך הוושט, והדיבור עצמו נוצר במיתרי הקול שבגרון. זהו אזור צר, וכל שינוי קטן בו מורגש מיד: קול שנחנק, קושי בבליעה, או תחושת לחץ פתאומית. כאשר אדם מתרגש מאוד, הגרון “נסגר”; כשיש פחד או מתח, הקול נתקע; בכך הגשמיות אינה רק תיאור פיזי, אלא הוכחה חיה לרעיון הרוחני: יש מקום באדם שבו דברים אמורים לעבור, מהמחשבה אל הרגש, ומהרגש אל הדיבור וכשיש “מיצר”, הכול משתבש.
זה מביא אותנו לפרשת השבוע. אנו קוראים השבוע שתי פרשיות: תזריע ומצורע. שניהם מדברים על נושא אחד: ‘צרעת’. צרעת היא מחלת עור רוחנית שבה לוקה אדם בצורה מסתורית, והיא נעלמת גם כן באותה צורה. זו לא הדבקה מאדם אחר, ושום רופא לא יכול לרפאות אותה. חז”ל אומרים לנו שה’צרעת’ היא עונש על לשון הרע. כפי שרש״י אומר בקשר למשה רבינו, על המילים ״והנה ידו מצורעת כשלג״: ״באות זה רמז לו שלשון הרע סיפר באומרו לא יאמינו לי לפיכך הלקהו בצרעת כמו שלקתה מרים על לשון הרע״ (שמות ד, ו).
חז״ל אומרים: “מצורע, מוציא שם רע”. אדם שמדבר לשון הרע, דיבור שלילי, פוגעני. אבל בעומק יותר אפשר לראות כאן המשך של אותו רעיון: ה“מצורע” הוא לא רק מי שמוציא שם רע אלא מלשון “מצר” מי שחי בתוך “מיצר”.
המילה “מצורע” בפשט היא באה משורש של נגע, אבל ברובד הפנימי היא מתארת מצב: האדם חסום. המעבר הפנימי שלו צר. האור לא זורם בחופשיות מהשכל אל הלב, ומהלב אל הדיבור. ומה קורה כשהמעבר חסום? במקום שייצא טוב — יוצא רע. הדיבור, שאמור להיות כלי של חיבור, של קדושה, של אמת, נהפך לכלי של פירוד.
ואיך מתקנים את זה.
קול מעורר הכוונה
במאמר ד”ה כימי צאתך מארץ מצרים ה’תשכ”ח הרבי מביא את “מ”ש בכתבי האריז”ל ששורש ענין יצי”מ הוא מה שיצאו מן מיצר הגרון ומבאר, שהוא כענין קול מעורר הכוונה. דהנה, ענין הקול הוא ההבל היוצא מהלב שממנו מתהוה קול פשוט היוצא מן הגרון, וא”כ, הרי הקול הוא גשמי, היינו, שאפילו הקול הפשוט היוצא מהלב הוא גשמי, ואעפ”כ מעורר הקול את הכוונה, ומבאר בהמאמר, שענין קול מעורר הכוונה אינו מצד נעימות הקול, כמו נעימות שיר הלוים שמצד נעימתם בשיר המתיקו הדינים כו’. שכל זה הוא מצד נעימות הקול. אבל ענין קול מעורר הכוונה הוא מצד עצם ענין הקול, גם אם הוא בלתי נאה ומתוק כלל. וכח זה שיש בהקול לעורר את הכוונה, הוא, שכאשר יאמר את דבר ההלכה בקול, יעורר את הכוונה לכוון לבו ושכלו להבינה בטוב טעם יותר מכמו אם ילמד ההלכה בדיבור בעלמא כו’.” (תו”מ חלק נ”ב ע’ 219)
באדם יש לב, גרון ומוח. מהלב עולה הבל, אוויר פשוט, שעובר דרך הגרון ויוצא כקול. זה דבר גשמי מאוד, ממש תהליך פיזי של נשימה וקול. ולמרות שהקול הוא דבר גשמי, יש לו כוח לעורר את הכוונה. כאשר אדם אומר משהו בקול, הוא מתחבר יותר למה שהוא אומר. הוא מבין יותר טוב ומרגיש יותר.
זה לא בגלל שהקול יפה או נעים, כמו שירה. גם קול רגיל ואפילו לא נעים בכלל פועל את זה. עצם זה שהאדם מוציא את הדברים בקול, זה מה שמעורר אותו מבפנים. רואים את זה בפשטות. כשאדם לומד רק במחשבה, הוא יכול להיות מרוחק. אבל כשהוא אומר את הדברים בקול, פתאום הוא נהיה יותר מרוכז, יותר נוכח, יותר מחובר למה שהוא לומד.
הרבי מסביר מהו הדרך ליציאה מ”מיצר הגרון”. הדרך לפתוח את המיצר ולהרחיב אותו היא על ידי קול. כשאדם מוציא את הדברים בקול, הוא יוצר מעבר חי בין המוח ללב. זה לא נשאר רק מחשבה שקטה, אלא נהיה משהו מורגש וחי.
לכן אחת הדרכים הטובות ביותר היא להתפלל בקול, אפילו בקול שקט, אבל כזה שהאוזן שומעת. כשאדם אומר את מילות התפילה ושומע את עצמו, הוא מתחבר אליהן הרבה יותר. זה כבר לא רק טקסט, אלא חוויה פנימית. אותו דבר בלימוד תורה. כשאדם לומד בקול, הוא מבין טוב יותר, מרוכז יותר, והדברים חודרים אליו.
רואים את זה גם בחיים. כשאדם מסביר לחברו רעיון שהוא מאמין בו, פתאום הוא עצמו משתכנע יותר. מישהו שואל אותו למה הוא התחיל לקיים מצווה מסוימת, והוא מתחיל להסביר. תוך כדי שהוא מדבר, הוא מגלה שהוא עצמו מזדהה הרבה יותר עם עשיית המצוה. הוא נהיה יותר מחובר למה שהוא אומר.
זה קורה בגלל הכוח של הקול. כשדברים יוצאים החוצה, הם חוזרים פנימה בצורה עמוקה יותר. הקול פותח את המעבר, מרחיב את המיצר, ומאפשר למה שיש במוח להשפיע באמת על הלב.
וכאשר מתחילים לפתוח את המיצר הקטן שבתוך האדם, זה פועל פתיחה גם במיצרים הגדולים יותר. כאשר האדם מפסיק להיות “חסום” מבפנים, גם המציאות סביבו מתחילה להשתנות.
ובסופו של דבר, מתוך פתיחת כל המיצרים, הפרטיים והכלליים, תבוא הגאולה השלמה בקרוב ממש.
This post is also available in: