מעלה מיוחדת במצוות הצדקה מתבטאת דווקא כאשר האדם נותן ללא חשבונות, מבלי לשלוט או לבחור למי יגיע הכסף, כמו במצוות ‘לקט’ ו’שכחה’. ומי שנוהג כך זוכה לקבל שפע אלוקי באותה מידה – ללא חשבונות.
איך נכון לתת צדקה
‘מתן בסתר’, היא הצדקה הנעלית ביותר. הרמב״ם בהלכות מתנות עניים מונה שמונה דרגות במצות הצדקה, וכותב: ״מעלה גדולה שאין למעלה ממנה, זה… הממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו שלא יצטרך לבריות״. הדרגה הראשונה היא לתת לאדם עבודה, להעמיד אותו על הרגליים, ואז הוא לא יהיה זקוק לקבל צדקה. כמו שאומר הפתגם העממי: ״תן לאדם דג – הוא ישבע ליום אחד. למד אותו לדוג – הוא ישבע כל חייו״.
הדרגה השנייה בצדקה היא: ״הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח״.
הדרגה השלישית היא: ״שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח… וכזה ראוי לעשות״ (מתנות עניים י, ז).
בפרשת השבוע אנו למדים על דרגה נעלית יותר במצוות צדקה. חלקה הראשון של פרשת אמור מדברת על דיני הכוהנים, הכהן הגדול וכו׳. חלקה השני של הפרשה מונה את הקורבנות שהיו מקריבים בבית המקדש בימי שבת וחג. התורה מתחילה עם שבת, ולאחר מכן פסח, ספירת העומר, שבועות, וממשיכה עם ראש השנה, יום כיפור וסוכות.
אבל בין שבועות לראש השנה התורה ‘משחילה’ פסוק שנראה לגמרי לא קשור לנושא: ״ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני ה׳ אלוקיכם״ (אמור כג, כב).
התורה אומרת, שעל החקלאי להשאיר בעת קצירת התבואה תבואה בשולי השדה ולא לקצור אותה. זוהי מצוות ‘פאה’. ‘לקט’ פירושו, שאת השיבולים שנופלות מידי הקוצר בזמן הקצירה עליו להשאיר לעניים.
רש”י על הפסוק הזה אומר: ״אמר רבי אבדימי ברבי יוסף, מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכיפורים וחג מכאן? ללמדך, שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו״.
התורה בחרה לכתוב את המצוות הללו באמצע החגים דווקא, כדי ללמד אותנו שמי שמקיים את מצוות צדקה, נחשב לו כאילו בנה את בית המקדש והקריב עליו קורבנות.
אבל עדיין נשאלת השאלה: מדוע התורה בחרה דווקא במצות האלו? ישנם עוד מקומות שהתורה מדגישה את מצוות הצדקה, כמו בפרשת ראה, שם התורה אומרת במפורש ״נתון תתן לו״, ״פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך״ (ראה טו, יא), ומדוע כאן התורה בחרה להביא דווקא את מצוות לקט שכחה ופאה, ובפרט שהתורה כבר הזכירה מצוות אלו בפרשת קדושים (יט, ט-י)?
צדקה ללא בחירה
מסביר הרבי בשיחה, שבצדקה עצמה יש משהו שמייחד את המצוות הללו. בכלל, מצוות צדקה שונה (מתשלום מיסים) בכך שהנותן יכול לבחור למי הוא נותן את הצדקה.
היהדות מלמדת אותנו שכספו ורכושו של אדם שייכים לו. הוא אכן מחויב לתת צדקה, אבל זוהי זכותו לבחור למי לתת. הוא יכול לבחור את הכהן שלו הוא נותן מתנות כהונה. הוא בוחר את הלוי שלו הוא ייתן מעשר מתבואתו. זכותו לבחור את העני שלו שהוא ייתן מעשר עני. במילים פשוטות, זכותו להחליט במי ובאיזה מוסד הוא תומך.
אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ואלו המצוות המוזכרות בפרשתנו: ״לקט שכחה ופאה״. התורה לא אומרת ״נתון תתן״ או ״פתוח תפתח את ידך״, אלא דווקא את הלשון ״לעני ולגר תעזוב אותם״. אומר רש״י: ״הנח לפניהם והם ילקטו ואין לך לסייע לאחד מהם״. במצווה הזאת, הנותן מנוע מלבחור למי הוא נותן, והוא חייב להשאיר את התבואה בשדה למי שיבוא ראשון. אסור לו אפילו ״לסייע לאחד מהם״.
לתת מבלי לשפוט
נשאלת השאלה: מדוע באמת מונעים ממנו את טובת ההנאה הזו, לבחור למי הוא נותן את הצדקה?
רבי זושא מאניפולי היה חבר קרוב של אדמו”ר הזקן. שניהם למדו יחד אצל המגיד ממעזריטש. כולנו מכירים את ספר התניא ״תורה שבכתב״ של החסידות, שנכתב על ידי אדמו”ר הזקן, ואחת מתוך שתי ההסכמות על הספר היא של רבי זושא מאניפולי. עד כדי כך הם היו קרובים (ראה רשימות יומן, ע׳ שנ״ח).
מסופר על יהודי עשיר שהיה נוהג לתמוך ברבי זושא בחשאי. הוא נהנה מברכותיו, ועסקיו פרחו. פעם הגיע לאניפולי וגילה שרבי זושא לא נמצא בעיר. “איפה הרבי?״ תהה. ״נסע לבקר את הרבי שלו״, הייתה התשובה. ״לרבי שלי יש גם רבי?״ השתומם העשיר לדעת.
מכיוון שידידנו העשיר היה סוחר ממולח, הוא ערך חישוב מהיר: ״אם ברכותיו של רבי זושא הועילו כל כך להצלחה בעסקים, אעביר את תמיכותיי לרבי שלו, ואזי ההצלחה תגדל פי כמה וכמה״. אמר ועשה. הפסיק העשיר לתמוך ברבי זושא והחל לשלוח נדבות לרבי דובער ממעזריטש. רבו של רבי זושא.
לא חלף זמן רב ועסקיו החלו להתדרדר. כשהבין בשל מה באה עליו הצרה הזו, עשה מיד את דרכו לאניפולי. ״אני מבין שהפסדתי בעסקיי בגלל שהפסקתי לתמוך בך״, בכה באזני רבי זושא, ״אך האם החישוב שלי היה מוטעה?״.
“החישוב שלך היה נכון והגיוני״, השיב לו הרבי, ״אך מקורו בטעות. עד עכשיו, נתת צדקה מבלי לערוך חישובים של ריווח והפסד, ובורא העולם גמל לך אף הוא בעשירות ללא חשבון. כעת, כשהתחלת לערוך חשבונות, ערך בורא העולם אף הוא חשבון משלו, ועל פיו אינך זכאי לעשירות מופלגה שכזו.”
זה הסוד שעומד מאחורי המצוות של ״לקט שכחה ופאה״. במצוות האלו היהודי מתגבר על יצרו ומשאיר את הצדקה למי שיבוא, אפילו אם יבוא אדם שלדעתו לא ראוי לצדקה. שיכור שיכול לקנות בזה יי״ש, או אדם שמכור לסמים ישתמש בזה לדברים לא טובים. בעל השדה בשום אופן לא רוצה לתמוך בכאלו אנשים.
באה התורה ואומרת, שאמנם בדרך כלל במצוות הצדקה האדם הוא זה שמחליט למי לתת, אבל לפעמים צריך לתרום בלי לבדוק מי הוא המקבל. לתת בלי לשפוט את האדם אם הוא ראוי לקבל צדקה או לא, ואז “מידה כנגד מידה” הקב״ה ייתן לנו מידו המלאה הפתוחה הגדושה הקדושה והרחבה.
(מיוסד על שיחת פרשת אמור לקו״ש חי״ז אמור ג’, שיחות קודש תשל״ח ח״ב ע’ 262 ואילך).
This post is also available in: