הלקח המפתיע של י”ב תמוז על הדרך להגיע אל יהודים אחרים.
השבוע, בכמה שיעורים, ישבתי עם אנשים מאוד מודאגים. כולם דיברו על תוצאות הבחירות המקדימות בניו יורק. התברר שרבים מהמועמדים שניצחו מביעים עמדות שמתנגדות לישראל. אנשים דיברו בדאגה גדולה על העתיד של אמריקה, ושאלו מה יהיה כאן בעוד עשרים שנה. הם טענו שאמריקה הולכת בכיוון דומה לזה של אירופה, ושכמו שבאירופה התחזקו כוחות שמתנגדים לישראל, כך עלול לקרות גם כאן.
ניסיתי לעודד אותם ולחזק אותם, לומר שיהיה בסדר ושהדברים יסתדרו בסופו של דבר. ואז מישהו אמר לי: “אני יושב ומקשיב לך, ומתחיל לתהות אם אתה פשוט נאיבי. מה בדיוק גורם לך להיות כל כך רגוע? מה אתה יודע שאנחנו לא יודעים? או שאולי אתה פשוט לא יודע, ורק אומר שיהיה בסדר כי יותר נוח לחשוב ככה?”
רבותיי, היום הוא י”ב בתמוז, חג הגאולה – היום שבו השתחרר הרבי הקודם מהכלא הסובייטי. השנה אנו נכנסים לשנת המאה לגאולתו בשנת 1927.
הרבי הקודם חי בתקופה קשה מאוד. הוא קיבל את הנשיאות בשנת 1920, זמן קצר לאחר המהפכה הבולשביקית. הקומוניזם הבטיח שוויון: לקחת מהעשירים ולחלק לכולם. יהודים רבים נשבו בקסם הרעיון הזה. הם האמינו שהמהפכה תחלץ אותם מהעוני ותעניק להם חיים טובים יותר. צעירים יהודים רבים עזבו את הדת והמסורת, והצטרפו לחלום הקומוניסטי.
סבי הרב אהרן חזן ע”ה, שהיה נער צעיר באותם ימים, סיפר לי לא פעם שמתוך כל תלמידי ה”חדר” שלו, היחידים שנשארו שומרי תורה ומצוות היו הוא ואחיו, שהיו בני הרב. כל השאר הצטרפו למחנה הקומוניסטי.
באותה תקופה קיבל הרבי הקודם את נשיאות חסידות חב”ד. אביו הרבי הרש”ב נ”ע, לפני פטירתו, אמר לו שעננים שחורים הולכים ומתכסים מעל רוסיה, ושיהיה קשה מאוד לקיים יהדות. יהיה צורך במסירות נפש גדולה כדי לעמוד בניסיון הזה.
הקומוניזם חרט על דגלו מלחמה בדת בכלל, ובדת היהודית בפרט. למרבה הכאב, לא פעם היו אלה דווקא הצעירים היהודים שעשו את העבודה הנחושה ביותר במלחמה הזאת. אותם נערים שיצאו מה”חדר” לא הסתפקו בנטישת היהדות; בתור קומוניסטים נאמנים הם נלחמו נגדה. הם סגרו מקוואות, בתי כנסת, חדרים וישיבות, החרימו ספרי קודש, וניסו לעקור את היהדות מן השורש.
מול כל זה גייס הרבי הקודם את כל כוחותיו, את חסידיו ואת כל המשאבים שעמדו לרשותו כדי להציל את מה שניתן היה להציל. הוא הקים רשת מחתרתית של חינוך יהודי – כאן שבעה ילדים, במקום אחר עשרה ילדים. הוא דאג למקוואות מחתרתיים, לשיעורי תורה ולכל מה שנדרש כדי שהיהדות תמשיך לחיות תחת המשטר הסובייטי.
פעילותו הצליחה מאוד, וכמובן שהשלטונות הקומוניסטיים לא אהבו זאת. היה קשה להסתיר את הפעילות, משום שבכל מקום היו מלשינים ומוסרים, ובהם גם יהודים קומוניסטים שדיווחו לשלטונות על כל פעילות יהודית.
בסופו של דבר החליטה המשטרה החשאית לעצור את הרבי הקודם. בט״ו בסיוון תרפ״ז (1927) הגיעו לביתו כדי לאסור אותו. שני הבכירים שבאו לבצע את המעצר היו יהודים. ולא רק יהודים – הם גדלו בבתים חסידיים. הוריהם, שהיו עדיין בחיים, היו חסידים של הרבי הקודם. ודווקא הבנים שלהם אחד בשם נחמנסון והשני בשם לולב,, היו אלה שבאו לעצור את הרבי. זה ממחיש עד כמה עמוקה היה הקרע שיצרה המהפכה בתוך העם היהודי ובתוך משפחות יהודיות עצמן.
כשהם באו לעצור את הרבי, הם התייחסו אליו בכבוד וקראו לו: “רבי, בוא איתנו.” אחד מהם אמר לרבי: “סבא שלי זכה לשאת את המזוודה של סבך, הרבי המהר”ש. אני רוצה לזכות לשאת את המזוודה שלך.”
הרבי השיב לו: “סבך נשא את המזוודה של סבי למקום שסבי רצה ללכת אליו. אבל אתה רוצה לשאת את המזוודה שלי למקום שאתה רוצה לקחת אותי אליו.” והרבי הוציא את המזוודה מידיו.
גם בבית הסוהר עמד הרבי הקודם בעוז רוח יוצא דופן. הוא קיבל על עצמו החלטה לדבר רק ביידיש. במשך שלושת השבועות שבהם היה נתון למעצר ולחקירות, הוא דיבר אך ורק ביידיש. משמעות הדבר היא שכל החוקרים, הסוהרים והפקידים שהתעסקו איתו ידעו יידיש. הדבר ממחיש עד כמה היו יהודים מעורבים בכל דרגות המנגנון הקומוניסטי – בבתי הסוהר, בחדרי החקירות ובמוסדות השלטון השונים.
בתחילה נגזר עליו עונש מוות בירייה. ובנס הוא ניצל מגזר הדין. לאחר מכן, בעקבות לחצים והתערבות מצד ממשלות וגורמים בינלאומיים שונים, ובהם גם ממשלות זרות שעקבו בדאגה אחר המקרה, החלו השלטונות הסובייטיים לסגת מעמדתם.
לבסוף, לאחר שלושה שבועות של חקירות קשות ולחץ מדיני מתמשך, ובי”ב–י”ג בתמוז תרפ”ז הרבי הקודם השתחרר ממאסרו. ויתרה מזו בסופו של דבר הוא קיבל רשות לעזוב את רוסיה. הוא יצא יחד עם בני משפחתו ויחד עם הספרייה הגדולה והיקרה שלו.
זה היה ניצחון לא רק של אדם פרטי, אלא של היהדות כולה. המשטר שניסה להשתיק אותו, ולעקור את היהדות מן השורש, נאלץ בסופו של דבר לשחרר אותו ולאפשר לו לצאת מן המדינה. הרבי הקודם לא יצא כפליט, אלא כאדם שניצח במאבקו. הוא יצא כשהוא ממשיך לשאת את דגל היהדות ולהנהיג את חסידיו גם מחוץ לגבולות רוסיה.
האם אופטימיות היא נאיביות?
ולכן, כשאנשים מודאגים מכך שגם יהודים תומכים במועמדים שמחזיקים בעמדות שאינן ידידותיות לישראל, ושחלק משמעותי מתומכיהם הם יהודים – אפשר להבין את הדאגה.
אבל כשמתבוננים בסיפור של י”ב בתמוז, מקבלים פרופורציות. אם הרבי הקודם עמד בתקופה שבה יהודים רבים לא רק עזבו את היהדות אלא נלחמו נגדה באופן פעיל, והוא הצליח לשמור על גחלת היהדות בתקופה שנראתה אבודה לחלוטין, אז בוודאי היום, אין סיבה לאבד תקווה.
צריך להיות מודעים למציאות, צריך לפעול ולעשות כל מה שאפשר, אבל לא להתייאש. ההיסטוריה היהודית לימדה אותנו שגם ברגעים שנראו חשוכים, עם ישראל מצא את הכוח להמשיך, לצמוח ולהתגבר.
פעם שאלו את הרבי הקודם בקשר לחולה מסוים שרופא אחד היה אופטימי לגבי מצבו, ורופא אחר היה פסימי. לפי איזה רופא צריך לנהוג. הרבי השיב: לעשות, צריך לעשות לפי הרופא הפסימי. צריך לנקוט את כל האמצעים, לקחת את כל התרופות ולעשות כל מה שאפשר. אבל לחשוב, צריך לחשוב לפי הרופא האופטימי.
כך גם בענייננו. אם יש משהו שאפשר לעשות לעודד, לתרום למוסדות יהודיים, לחזק את החינוך היהודי, להיות בקשר עם נבחרי ציבור, ודאי שצריך לעשות כל מה שאפשר. אסור לשבת בחיבוק ידיים.
אבל בראש צריך להיות אופטימיים. עם ישראל עבר תקופות קשות הרבה יותר. כבר אלפי שנים מנסים להילחם בו, ובכל זאת הוא ממשיך להתקיים, לצמוח ולשגשג. צריך לפעול, צריך להתפלל, וצריך להאמין שגם את זה נעבור. וכמו שאומרים ביידיש: “מען וועט זיי איבערלעבן” נעבור גם את זה.
אבל כאן עולה שאלה מעניינת. שאותה שאל הרבי בהתוועדות י”ב תמוז תש”מ (שיחות קודש תש”מ ח”ג ע’ 557 ): למה בכלל היה צריך שהרבי הקודם יישב בבית הסוהר?
לכאורה, בזמן שהיה בבית הסוהר הוא לא היה יכול להפיץ יהדות. הוא לא היה יכול לנהל את רשת המחתרת. לקחו ממנו את התפילין, הגבילו את תנועותיו, והוא לא היה יכול לעשות רבות מהמצוות ומהפעולות שבהן עסק יום־יום. אם כן, “למה עשה ה’ ככה”?
לכאורה היה עדיף שיהיה חופשי. הרי במסירות הנפש העצומה שלו היה יכול להמשיך להציל עוד יהודים, לפתוח עוד חדרים, לחזק עוד קהילות ולהפיץ עוד תורה ויהדות. בשביל מה היה צורך בשלושת השבועות הללו בבית הסוהר? מה הרווחנו מזה?
אומר הרבי דבר נפלא. השבוע אנו קוראים את פרשיות חוקת ובלק. בפרשת בלק מסופר על בלעם, שנשכר כדי לקלל את עם ישראל. הוא רצה לקלל, אבל הקב”ה לא נתן לו. ולא רק שלא הצליח לקלל, אלא שבמקום קללות יצאו מפיו הברכות היפות והנעלות ביותר שנאמרו על עם ישראל.
אחד הדברים שאומר בלעם בסוף נבואתו הוא: “כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ”, על הפסוק הזה אומר הבעל שם טוב דבר נפלא.
אריה, לפני שהוא מזנק על טרפו, אינו רץ מיד. הוא כורע ושוכב. הוא מנמיך את עצמו, מתרכז, אוסף את כוחותיו ומתבונן. ורק לאחר מכן הוא קופץ ופועל בכל עוצמתו.
כך גם אצל יהודי. לכל אחד מאיתנו יש שליחות בעולם – “לטרוף טרף”, במובן הרוחני: לחזק יהדות, להשפיע על אחרים, להפיץ תורה ומצוות ולהוסיף אור בעולם.
אומר הרבי, שיש כאן הוראה מיוחדת לגבי הפצת היהדות. גם אם אתה “ארי” ביהדות, גם אם אתה יודע הרבה ומבין הרבה, הרי שכדי להשפיע על יהודי אחר שיתכן שנמצא ב”בירא עמיקתא” אתה צריך קודם להיות “כרע שכב”. אתה צריך להתכופף אליו, לרדת למקום שבו הוא נמצא, להרגיש את הכאב שלו, להבין את הרקע שלו, לדעת מה מעסיק אותו, מה מעניין אותו ומה מניע אותו.
רק כאשר אתה יוצא מעצמך ונכנס לעולמו של הזולת, אתה יכול באמת להתחבר אליו. ורק מתוך החיבור הזה אפשר לדבר אליו, לגעת בלבו ולהשפיע עליו. אחרת, כל מה שתגיד לו ממרומי המדרגה שלך לא רק שלא יקרב אותו – אלא עלול אפילו להרחיק אותו. הוא ירגיש שאינך מכיר את ההתמודדויות שלו, וממילא לא ירצה לשמוע.
צריך קודם להתחבר אליו, להבין את העולם שלו, את המחשבות שלו ואת המעשים שלו. רק אז אפשר להשפיע באמת.
ועוד אומר הבעל שם טוב, נאמר: “שבע יפול צדיק וקם”. דווקא הנפילה נותנת לאדם את היכולת לקום למקום גבוה יותר. יש דברים שאי אפשר להבין ולהשיג בלי לעבור דרכם. לפעמים הירידה עצמה היא חלק מהעלייה.
ועל פי זה מבאר הרבי את עניינו של הרבי הקודם. לכאורה, למה היה צריך להיות בבית הסוהר? שלפעמים כדי לרומם יהודי אחר צריך קודם להרגיש את המקום שבו הוא נמצא. הרבי הקודם היה צריך לעבור את החוויה הזאת, להיות במקום של חושך, של הגבלות ושל קושי, כדי לחוש בעומק גדול יותר את מצבו של יהודי שנמצא רחוק, נתון בלחצים ובניסיונות. דווקא מתוך הירידה הזאת באה אחר כך היכולת עוד יותר לרומם ולהעלות יהודים רבים יותר.
הנרות והכלב
ישנו סיפור דומה על תלמידו של הבעש”ט רבי מיכְל מזלוֹטְשוֹב, אירע שאיש אחד חילל שבת בשוגג. תקלה אירעה בעגלה שנסע בה, ובשל כך נתארכה נסיעתו עד שחילל את השבת. בא האיש אל ר’ מיכל, וביקש ממנו שיורה לו דרך תיקון.
הציע לו ר’ מיכל דרך תשובה קשה, לתת כסף רב לצדקה, לסגף את גופו וכו’. והנה אירע,שהבעש”ט הגיע אל עיר סמוכה. פנה אותו האיש אל הבעש”ט וגם ממנו ביקש תיקון. אמר לו הבעש”ט: “קח חבילה של נרות ותדליק אותם בטרם כניסת השבת בבית הכנסת. כך יהיה אור בשעת התפילה, וזה יהיה התיקון.”
כששמע האיש את דברי הבעש”ט עמד נדהם. שאל אותו הבעש”ט: “מה לך?” סיפר האיש את התיקון הקשה שהורה לו ר’ מיכל, “אל דאגה,” אמר לו הבעש”ט, ” הדלק את הנרות לכבוד שבת בבית הכנסת, ודי בכך.”
לקח האיש חבילה של נרות עשויים חלב והביא אותם אל בית הכנסת. בבואו הוא לא מצא את השמש, ולכן תלה את הנרות על הוו שבקיר. מצא כלב את הנרות ואכל אותם. כאשר גילה האיש מה שאירע לנרות, הוא נסע שוב אל הבעש”ט וסיפר לו מה שקרה. אמר הבעש”ט: “קח חבילה נוספת של נרות והבא אותם שוב אל בית הכנסת. הפעם לא יאכל הכלב את נרותיך.”
“רואה אני,” הוסיף הבעש”ט, “כי ר’ מיכל מתגרה בי. אמור לו כי אני גוזר עליו שיבוא אליי להיות עמי בשבת הבאה” מסר האיש לר’ מיכל את דברי הבעש”ט. ביום שישי, נסע ר’ מיכל אל הבעש”ט. בדרך אירעה תקלה בעגלתו, והוא נאלץ ללכת ברגל אל העיר. בתוך כך שקעה השמש וכבר נכנסה השבת. רק בשעת לילה מאוחרת הגיע ר’ מיכל אל הבעש”ט.
כשעמד בפתח הבית מצא את הבעש”ט כשהוא אוחז את כוס הקידוש בידו, הביט בו הבעש”ט, ואמר: “רֶבּ מיכְל, עכשיו, לאחר שטעמת בעצמך את מצוקתו של החוטא, אתה יכול להבין אותו באמת.
וזהו הרעיון של “כרע שכב כארי”. לפני שאפשר להרים יהודי אחר, צריך לחוש את הדרגה שבו אותו אדם נמצא. לפעמים הירידה עצמה היא חלק מהעלייה. הקב”ה “מוריד שאול” – מוריד אדם למקום נמוך, למקום של חושך והתמודדות, ודווקא מתוך הירידה הזאת באה העלייה הגדולה יותר, “ויעל”.
This post is also available in: