סיפורו של הרב צבי רוטנברג והמסר הנצחי של פרשת מטות־מסעי: לעמוד איתן על עקרונותיך, בכל מקום שאליו החיים מובילים אותך.
לאחרונה אני פוגש לא מעט אנשים שמתמודדים עם מתח, לחץ וחרדה. אולי זה בגלל שתשעה באב מתקרב, ואולי בגלל כל מה שקורה סביבנו, אבל התחושה היא שאנשים רבים נושאים על כתפיהם משא כבד.
דווקא השבוע התגלגל לידי סיפור חייו של יהודי שאני מכיר מהימים שגדלתי בישראל – הרב צבי רוטנברג שי’, שכיום הוא בן 88. אני לא מתכוון לספר את כל סיפור חייו המרתק, אלא להתעכב על כמה נקודות מתוכו שיכולות לעזור לנו להתמודד עם חיי היום־יום, להעריך כמה טוב יש לנו, ולצאת מחוזקים.
הרב צבי רוטנברג נולד בפולין כמה שנים לפני מלחמת העולם השנייה. משפחתו עברה את כל מדורי הגיהינום של המלחמה, נדדה לרוסיה, ולאחר שנים של טלטולים הגיעה סוף־סוף לארץ ישראל.
המשפחה התיישבה בדרום תל אביב, והילד, שהיה אז כבן שתים־עשרה, פשוט לא מצא את מקומו. כל הילדים סביבו היו צברים – דיברו עברית, שיחקו כדורגל, הרגישו בבית. והוא? ילד רזה שהגיע מאירופה, דיבר יידיש והרגיש זר. הוא הסתובב ברחובות לבדו, בלי מסגרת ובלי כיוון.
יום אחד עצר אותו יהודי ושאל: “ילד, מה אתה עושה כאן? למה אתה לא בבית הספר?” בלי הרבה שאלות הוא לקח אותו איתו לישיבת חב”ד בתל אביב. הוא ניגש אל מנהל הישיבה, הצביע על הילד ואמר: “את היהלום הזה מצאתי ברחוב. צריך להכניס אותו לישיבה.” באותו רגע אותו יהודי לא רק נתן לו מסגרת. הוא נתן לו זהות. הוא נתן לו תחושת שייכות. באותו יום הוא הפך מילד פליט, אבוד ובודד, לאדם שיש לו בית, ויש לו חיים.
הוא למד בישיבה בתל אביב, משם עבר ללמוד בישיבת תומכי תמימים בלוד אצל המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן. והתחנך באווירה חסידית.
יום אחד הגיעה סערה לישיבה. היה זה הרב זושא וילימובסקי, ה”פרטיזן”.
באותן שנים הטיל עליו הרבי את השליחות להקים בתי ספר של רשת חב”ד בכל רחבי הארץ. אלפי עולים הגיעו מצפון אפריקה, מתימן, מפרס וממדינות נוספות. רובם היו יהודים מסורתיים שביקשו להעניק לילדיהם חינוך יהודי, אך בפועל רבים מהילדים הופנו למוסדות לא דתיים, והתרחקו מהיהדות.
הרבי הורה לעשות הכל כדי להציל את הילדים הללו, ולהקים עבורם בתי ספר בכל מקום שניתן. אבל לזושא הייתה בעיה אחת גדולה, היו לו בתי ספר, אבל לא היו לו אנשים. הוא היה זקוק בדחיפות למורים, למנהלים ומחנכים. איך אפשר להקים מוסדות בלי האנשים שיפעילו אותם?
הוא הגיע לישיבה בלוד, שם למדו הבחורים המבוגרים יותר. הוא ידע היטב שאם יבקש רשות מהנהלת הישיבה, לא בטוח שיאפשרו לו לקחת את הבחורים. לכן הוא כינס אותם בשקט לאסיפה מיוחדת. בקול בוער הוא אמר להם: “איך אתם מסוגלים לשבת כאן וללמוד בשקט, בזמן שבחוץ יש נשמות יהודיות שמחכות לכם? ילדים שהגיעו ממרוקו, מתימן, וממדינות נוספות, ואינם יודעים אפילו לומר ‘שמע ישראל’. הם נשלחים למוסדות שמרחיקים אותם מכל ריח של יהדות, ואתם יושבים כאן כאילו הכל כרגיל?
הבית בוער! נשמות הולכות לאיבוד! זה הזמן לצאת ולהציל אותן!” המילים שלו חדרו עמוק ללב. הנאום הזה הצית אש בלב הבחורים.
כמה ימים מאוחר יותר ר’ שלמה חיים פגש את זושא בישיבה. הוא פנה אליו ואמר: “זושא, אני מבקש ממך אל תיקח לי את הבחורים שלי . אל תהרוס לי את הכרם.” זושא השיב לו בנחישות: “הם לא שלך – הם של הרבי. והרבי רוצה אותם עכשיו בשדה הקרב.”
התפתח ביניהם ויכוח נוקב. ר’ שלמה חיים טען: “הבחורים האלה צריכים עוד לגדול. הם צריכים עדיין ללמוד, לבנות את עצמם. הם עדיין לא בשלים להיות מורים ומחנכים.” אבל זושא השיב בתקיפות: “אין לנו את הפריבילגיה לחכות. ילדי ישראל טובעים עכשיו. כשאדם טובע בנהר לא הולכים קודם ללמוד שחייה, קופצים מיד למים כדי להציל אותו. כל יום שעובר, עוד נשמה עלולה ללכת לאיבוד. ההיסטוריה לא תסלח לנו אם נעמוד מן הצד.”
צבי עמד והקשיב לנאום של זושא. לפתע פנה אליו זושא ואמר: “צבי, אתה בא איתי.” היעד היה מושב ברוש שבדרום, ישוב של עולים מעדות המזרח. שם היה צורך דחוף במורה שילמד את ילדי המקום תורה. צבי עזב את הישיבה. הוא ידע שיש לו שליחות. זה מה שהרבי רוצה, הוא הגיע למושב, לימד, והשקיע את כל כולו.
צו גיוס
לאחר תקופה קיבל צו גיוס. הוא היה המום. הוא היה בטוח שכל עוד הוא עוסק בחינוך יהודי, מעמדו כתלמיד ישיבה נשמר. הוא הגיע ללשכת הגיוס, ושם הסבירו לו: “ברגע שהתחלת לקבל משכורת, אתה כבר לא תלמיד ישיבה. אתה עובד, ולכן אתה חייב בגיוס.”
לא היו הרבה שאלות. העלו אותו על אוטובוס, ומשם לשריון. כך, בבת אחת, בחור ישיבה מצא את עצמו בתוך מסגרת צבאית קשוחה, בעולם שונה לחלוטין מזה שהכיר.
אבל הוא קיבל החלטה. ” אהיה החייל הטוב ביותר. וביחד עם זה, לא אוותר על שום מצווה ועל שום הידור.” כשהבין מה מתרחש במטבח הצבאי, החליט שלא יאכל שום דבר שמתבשל שם. הוא הסתפק בלחם, עגבניות, מלפפונים וכל דבר שלא עבר בישול במטבח.
האימונים בשריון היו מפרכים. הגוף דרש מזון, ובזמן שכל החיילים התנפלו בערב על הארוחה החמה, הוא ישב בצד עם שתי פרוסות לחם, כמה פרוסות מלפפון ועגבנייה. מזה הוא חי ימים ארוכים.
יום אחד, בשעת הצהריים, במחנה צבא שבין קריית מלאכי לאשקלון, הוא צעד עם צלחת הפח הצבאית שלו. עליה היו שתי פרוסות לחם, מעט עגבנייה וכמה פרוסות מלפפון. לפתע נעצר מולו מפקד החטיבה, ישראל טל – “טליק”, שלימים נודע כ”אבי” טנק המרכבה. הוא היה מפקד קשוח, שלא נהג לעבור בשתיקה על שום דבר.
הוא חסם את דרכו ושאל בקול תקיף: “חייל, מה יש לך בצלחת?” צבי נעמד מיד דום. “אוכל, המפקד.” טליק הביט בצלחת ואמר: “זה אוכל? זה אוכל של ציפורים! למה אתה לא אוכל בחדר האוכל? היום יש קציצות.”
צבי ידע שאסור להתחכם. הוא השיב בכנות: “המפקד, אני לא יכול לאכול שם. המטבח טרף.” טליק הופתע. “מה פירוש טרף? יש משגיח כשרות. המטבח מוכשר לפי כל הוראות הרבנות הצבאית.”
צבי ענה בשקט: “נכון, המפקד. ביום יש משגיח והוא עושה את עבודתו. אבל בלילה, כשהוא הולך לישון, קורים דברים אחרים.” “מה קורה בלילה?” “החיילים יוצאים עם ג’יפים, צדים חיות בר, מביאים אותן דרך הכניסה האחורית של המטבח, שוחטים אותם על השיש ומבשלים אותם בסירים שבהם מכינים למחרת את האוכל לכל החיילים. כל הכלים טריפה.”
טליק הביט בו בתדהמה. “מאיפה אתה יודע את זה?” צבי השיב: “אני זה שחותם להם על אישורי היציאה עם הג’יפים בלילה. אני יודע בדיוק לאן הם נוסעים ומה הם מחזירים.” המפקד לא אמר מילה נוספת. “בוא איתי.” הם נכנסו מיד למשרדו. טליק הורה להזעיק את מנהל המטבח. כשהגיע, שאל אותו בקול חד: “מה מתרחש במטבח שלך?” ההוא לא ידע מכל הסיפור.
מאותו רגע הכל השתנה. טליק הורה להכשיר מחדש את כל המטבח, להגעיל את הכלים ולהחזיר את הכשרות על פי כל הכללים. הוא גם הורה למשגיח הכשרות להדק את הפיקוח, כדי שמקרים כאלה לא יישנו. ואז הצביע על צבי ואמר למנהל המטבח: “על החייל הזה אתה אחראי באופן אישי. אני לא רוצה לראות אותו יותר חי על מלפפונים ועגבניות. תדאג שמעתה יהיה לו אוכל כשר שהוא יוכל לאכול.”
מנהל המטבח לא ידע כיצד להשיג עבורו אוכל בכשרות מהודרת. לאחר כמה טלפונים הגיעו לאחראי האספקה הראשי, ובתוך זמן קצר סודר עבורו משלוח מיוחד של מזון כשר למהדרין. מאז כבר לא נאלץ לחיות על הלחם לבדו, הוא חזר לאכול בצורה נורמלית.
אבל בזה הסיפור לא הסתיים.לקראת סוף שירותו הצבאי קרא לו מפקד החטיבה, ישראל טל, לשיחה אישית. הפעם הטון היה שונה. רגוע יותר. הוא הסתכל עליו ואמר: “אני רוצה שתישאר איתנו. אני רואה בך פוטנציאל להיות מפקד מצוין. צא לקורס קצינים, תחזור אליי כקצין. אני מתחייב באופן אישי לדאוג לכל הצרכים הדתיים שלך. לא תצטרך לעשות תרגילים בשבתות, תקבל אוכל בכשרות מהודרת, כל מה שתצטרך. הצבא צריך אנשים כמוך.”
צבי הביט בו והקשיב בכבוד. ואז השיב בשקט: “המפקד, אני מעריך מאוד את ההצעה שלך, אבל כבר חתמתי.” טליק שאל: “חתמת? איפה חתמת קבע?” צבי השיב: “חתמתי עם חב”ד. חתמתי עם הרבי. השליחות שלי היא בחינוך ילדי ישראל, לא בטנקים. לשם אני צריך ללכת.” טליק הביט בו לרגע ארוך. הוא ראה שזה לא עניין של נוחות או פינוק הוא חייך, קם, לחץ את ידו ואמר: “אני מכבד את ההחלטה שלך. לך תהיה מחנך, בהצלחה.”
לימים סיפר הרב צבי רוטנברג, שכאשר יצא מאותה שיחה הבין יסוד גדול לחיים: כשאדם עומד על עקרונותיו בגאון ובלי להתנצל, גם הגנרלים הגדולים ביותר מצדיעים לו.
להקפיד על ההידורים
השבוע אנו קוראים שתי פרשיות: מטות ומסעי.
הרבי לימד פעמים רבות שכבר בשמות הפרשות טמון המסר שלהן. בפשטות, המילה “מטות” פירושה שבטים. אך למילה “מטה” ולמילה “שבט” יש משמעות נוספת, מקל. יש הבדל בין שבט לבין מטה. השבט הוא ענף שעדיין מחובר לחיות העץ; הוא גמיש ויכול להתכופף. המטה, לעומת זאת, הוא עץ שכבר התייבש והתקשה. הוא אינו מתכופף ואינו מתקפל. הוא עומד איתן. זהו המסר של פרשת מטות: יהודי צריך להיות כמו מטה, בעל עמוד שדרה, לא מתקפל מול לחצים ולא משנה את ערכיו לפי הרוח הנושבת.
אבל מיד אחר כך באה פרשת מסעי. מסעי פירושו נסיעות, תנועה, התקדמות ממקום למקום. לכאורה יש כאן סתירה. אם צריך להיות כמו מטה, יציב ואינו זז כיצד מיד לאחר מכן התורה מדברת על מסעות ותנועה?
מסביר הרבי בהתוועדות ש”פ מטו”מ תשמ”ו: “מטות” ו”מסעי” הם. לכאורה. ב’ מצבים מנוגדים זה לזה – שכן. הטבע דתוקף בל ישונה, “מטות”. שייך רק כאשר האדם נמצא במקומו, שאז עומד בכל התוקף כו’. משא”כ בהיותו במצב ד”מסעי”, שלא במקומו, אינו יכול לעמוד בכל התוקף כו’ כפי שנמצא במקומו. – הוא אמנם רוצה לעמוד בכל התוקף, אבל. אין לו את האפשרות לכך, והרי “איני מבקש כו’ אלא לפי כחן”.
הן אמת ש”מטות” ו”מסעי” הם ב’ מצבים מנוגדים, … אבל אעפ”כ, הקב”ה נותן כוחות מיוחדים כדי שיהודי יוכל לעבוד עבודתו באופן ד”מטות-מסעי” גם יחד – כבקביעות שנה זו, מטות-מסעי “כשהן מחוברין”. שממנה למדים הוראה, ביחד עם נתינת-כח, גם בנוגע לשאר השנים(כאשר קורין מטות בפ”ע ומסעי בפ”ע), שהרי “התורה היא נצחית”.
ההוראה מהחיבור ד”מטות” ל”מסעי” היא – שגם בהיותו במצב ד”מסעי”, שלא במקומו, עליו לעמוד בכל התוקף ד”מטות”, כמו כעת שנמצא במקומו. ולדוגמא – בענין של מעשה בפועל: כאשר יהודי נוסע מביתו ומתארח בביתו של יהודי אחר – אינו יכול, לכאורה, להתנהג כמו בביתו. עם כל ההידורים והחומרות כו’, שכן. כיצד יוכל לומר ל”מארח” שיכול הוא לאכול אצלו דגים בלבד, אבל לא בשר – היתכן לפגוע בכבודו של יהודי, ומה גם יהודי שמקיים מצות הכנסת אורחים ?!… על כך באה ההוראה מהחיבור ד”מטות” ל”מסעי” – שגם בהיותו שלא בביתו, “מסעי”, בתור אורח, עליו להקפיד על כל ההידורים והחומרות כו’ בכל התוקף(“מטות”) כמו בעת שנמצא בביתו.” (התוועדויות תשמ”ו ח”ד ע’ 148 )
This post is also available in: